הדבר הראשון שרואים הוא כחול. גלילי נייר פרושים ומגולגלים, שבכולם שולט צבעו העז של הים. אחר כך מתחילים לראות גם דברים אחרים: את המתקן המיוחד ודמוי הלווייתן שנושא את גלילי הכחול, את החבלים שמרמזים על צלעותיו של היונק הימי המיתולוגי, ואז גם מגלים דימויים מיתולוגיים שונים בתוך – גווני הצבע. הם נוגעים־לא־נוגעים, מופשטים ומורכבים, מתפרקים ונמוגים.
נדמה שכל אחד ימצא את הפרשנות שלו בתוך המיצב "בגללי הים סוער" של האמנית חניתה אילן, המוצג בשבועות הקרובים בגלריה העירונית ברמת־השרון. חניתה נותנת לי קצת זמן להרהר בעצמי במראה עיניי, ואז מתפנה לפרשנות שלה. "זהו סיפורו של יונה הנביא עבורי", היא אומרת. "הבריחה שלו מהשליחות, הסערה, זריקתו לים וההיבלעות בבטן הלווייתן. הסערה הימית והסערה הפנימית היא המהות של העבודה הזו. תחושת השליחות והייעוד, הקשר בין אמנות לאמונה – אלה הדברים שמשמעותיים עבורי בתהליך העבודה. בעיניי יש קשר חזק בין אמונה ואמנות. אדם לפעמים מקבל מתנה, כישרון, וזה פרויקט חיים להבין את מהות הכישרון הזה, משהו שאפשר כל החיים גם לא להבין".
התעוררות מאוחרת
היא בת 43, ירושלמית מבטן ולידה, ומתגוררת בבירה גם היום. נולדה למשפחה דתית־לאומית, למדה בבית הספר "חורב" ביסודי ובתיכון, שירתה בבית ספר שדה כפר עציון כמדריכת טיולים ולמדה לימודי ארץ ישראל ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן.
"תמיד רציתי וחלמתי לצייר, אבל ציור או אמנות לא היו משהו שאפשר להתפתח בו במגזר הדתי־לאומי", היא מספרת. "לא הכרתי אנשים שעושים אמנות, ואם חשבתי על אמנות בהקשר האידיאולוגי – זה לא היה משהו שמקדישים את החיים בשבילו. לא הכרתי איש שעושה את זה. לא היו שיעורי אמנות באולפנה, הכי קרוב היה לימודי תפירה. לכן ללמוד את התחום לא היה משהו ששקלתי בכלל.
"בתקופת הלימודים באוניברסיטה הרגשתי קנאה אדירה בכל מי שעוסק או לומד אמנות, והבנתי שאני חייבת לעשות את זה. יום אחד ראיתי בהר הצופים מישהי שמציירת את הכדים במחלקה לארכיאולוגיה. אז הבנתי שאני רוצה ללכת ללמוד ציור. התחלתי בשיעורי ערב, ובגיל 29 החלטתי שאני הולכת להיבחן בבצלאל. זה מקרה נדיר, לרוב לא מגיעים למקום הזה בגיל כה מבוגר. הייתי עוף מוזר. למדתי עם אנשים בני 19. זו הייתה תקופה מדהימה ומרתקת דווקא כי היא לא הייתה מובנת מאליה. למדתי במחלקה לאמנות, בעיקר ציור. עברתי סוג של התעוררות מאוחרת, אפילו לידה מחדש. היה צריך אומץ והייתה גם מבוכה. אני זוכרת שבמבחן הכניסה שאלו אותי איזה אמן מודרני אני אוהבת, ואמרתי גוגן. זה מה שהכרתי".
פעם הכול היה בשיטוט רגלי. אם אוצר רצה לראות עבודה של אמן חיפאי, הוא היה צריך לנסוע לחיפה, לקחת את הכרמלית וללכת ברגל לגלריה. לקח לי הרבה זמן להבין כמה הרשת עשתה שינוי בתחום הזה. היום האוצרים והגלריות הרבה יותר נגישים
בתקופה שבין הלימודים באוניברסיטה ללימודים בבצלאל, עבדה חניתה בעמותת אלומה. "אני זוכרת את הרגע שבו אמרתי למנהלת שלי דאז, יפעת סלע, שאני הולכת להיבחן בבצלאל. היא לא ידעה מאיפה זה הגיע. יכול להיות שאם הייתה לי אז משפחה וילדים, לא הייתי עושה את הצעד הזה. זו הייתה פריווילגיה, אמנות זה מקצוע פריווילגי. בעלי כבר קיבל אותי אחרי השינוי, ידע למה הוא נכנס. זה לא אומר שקל לו, אבל הוא לפחות ידע".
מה עושה מי שמסיים תואר באמנות?
"זה באמת תחום מאוד פתוח ואמורפי, והרבה אנשים שמסיימים בו תואר נופלים לכמה שנים של בלבול גדול. בכלל לא ברור איך מתחילים להיות אמן. אחד הדברים שעזרו לי הוא שכבר בשנה הרביעית ללימודים קיבלתי סטודיו ב'סדנאות האמנים' בטדי (מתחם לאמנות פלסטית של עיריית ירושלים, הפועל באצטדיון טדי; א"ש), ומרצָה שמאוד אהבתי אפשרה לי להיות עוזרת הוראה בשנים הראשונות. לאט לאט התחלתי לבנות שגרה.
"תערוכת הגמר כבר הביאה כמה מכירות, אבל זו בהחלט אמנות להבין מאיפה מתפרנסים, ומה זה אומר להיות אמנית ירושלמית דתייה, עיר שכבר כמעט אין בה גלריות עכשוויות. אחרי שלוש שנים קיבלתי הזמנה מבצלאל לעשות תואר שני עם מלגה, ובתקופה הזו התחברתי לאמנים בשלבים מתקדמים יותר והדברים החלו להסתדר. הצגתי, מכרתי, אבל כאמור מדובר במשהו שאין לו מסלול מסודר, והרבה אנשים אכן לא ממשיכים ליצור בשנים שאחרי התואר".
בשנים האחרונות יש דיבור על זה שלא פשוט להיות סטודנט או סטודנטית דתיים בבצלאל.
"אני יודעת שיש מגמה לתפוס את בצלאל כמוסד שאינו רגיש לדתיים, או לא רגיש כללית למי שהוא קצת אחר ושונה מהשטנץ האליטיסטי הלבן. בחוויה שלי כסטודנטית דווקא הרגשתי שם הקלה. הגעתי למקום עם הרבה אחרים, וזה היה הרבה יותר פשוט ממה שחוויתי בחינוך הדתי, שם לא פעם הרגשתי רדופה. בבצלאל כולנו היינו ילדי קצה כאלה, והיה לי טוב עם זה. היה לי שם את החופש להתבטא איך שרציתי. ברור שמדובר בשפה שונה שצריך להתרגל אליה, אבל ברגע שהבנתי אותה ואת הגבולות שלה היה לי מאוד קל. אף פעם לא הרגשתי שאני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. הרגשתי שייכת לאורך כל הדרך".
איך משווקים ציור של ציירת מתחילה, זה תחום די מתפקע.
"לקח לי הרבה זמן להבין כמה הרשת עשתה שינוי בתחום הזה. אינסטגרם, פייסבוק, אתרים – האוצרים והגלריות הרבה יותר נגישים בזכות האינטרנט. פעם הכול היה בשיטוט רגלי. אם אוצר רצה לראות עבודה של אמן חיפאי, הוא היה צריך לנסוע לחיפה, לקחת את הכרמלית, וללכת ברגל לגלריה. היום הדברים קורים הרבה יותר מהר דרך הרשת. הקושי הראשוני שלי היה להתחיל מאפס. בגיל 32 אני מוצאת את עצמי מדריכה במוזיאון בשכר מינימלי, כשבאלומה הייתי כמה שנים קודם לכן בעמדת ניהול, אחראית על מדריכים ועל הרבה כסף. זה לא קל. היה שוק בהתחלה, להבין שהשלמת הכנסה מתרחשת דרך הוראה. זה רגע קשה, אבל עברנו אותו".
אפשר בכלל ללמד ציור – כלומר לא את הטכניקה הבסיסית, אלא להיות צייר בעל אמירה – או שיש אנשים שיש להם את זה וכאלה שלא?
"לדעתי התשוקה היא הסיפור. אם למישהו יש תשוקה מטורפת ליצור, לכתוב או כל סוג אמנות אחרת, הוא ימצא את הדרך לעשות את זה. אי אפשר לעשות אמנות רק כי אתה אוהב אותה או טוב בה, אלא כי אתה חייב וצריך את זה, לא יכול בלי. כמו אוויר לנשימה. אולי לכך אני מתכוונת כשאני מדברת על שליחות. סערה פנימית גדולה שקשורה לייעוד ולתפקיד. עם התשוקה מתחילים ליצור.
"הלימוד האמיתי שלי התרחש בחיכוך מול יוצרים, אוצרים וגלריות. בפעם הראשונה שהצגתי את היצירות שלי מול העולם, בתערוכת הגמר בבצלאל בתום התואר הראשון, זה היה מפח נפש. קיבלתי הרבה מחמאות מהמרצים וגם ציון טוב, ואז מגיעים אנשים שאני אוהבת ולא מבינים כלום. הכל נראה להם קשקוש. זה רגע מאוד קשה, אבל רגע שבונה אותך. אתה מתחיל לחשוב איך מתקשרים אמנות לקהל, איך יוצאים מהנישה של איזה כתם שאמנים מתרגשים ממנו אבל לא מצליחים להעביר אותו לקהל רחב יותר. זה קורה עם הזמן, דרך התצוגה.
"כמרצה, אני שמה דגש על הבנת מקור התשוקה והשפה של כל אחד ואחת. מה הדבר שאת מחפשת. ואני מאמינה שאנחנו מחפשים את אותו הדבר כמעט כל החיים. אנחנו יכולים לעשות מעברים בין צורות ביטוי, אבל במהות מחפשים משהו אחד שבוער לנו לומר".
ומה הבערה שלך, שפרצה בגיל מאוחר יחסית?
"אין לי דרך להסביר את ההחזקה הזו כל כך הרבה שנים והישיבה על הגדר. הרגשתי בשלב מסוים שאני חייבת לצייר, אבל עוד לא ידעתי את השפה. לאט לאט הבנתי מה אני מחפשת. בשנים האחרונות אני מתעסקת הרבה בתפר שבין הדימוי למופשט, עובדת הרבה עם נוזלים. מציירת מדויק את הדימוי ואז פורמת אותו. גדלתי בחברה שהייתה בה אמת אחת, תמיד היה לי קשה ולא פשוט בחינוך הדתי, ויש משהו בציור שמאפשר לעוד אמיתות להיכנס. גם מבחינת הסגנון – למרות שהכי נכון מסחרית זה לייצר את החותם שלך – אני לא פוסלת שאצייר אחרת בעוד כמה שנים. זה התיקון שלי, הבחירה בחופש ואיך לעשות את מה שאני עושה. ערעור הדימוי פותח אפשרויות אינסופיות. השאיפה היא שהציור יתפקד כמציאות שמאפשרת לעוד מציאויות להיכנס אליה".
קדימון לקולנוע
המעבר של חניתה אילן מציור "רגיל" לציורים בתלת־ממד ובמיצבים, נבט בירח הדבש שעשתה עם בעלה לפני כעשר שנים. "מכל המקומות בעולם גררתי את בעלי הטרי דווקא לפולין", היא אומרת בחיוך. "שמעתי שוורשה היא ברלין החדשה, וטסנו. הוא ראה שם אוטובוסים של ישיבות תיכוניות נוסעים לאושוויץ, הצטרף אליהם והחל בסיור מחנות השמדה, ואני נשארתי בוורשה להסתובב בין שכיות האמנות השונות. גיליתי שם ציור פנורמי אדיר ממדים של 360 מעלות. זו טכניקה שהייתה נפוצה במאה ה־19, ולמעשה היוותה קדימון לקולנוע. הייתי בהלם מהאתר הזה, מהחוויה של ציור ששואב את הצופה פנימה. זה חמד אותי, ורציתי לשכפל את התחושה ביצירות שלי. המפגש עם הצופים ביצירה שלך מלמד מה את רוצה שיקרה במפגש הזה, ואני רציתי לשחזר את החוויה הזו, של ציור שתופס את החלל".
טכנית זה יוצר בעיה, את צריכה חדר שלם ליצירה אחת.
"בזמן ההקמה של 'בגללי הים סוער' ראיתי איך המנקה והצבעי מסתכלים על היצירה, והבנתי עד כמה המפגש הפיזי חשוב. במובן הפרקטי של אחסנה ותפיסת מקום, המחיר בהחלט כבד. אנשים שאלו אם יהיה אפשר לחתוך את הגלילים ולקנות חתיכה. ימים יגידו. כרגע זו יצירה שלמה וברורה. הדרך שלה להתקיים תהיה אם אוסף מוזיאלי יקנה אותה. הם יוכלו לשמור אותה במחסן, היא מתפרקת, ואם רוצים לקחת אותה לתערוכה – משאילים אותה. אדם פרטי לא יקנה עבודה כזו".
דיברת על המנקה והצבעי, אבל אי אפשר באמת להבין למה התכוונת ביצירה אם לא מסבירים אותה לפרטי פרטים. זה לא מתסכל אותך כאמנית?
"אנחנו רגילים לטקסט על הקיר כמקרא, אבל הצבעי הזה, שבמקרה גם היה ערבי, אמר לי שזה מרגיש כמו עבודה דתית. הוא מאוד שימח אותי באמירה הזו כי היא הראתה שיש שם דברים שלא צריכים מקרא, כמו גלילים וגווילים שמרמזים על ידע כמוס, המתקן שנראה כמו מתקן רסטורציה, החבלים שמהדהדים ים או משהו דגי אחר".
ועדיין, את היצירה השלמה אי אפשר לפענח לבד.
"אם יש חוויה והנאה גם בלי ההסברים, זה לא מתסכל. יש לי הרגשה שגם בלי הטקסט חווים משהו. אני רגילה שהאמנות שלי היא למיטיבי לכת. אני באה מרקע של היסטוריה וארכיאולוגיה, אז הדימויים שלי לא תמיד אינטואיטיביים, אבל דווקא פה הרגשתי שהעבודה מונגשת. ראיתי אנשים שמגיבים אליה בצורה מעניינת. בשבילי, אמנות חייבת לעשות את זה, היא לא יכולה להישען רק על הטקסט שעל הקיר. אני חייבת שהיא תתקשר מתוקף עצמה לאנשים שחווים אותה".
חוזרים ליסודות
רמת־השרון אינה המקום הראשון בישראל שבו היינו מצפים לחזות במיצב שכולו מחווה ליונה הנביא. האמנות הישראלית העכשווית לא נוטה להתעסק עם התנ"ך או הדת בכלל, ונדמה כי היא נושאת עיניים מערבה, לעבר אירופה וארה"ב, הרבה יותר מאשר לשורשינו העמוקים בארץ חמדת אבות.
חניתה לוקחת דקה ארוכה לפני שהיא מתייחסת לאמירה הזו: "אני חושבת שבכל העולם יש חזרה למיתוסים. אני רואה באמנות העכשווית מגמה אוניברסלית של חזרה, גם לדת. אפשר להתחיל לראות את זה דווקא בגלל הקורונה והזעזוע העולמי שאירע בעקבותיה. המגפה משכה אנשים להתעסק עם יסודות הטבע והבריאה, לחזור ליציבות של הטבע. מבחינתי זה חלק ממני, והרגשתי נוח להתעסק באלמנטים האלה כי לא באתי להטיף. זה חלק מראשית החוכמה העולמית שמלווה אותי, ולטעמי רפרנסים באמנות עכשווית להיסטוריה או פילוסופיה לא מקטינים אותה, להפך.
"אני הופכת את החלק היהודי לחלק מהשיח האמנותי העכשווי, וזהו תהליך שיותר ויותר נותן את אותותיו. נכון שזה היה נדיר, אפילו לפני עשר שנים. אם ראית רפרנסים למקורות דתיים, זה היה מסר לעומתי או תגובתי שמערער על היסודות, לא משהו שזורם איתו. עכשיו זה שונה. בנוסף, יש הרבה יותר אמנים דתיים ומקומות לימוד אמנות שמתאימים לדתיים, כמו למשל השלוחה החרדית של בצלאל. כל הדברים האלה הם חלק מהשינוי".
איך הגעת דווקא לגלריה הזו ברמת־השרון, שהיא מעוז חילוני?
"רווית הררי, אוצרת התערוכה, היא גם האוצרת הראשית של הגלריה הזו. בתערוכה יש ארבע אמניות, אני אחת מהן, והקשר הוא יסודות הטבע. אין שם כולל לארבע התצוגות. רווית הציגה אותי בתערוכת יחיד אחרת בשם 'חייב להיות מלאך', שעסקה בשאלות אמוניות נטו. היא זרמה ואהבה את הכיוון למרות שהיא לא אישה דתייה. היו בה סקרנות ופתיחות להביא את המחשבות האלה לבמה.
"אני יודעת שהייתה ברמת־השרון סערה סביב פעילות הגרעין התורני, בסופו של דבר לא היה שום חיבור או אזכור לנושא בהקשר למיצב שלי. סגן ראש העיר, דני לביא, הגיע לשיח גלריה שערכתי כאן והביע עניין רב בתערוכה. לכן חשוב לי להשאיר את הדברים פתוחים ולא מצומצמים, כדי שכל אחד יחווה את העבודה אחרת".
"כל אחד חווה את העבודה אחרת" – זה במילים אחרות אומר עבודה מופשטת ולא נגישה לצופה. אני חוזר לנקודה הזו כי מדובר בבחירה שמקשה גם עלייך וגם על מי שבא לראות את המיצב.
"אני לגמרי מבינה את הרגעים הקשים של צופה שלא מבין כלום ממה שהוא רואה לנגד עיניו, מרגיש טמבל ואפילו כועס על האמן ששם אותו בסיטואציה הזו, בבחינת מה יש לראות כאן בכלל. נפגשתי עם השתיקה והמבוכה הזו. לכן יש מדבקה גדולה על הקיר שמסבירה. זו גלריה עירונית ולא מגדל שן. ועדיין, אם הצופה לא מצליח לחוות חוויה רוחנית נפשית בחלל שלי גם בלי הטקסט, אני בבעיה. בתערוכה הראשונה בסוף התואר, אני ממש זוכרת את התחושה שמישהו עומד מולה במבוכה.
"חשוב לי לשמור על האוויר בעבודה, שהיא לא תשרת אמת אחת. מצד שני, אני מאוד משתדלת להיות בקשר עם החושניות וההופעה בחלל, שתוכל לשבות גם את הצופה הפחות משכיל או זה שלא רוצה לקרוא את הדף. אני מאמינה שזה יכול לקרות".
חיים במתח גבוה
מה האמנות עשתה לאמונה שלך?
"אתגר אותי לנסות להבין מה חשוב לי, בעיקר בתקופה של חילופי הסטודנטים. נסעתי אז לאדינבורו שבסקוטלנד מתוך ידיעה ברורה שאשמור שם מצוות. נסעתי לגלזגו במיוחד כדי לקנות בסופר כשר, פגשתי והתחברתי לסטודנטים שצעירים ממני בעשר שנים, וזה אתגר גם את השבת שיוצאת שם בחצות. אבל זו הייתה גם תקופה שהבנתי בה שני דברים: אני הולכת לעשות אמנות כל החיים, ובוחרת להישאר דתייה. היה קושי והיו רגעים שבהם לא יכולתי לתפקד כמו שרציתי מבחינת מצוות, ודווקא הקצוות גרמו לי לתחום את עצמי וחזרתי משם יותר חזקה ועם דברים יותר ברורים. היום אני יודעת שאני יודעת להמשיך לצוף גם ברגעים קשים. באותה תקופה גם פגשתי את בן זוגי, נועם בן־דוד, שהיה הדתי הראשון שיצאתי איתו. איכשהו עד אז יצאתי רק עם חילונים. הוא התאום שלי, שומר מצוות אבל מסתובב בלי כיפה, אחד שהדברים מאוד ברורים לו".
אמרת מקודם שלא תמיד קל לו.
"בשנים הראשונות זה בעיקר היה סביב העניין הכלכלי, לא ידעתי איך אפרנס. אבל יש גם דברים אחרים. אמנות בהכרח אומרת חיים במתח גבוה. אפילו לפני הריאיון הזה התרגשתי ולא יכולתי לסדר או לעשות כלים. הבית נראה כאילו עברה עליו סופה, וזה היה קשה. ונועם משדר לי ברגעים כאלה את המסר הנכון – היי, תרדי לקרקע. אין תדר אחד רצוף באמנות, זה לא כמו עבודה במחשבים. יש לילות לבנים, יש הקמה, אין צפי ברור של איך הכול נראה. סערה תמידית. למזלנו נועם התרגל. הוא מכונאי רכב. בזכותו אנחנו נעים בעולם, והוא שמח שיש גם רוח בבית".
איך את רואה את תחום האמנות כיום במגזר הדתי?
"באולפנה שבה למדתי יש כיום את כל מגמות האמנות, וזה שינוי עצום לטובה. אני מלמדת בתיכון עלמא לאמנויות, לנערות דתיות בקטמונים. יש המון מוסדות לאמנויות במגזר, תיכוניים ועל־תיכוניים. זה נהדר".
לימודי אמנות אינם נתפסים עדיין כמיועדים לתלמידים בעייתיים מבחינה לימודית?
"יש עדיין מקומות שבהם אמנות שווה תרפיה. פעם פניתי לרכזת תרבות במושב דתי מסוים, וכשהצעתי לפתוח חוג אומנות לילדים היא אמרה לי, 'למה, לילדים שלנו יש בעיות?' אז זה עדיין קיים בתפיסה, וגם אני גדלתי באווירה כזו, במשפחה שלא חשבה שאמנות זה מקצוע. הפריחה הכלכלית בשנות התשעים, ועיתונות שחושפת לקהל דברים כאלה – מאוד סייעו. האמנות עלתה לקדמת הבמה, והתפיסה השתנתה. יש הפרדה הרבה יותר ברורה בין תרפיה למקצוע. מדובר בהכשרה של שבע־שמונה שנים, אי אפשר לבטל את האמנות כמקצוע".
כירושלמית, את רואה חלוקה בין דתיי המרכז לירושלים בנושא הזה? כלומר, שירושלים יותר רוחנית ואמנותית?
"זו נקודה מעניינת שקשורה בעיניי גם ליחס לכסף. בירושלים יש שכונות שלמות של אנשים שמוכנים להתקיים עם משכורת של חצי מורה, במרכז זה קיים פחות. אני חיה בתוך החברה שלי, וצריך להודות שבציונות הדתית פחות נפוץ ללכת לגלריות. זה קיים אצל שוחרי תרבות, אבל ודאי לא הבילוי הרגיל והשגור. הייתי רוצה שזה ישתנה, ואפשר לשנות זאת על ידי חינוך. אמנות פלסטית היא תחום קשה להבנה, וצריך לתווך אותו. מוזיקה ותיאטרון, למשל, הם סוגים הרבה יותר ישירים וסוחפים של אמנות. גם ריקוד. אמנות פלסטית היא טעם נרכש שדורש חינוך לתרבות. זה לא מספיק נפוץ בארץ בכלל, בציונות הדתית בפרט, וגם התקציב שמוענק לכך נמוך".
האמנות הפלסטית צריכה להתמודד מול הציבור הדתי לא רק עם עצם מהותה כלא מאוד נגישה, אלא גם עם איסורי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", וקידוש המילה הכתובה.
"זה נכון. אמנות פלסטית קיימת במסורת היהודית של המקדש והמשכן, אבל זהו בערך. יהודים לאורך הדורות שרדו דרך עיסוק במקצועות אחרים. מלאכת הציור והפיסול הייתה מאוד לא נפוצה בשטעטל. עכשיו אנחנו רוצים לחדש את זה, ומדובר בגשר לא פשוט שצריך לבנות. קשה למצוא דימויים אמנותיים תנ"כיים יהודיים, הרוב המוחלט נוצרי, מה שיוצר קושי בקרב המגזר להתחבר. הגשר הזה נבנה עכשיו באמצעים שונים, ואני מקווה שהתערוכה שלי היא אחד מהם".
