המשורר הלאומי נתן אלתרמן ליווה את המאבק להקמת המדינה ליווי צמוד ב"טור השביעי", מתוך הזדהות מלאה עם המאבק והערצה כלפי מנהיגיו והנוטלים בו חלק. מבלי שנתכוון לכך היה אלתרמן להיסטוריון של דור התקומה, אבל לא היסטוריון קר רוח המציג את האירועים ביובש ומנתחם באזמל אקדמי, אלא משורר אוהב השר שירי הלל לתקופה ומשתתף בה השתתפות פעילה, מגדלור מוסרי המתווה את הדרך המוסרית שבה צריך להתנהל המאבק, וגם מבקר חריף כשהמאבק סוטה מן הדרך. כך ליווה אלתרמן את מבצעי ההעפלה, בעיקר מתום מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה, מתוך הערצה הן למלווי האוניות והן למעפילים שרידי השואה.
בליל 25 בדצמבר 1945 הגיעה לחופי נהריה אוניית המעפילים "חנה סנש" כשעל סיפונה 252 מעפילים. העיתוי לא נבחר במקרה. החיילים הבריטים חגגו את המולד ושתו לשכרה, וראשם לא ממש היה פנוי לאיתור אוניות מעפילים. האונייה הצליחה לפרוץ את הסגר, אך אז היא עלתה על שרטון. פלמ"חניקים, תושבי נהריה וחברי קיבוץ עברון נחלצו להעביר את המעפילים לחוף מהאונייה הטובעת. במסיבה שהתקיימה בקיבוץ יגור לסיכום המבצע, שבה השתתף גם אלתרמן, פצח אנסלדו, רב החובל האיטלקי שהוליך את האונייה, בנאום מרגש שלא היה מבייש אף מנהיג ציוני. בהתלהבותו הגיב אלתרמן ב"טור השביעי", כשלושה שבועות אחר כך, בשיר "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי אחר ליל הורדה", שהולחן כעבור שנים על ידי יאיר רוזנבלום והפך לשיר המזוהה ביותר עם אתוס ההעפלה, מעין המנון ההעפלה:
עֲנָנִים עַל רָאשֵׁינוּ, הָרוּחַ אֵיתָן./ הַמְּלָאכָה נֶעֶשְׂתָה, חֵי שָׁמַיִם!/ נָרִים כּוֹס, קַפִּיטַן, שֶׁל בְּרָכָה, קַפִּיטַן./ עוֹד נָשׁוּב נִפָּגֵשׁ עַל הַמַּיִם.// …עַל הַצִּי הַלָּזֶה, הָאָפֹר, הַקָּטָן,/ יְסֻפַּר עוֹד בְּשִׁיר וְרוֹמָנִים./ יִתָּכֵן כִּי בְּךָ, קַפִּיטַן, קַפִּיטַן,/ יְקַנְאוּ עוֹד הַרְבֵּה קַפִּיטַנִים.// אֶת עֲמַל בָּחוּרֵינוּ סוֹד לֵיל יַעֲטֹף,/ אַךְ עָלָיו נְבָרֵךְ כְּעַל לֶחֶם./ הֵן רָאִיתָ כֵּיצַד מִסְּפִינוֹת אֶל הַחוֹף/ הֵם נוֹשְׂאִים אֶת עַמָּם עֲלֵי שֶׁכֶם.// לְחַיֵּי זֶה הַלַּיְלָה הַקַּר וְאֵיתָן!/ לְחַיֵּי הַסִּכּוּן וְהַפֶּרֶךְ!/ לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת הַקְּטַנּוֹת, קַפִּיטַן!/ לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ!// וּלְחַיֵּי בַּחוּרִים שֶׁקִּבְּלוּ הַפִּקּוּד/ וּבָאֹפֶל כִּוְּנוּ אֶת הַשַּׁיִט,/לַמּוֹעֵד הַנָּכוֹן, לַמָּקוֹם הַיָּעוּד,/ בְּלִי מַצְפֵּן וּמַפָּה, בְּלֵיל צַיִד…
בשלב הזה של ראשית ההעפלה, שנתחדשה בכל עוצמתה לאחר מלחמת העולם השנייה, אלתרמן ראה אך ורק באנשי הפלמ"ח והפלי"ם, המובילים את האוניות, את גיבורי ההעפלה. על ראשם הוא מניח את ההילה הזוהרת, להם הוא מקדיש את שירו, שיר הלל ל"בחורים שקיבלו הפיקוד", ולהם הוא קושר את הכתר האלמותי: "נושאים את עמם עלי שכם".
לעומת זאת באלפי המעפילים, אודים מוצלים מאש, שהיטלטלו במשך חודשים ארוכים במסע תלאות אל עבר ארץ לא נודעת, שהפליגו באוניות רעועות בתנאי צפיפות איומים, חשופים לסכנות אין קץ, שלחמו על האוניות בגבורה בבריטים ולבסוף הוגלו לקפריסין – לא ראה אלתרמן בשלב זה אלא חומר ביד היוצר, "עם" שאותו נושאים גיבורי ההעפלה על שכמם. יש אומרים שאלתרמן ספג על כך ביקורת, אבל אפשר שככל שרבו מבצעי ההעפלה והסיפורים ההירואיים שמאחוריה, הכיר אלתרמן בעצמו בגודל טעותו. כך או כך, אלתרמן שינה את עורו לחלוטין במעלה נתיב ההעפלה.
כימי העץ ימי עמי
ב־5 בנובמבר 1946 הפליגה ממפרץ באקאר ביוגוסלביה (היום קרואטיה) אחת מאוניות המעפילים הגדולות ביותר בתולדות ההעפלה, והגדולה ביותר עד אז, עם 4,000 מעפילים על סיפונה: אוניית המעפילים "כנסת ישראל". לאחר מסע תלאות של למעלה משלושה שבועות, ב־26 בנובמבר הגיעה האונייה לנמל חיפה, שבויה בידי שלוש משחתות המקיפות אותה. כאשר הבריטים ניסו להוריד מעפילים אל הנמל כדי להעבירם לאוניות הגירוש, התלקח קרב ובמהלכו נהרגו שני מעפילים. הבריטים השליכו עשרות רימוני גז מדמיע לעבר הסיפון, שחלקם נפלו לבטן האונייה ואף לחדר היולדות. במשך שעה ארוכה התפתלו המעפילים בייסורים מהגז המחניק, עד שמפקד האונייה יוסי הראל הורה להיכנע. יוסי לא ידע את נפשו. הוא ציפה שאלפי תושבי חיפה יגיעו לנמל ואף פלוגות פלמ"ח, והנה התברר שבקרב הזה משתתפים רק שרידי השואה המעפילים.
וכך כתב ביומנו: "אני חושב שמישהו צריך לתת לי תשובה: אם על החוף אין נלחמים למה צריכים המעפילים להילחם, הם שארית ה־6־7 מיליון שהושמדו, שעליהם כבר עבר הגהנום, מדוע הם צריכים להיות שוב הקרבנות? צריך להודיע להם: אל תתנגדו! כי כל התנגדות היא שפיכת דמים, ולא יתכן שמעפילים ילחמו ופה בחוף ישבו בשקט. מוכרחים להחליט כך או כך אבל לא ייתכן שזה יימשך כמו עכשיו".
כשחזר מקפריסין הגיע הראל לקפה כסית, שם פגש ביצחק שדה ובאלתרמן, ובסערת רוחו הטיח בפניהם את הדברים. הד לשיחה הסוערת הזו אנו מוצאים בשיר "חלוקת התפקידים" שהתפרסם ב"טור השביעי" כשבועיים וחצי לאחר הגעת האונייה לנמל חיפה, ב־13 בדצמבר 1946:
כַּאֲשֶׁר הַפְּצָצָה הַשְּׁלִישִׁית בְּמִסְפָּר/ פָּלְטָה זֶרֶם עָשָׁן/ בְּתַחְתִּית הַסְּפִינָה —/ הַיַּלְדָּה הָרוֹעֶדֶת הִפְשִׁילָה צַוָּאר,/ יַעַן שָׂמוּ לְפֶתַע מַחֲנָק לִגְרוֹנָהּ.// הִיא יָדַיִם פָּשְׁטָה, וּבְנַחְשׁוֹל הַמֵּאוֹת/ בֵּין נָשִׁים הַקּוֹרְעוֹת בִּגְדֵיהֶן מִלִּבָּן,/לַסִּפּוּן נִגְרְפָה הִיא, עִוְּרָה מִדְּמָעוֹת –/ אַךְ גַּם שָׁמָּה זָחַל הֶעָשָׁן הַלָּבָן.// …אָז הִתְחִילָה לָרוּץ הַיַּלְדָּה! לִבְלִי שׁוּב/ לַאֲוִיר!/ אֶל סְפִינַת הַגֵּרוּשׁ הַקּוֹרֵאת!/ אַךְ לְפֶתַע זָכְרָה כִּי אֲנִי — הַיִּשּׁוּב! —/ צִוִּיתִיהָ: עִמְדִי! לֹא לָזוּז! עוֹד לֹא עֵת!// …הִתְנַגְּדִי! זֶה הַקַּו וְכָזֹאת הוּא דּוֹרֵשׁ./ הִתְנַגְּדִי! וְתִרְאֶינָה עֵינֵי הָאֻמָּה/ שֶׁגֹּרַשְׁתְּ רַק אַחֲרֵי הַמַּכּוֹת וְהָאֵשׁ/ וְאַחַר שֶׁאָפֵס כָּל אֲוִיר לִנְשִׁימָה!// כָּךְ לִמַּדְתִּי, וְהִיא נֶאֶבְקָה עַד הַסּוֹף…/ הִיא שְׂפָתֶיהָ נָשְׁכָה, וּמִלְּאָה אֶת הַצַּו./ הִיא יָדְעָה שֶׁעוֹמֵד אָנֹכִי עַל הַחוֹף,/ וּמַבִּיט בָּהּ וְחֵלֶק לִשְׁנֵינוּ בַּקְּרָב.// אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד הִיא אוּלַי לֹא יָדְעָה/ וְאוּלַי הִיא תִּשְׁאַל עוֹד חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי:/ אֵיזֶה חֵלֶק נִתַּן אוֹתוֹ יוֹם בְּיָדָהּ,/ וּמָה חֵלֶק נָטַלְתִּי אֲנִי לְעַצְמִי?// וְאוּלַי הִיא תּוֹסִיף/ מִלִּים שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ,/ וְתֹאמַר, בְּשֵׁם כָּל חֲבֵרֶיהָ הַטַּף,/ שֶׁאָסוּר לַיִּשּׁוּב מִיָּדֶיהָ לִדְרוֹשׁ/ אֶת שֶׁאֵין הוּא דּוֹרֵשׁ מֵעַצְמוֹ וִילָדָיו.// …אִם יֵשׁ מַאֲבָק –/ עֵד נְתִיב הַשְּׂרִידִים/ וְעֵדוֹת הֵן עֵינֵי הַיַּלְדָּה הַלַּחוֹת:/ בָּעִנְיָן נֶעֶשְׂתָה חֲלֻקַּת תַּפְקִידִים/ שֶׁאֵינֶנָּה לְפִי חֲלֻקַּת הַכּוֹחוֹת.
הפעם נשא אלתרמן את המעפילים על כפיים, אך לא הסתפק בהעלאת גבורתם וחלקם המכריע במבצע ההעפלה על נס, אלא פרסם את השיר ככתב אישום נגד "היישוב" ששלח לקרב שרידי שואה ונותר להביט במחזה כצופה מן הצד.
ב־4 באפריל 1947, ערב פסח תש"ז, פרסם אלתרמן בטור השביעי את שירו "על אם הדרך", שיר שהולחן על ידי נעמי שמר:
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד./ עָמַד נוֹפֵל אַפַּיִם./ נוּם, נוּמָה, בֵּן. הַלַּיְלָה רַד./ לֵיל סַעַר עַל הַמַּיִם.// הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד/ נוֹטָה מִזַּעַף רוּחַ./ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד,/ אֵין צִיץ וְאֵין תַּפּוּחַ.// אֶל זֶה הָעֵץ אֵי פַּעַם, בֵּן,/ אֲבִי אִמְּךָ הִגִּיעַ./ וְצֵל עַרְבִית בָּעֵץ קִנֵּן/ וּבַד הוּא לֹא הֵנִיעַ.// כָּבַשׁ בּוֹ רֹאשׁ אֲבִי אִמְּךָ,/ פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם./ נָשָׂא בִּבְכִי תְּפִלַּת מִנְחָה,/ עִם אֱלֹהָיו בִּשְׁנַיִם.// אֶל זֶה הָעֵץ אָבִיךָ, בֵּן,/ נִקְשַׁר, עָקוּד בְּחֶבֶל./ בַּרְזֶל וְשׁוֹט הִכּוּהוּ, בֵּן,/ וְחַם תִּמֵּר הַהֶבֶל.// וּכְשֶׁהָיָה כָּאֵשׁ אָדֹם/ הַשּׁוֹט הַחַד מֵחֶרֶב,/ צָנַח אָבִיךָ אַרְצָה דֹּם,/ לְעֵת מִנְחָה, עִם עֶרֶב.// צָנַח מִמִּזְבְּחוֹ לְאַט,/ פָּנָיו לִירוּשָׁלַיִם./ הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד/ כּוֹרְעָהּ, נוֹשֶׁקֶת מַיִם.// כּוֹרַעַת הַסְּפִינָה עַל צַד,/ עוֹלָה שְׁלוּפַת צִפֹּרֶן!/ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ נִכְרַת,/ נִכְרַת וַיְהִי לְתֹרֶן…// הַס, יֶלֶד. שַׁעַר הַתְּהִלָּה/ לַתֹּרֶן יִפָּתֵחַ./הוּא גַּם הַיּוֹם עַמּוּד תְּפִלָּה,/ הוּא גַּם הַיּוֹם מִזְבֵּחַ.// עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד/ וְלֹא יִפּוֹל אַפַּיִם./ הַס, יֶלֶד. הַסְּפִינָה עַל צַד/ חוֹתְרָה, בּוֹקַעַת מַיִם.
במוקד השיר ניצב עץ העומד על אם הדרך. א עם קריאת השורה הראשונה אנו מבחינים שאת מוטיב העץ העומד על הדרך שאב אלתרמן משירו של משורר היידיש איציק מאנגר, "על הדרך עץ עומד", ששאב את מוטיב העץ משירו של אברהם לוינסון "על השביל עץ עומד". העץ העומד על הדרך בשיריהם של לוינסון ומאנגר הוא כפוף, גיבע או שחוח, סמל לעם ישראל הנטוע בגלות ללא יכולת או מספיק רצון להיחלץ ממנה. שירו של אלתרמן הוא מונולוג של אם לבנה על אוניית מעפילים, כשגיבור סיפורה הוא אותו עץ, אלא שהפעם על אם הדרך עץ "עמד", בעבר – להבדיל מן השירים שאיתם מתכתב אלתרמן, שבהם העץ "עומד", בהווה.
העץ של אלתרמן כבר אינו אותו עץ שחוח. אלתרמן מעביר את העץ על פני שלושה דורות: דור הגלות, דור השואה ודור התקומה, בדמותם של הסב, האב, והבן, כאשר תפקידו של העץ מתחלף עם חלוף הדורות. הסב, בן דור הגלות, כבש בו את ראשו בתפילה לגאולה. "אל זה העץ נקשר, עקוד בחבל", אביו של הבן, עד ש"צנח דום" בתקופת השואה. ואילו בספינת המעפילים היה העץ לתורן, ועוד נכונו לו עלילות בארץ כשיהפוך לעמוד תפילה ואולי למזבח ממש. העץ כבר לא ייפול אפיים. זהו שיר הלל למבצעי ההעפלה, שמעבירים אותנו מתקופת הגלות והשואה אל תקופת התקומה.
לכל אורך השיר מלווה אותנו הידיעה ש"הספינה על צד כורעה, נושקת מים". שנים תהיתי מדוע נזקק אלתרמן לספינת מעפילים נוטה על צידה כדי להציג את רעיונו בפני הקורא. מה תרומתה של הספינה הכורעת לשיר? נטיתי לחשוב שהיא משקפת את רוחו של השיר, המטפס מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מגלות לגאולה, מספינה הנושקת מים ומחשבת לטבוע, ועד אונייה שאומנם "כורעה על צד" אבל "היא חותרה ובוקעת מים". אפשר שכך הדבר, ואולם לאחר עיון בטור השביעי נתברר לי מועד פרסום השיר, 4 באפריל 1947, ולא היה לי עוד ספק: השיר נכתב בהשראת ספינת המעפילים "מולדת" שהפליגה היישר אל ים סוער מנמל מטפונטו שבדרום איטליה ב־23 במרץ 1947, בשעה שתיים לפנות בוקר, כשבועיים לפני כתיבת השיר, כשעל סיפונה 1,568 מעפילים, והיא אומנם נטתה על צידה לכל אורך ההפלגה.
מתחילת הפלגתה נטתה האונייה שמונה מעלות בגלל חוסר התאמתה למספר הנוסעים הגדול, המטענים והפחם. בניסיון לאזן את האונייה השליך הצוות לים את רפסודות ההצלה וחפצים אחרים, אולם ככל שחלף הזמן כך גברה ההטיה של הספינה והפכה למסוכנת. במשך כל ימי ההפלגה נערכו ניסיונות לאזן את הספינה באמצעות הנעת הנוסעים והעברת חפצים מצד לצד. המצב החמיר כאשר מחסני המזון ומכלי המים התרוקנו.
ב־29 במרץ 1947 התגלתה הספינה על ידי מטוס בריטי ומיד נתלוו אליה שתי משחתות בריטיות. כשהספינה נטתה בעשרים מעלות ולמעלה מכך, החלו לחדור מים לחדר המכונות, משאבות המים חדלו מפעולתן, והמכונה הראשית יצאה מכלל פעולה. ב־30 במרץ שידרה הספינה קריאות SOS. המשחתות הבריטיות נענו לקריאת החירום והתקרבו אל האונייה, ובידי המעפילים לא נותרה ברירה אלא להסגיר עצמם לבריטים. ארבעה ימים אחר כך בחר אלתרמן בטורו השביעי את האונייה הזו כפלטפורמה להצגת מיתוס ההעפלה.
לפסגת ההכרה בחלקם המכריע של המעפילים במלחמת הקוממיות הגיע אלתרמן בזמן מבצע ההעפלה ההרואי והמפורסם מכולם, הפלגתה של אקסודוס ביולי 1947 עם 4,500 מעפילים. אקסודוס יצאה לדרכה מנמל סט שבצרפת ב־11 ביולי 1947 באישון לילה. ב־18 ביולי נגחו המשחתות הבריטיות באונייה וכבשוה. בקרב שהתחולל בין הבריטים למעפילים נפלו שני מעפילים ומתנדב מארה"ב. הבריטים החליטו להחזיר את המעפילים לצרפת, וב־29 ביולי 1946 עגנו אוניות הגירוש בנמל פורט דה־בוק בדרום צרפת. במשך שלושה שבועות עשו הבריטים ניסיונות חוזרים ונשנים להוריד את המעפילים בצרפת. משאלה לא צלחו, החליטו בציניות להעביר את המעפילים לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. ב־9 בספטמבר 1947 עגנו אוניות הגירוש בהמבורג, והמעפילים הורדו מהן והובלו למחנות מעצר ברחבי גרמניה.
בעת חלוף אוניות הגירוש על פני חופי ספרד, במפרץ ביסקיה, נפטר באונייה תינוק ונקבר בקבורה ימית. אלתרמן לא נשאר אדיש. ב־5 בספטמבר 1947, בעוד האוניות על הים, פרסם את השיר "העם ושליחו". ושוב נושא הוא על כפיו את המעפילים ואף מצליף באומה:
אַל נֹאמַר כִּי בְּרִיטַנְיָה שְׁלָחַתּוּ לָמוּת/ כִּי לֹא זוֹ הָאֱמֶת הָאַחַת!/ כִּי אֲנַחְנוּ קְרָאנוּהוּ אֶל זוֹ הַשְּׁלִיחוּת/ גַּם אֲנִי, גַּם אַתָּה, גַּם אַתְּ!
מותו של תינוק על סיפונה של אוניית מעפילים במאבק על התקומה תובע מאיתנו תביעות מוסריות:
…אַךְ נֹאמַר זֹאת! נֹאמַר זֹאת לְמַעַן נִזְכֹּר,/ כִּי שָׁלִיחַ כָּזֶה מְחַיֵּב! // כִּי שָׁלִיחַ כָּזֶה – פֵּרוּשׁוֹ הַבָּרוּר/ הוּא שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל מִגְּבוּלוֹ עַד גְּבוּלוֹ/ חַי חַיֵּי הַקְרָבָה, לְלֹא קֵץ וְשִׁעוּר,/ נוֹטֵי שֶׁכֶם לַזְּמַן וּלְעֻלּוֹ.// …כִּי מֻתָּר לְאֻמָּה לְגַיְּסָם לַתַּפְקִיד/ רַק בְּאִם לְבָבָהּ מַאֲמִין/ שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה בִּפְנֵיהֶם לְהַבִּיט/ וְלוֹמַר אֶת צִדּוּק הַדִּין.
למען הצדק ההיסטורי, כמי שנולד ראשון על אוניית המעפילים "כנסת ישראל" שהפליגה לארץ כשמונה חודשים לפני אקסודוס, אני מבקש לתת כאן יד ושם לתינוק השני שנולד על האונייה, שנספה בתאונה בחדר הלידה ונקבר אף הוא בקבורה ימית.
"שולמית של מחר בחדרה מתלבשת"
בשנת 1957, בפתח שנת העשור למדינה, פרסם אלתרמן את ספר שיריו "עיר היונה" והקדיש בו שירים רבים להעפלה מכל זוויותיה. קשה לדעת מתי נכתבו השירים, ואפשר שחלקם נכתבו בעת המאורעות שאליהם מתייחסים השירים, אבל ניכרת בהם התבגרותו של המשורר המביט על האירועים עם תובנות שהתפתחו בו במהלך השנים, שנות התבגרותה של המדינה. עצם הקדשת חלק ניכר מהספר למבצע ההעפלה מצביע על כך שאלתרמן לא הסתפק עוד בהעלאת תרומתם המכרעת של 120 אלף המעפילים למערכה להקמת המדינה, אלא העמיד לראשונה את ההעפלה בכותל המזרח של מלחמת הקוממיות, וראה בה חלק אינטגרלי של מלחמת השחרור.
בד בבד, לראשונה משקיף אלתרמן אל הנערים ילידי הארץ ה"נושאים עמם עלי שכם", מביט אל מעבר למחזה המופלא הנגלה לעיניו, ורואה שם את ראשיתו של הקרע שעתיד לשסע את העם היושב בציון. לראשונה מסיר אלתרמן מעצמו את גלימת המשורר ועוטה עליו את אדרת הנביא. כי אם יש את נפשך, קורא יקר, לדעת את המעיין שממנו נשאב השסע החברתי והתרבותי המגיע לשיאו בימים אלה, שממנו נשאבה המועקה הקשה המטפסת בגרוננו בעת הזו, אל הנביא אלתרמן סור ואל שירי ההעפלה שלו; אז יגדך לבך כי רגלך על מפתן הקרע תדרוך, ועינך תראה את מקור המועקה.
הגדיל אלתרמן לנבא בשירו "דף של מיכאל", כאשר הוא מביט בקהל המעפילים ורואה:
שָׁם חַיָּטִים וְרַצְעָנִים וְכַתָּפִים וְשָׁם נוֹצֶצֶת תַּעַר גַּלָּבִים/ וְשָׁם צוֹרְפִים וְחָרָשֵׁי בַּרְזֶל וְנַעֲרָה אֶת צַמָּתָהּ קוֹלַעַת/ שָׁם דַּיָּנֵי גּוֹלָה וְחַלְפָנֶיהָ. עָשִׁיר וָרָשׁ. עֵדָה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ אֹפֶל וּלְהָבִים./ לֹא לְשׁוֹנָהּ יָדַעְתִּי מִנְּעוּרַי וְלֹא אוֹרְחָה וּמִנְהָגָהּ אָבִין/ וּמַבָּטָהּ חֲשָׁד וְזִיק שֶׁל לַעַג.
מה לנו ולהם? שואלים את עצמם בני "דור בארץ", בניהם של חלוצי העלייה השנייה והשלישית האמונים על "שלילת הגולה". אנחנו חלמנו על יהודי חדש, חף מכל מומי הגולה, והנה הגולה כאן, הנה העיירה היהודית.
בֵּין עוֹרוֹ שֶׁל הָרָדוּף בַּשּׁוֹט – וְעוֹר אָחִיו אֲשֶׁר נוֹתָר טָהוֹר/ וּבֵין קוֹלוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵד לַמֵּת – וְקוֹל אָחִיו הַמְנַחֲמוֹ עִם אוֹר/ שִׁבְעָה בְּרִיחִים יֵשׁ לַעֲקֹר מִשַּׁעַר.// וְגַם בִּנְפֹל אַחֲרוֹן הַמַּנְעוּלִים – עוֹד קִיר אַחֲרוֹן יָקוּם: חֲלַב הָאֵם/ בֵּינֵינוּ כַּחוֹמָה. יָדַעְנוּ, צוּר מַחְצֶבֶת/ הִיא לָנוּ הַגּוֹלָה הַזֹּאת לְדוֹרוֹתֶיהָ, אַךְ הִנֵּה קָרְבוּ פָּנֶיהָ וַנִּרְאֵם/ כִּרְאוֹת גּוּרֵי כְּלָבִים אֶת פְּנֵי הָעֲרָבָה, כִּרְאוֹת הַחֲתוּלִים לְלֵב אֲרִי נוֹהֵם,/ כִּי יָד עָבְרָה בֵּין שֵׁבֶט לְבֵין שֵׁבֶט.
אנחנו מכירים בכך שהגולה לדורותיה היא צור מחצבתנו, אבל קמה בינינו חומה גבוהה ואיננו מסוגלים להבקיע אותה. וזאת כי –
שֻׁנֵּינוּ עַד יְסוֹד. פָּקְעוּ וָוֵי חִבּוּר וְאֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב./ שֻׁנֵּינוּ לְלָשׁוֹן, לְהִגָּיוֹן, לְצֶלֶם,/ לְקֶצֶב הַהִלּוּךְ, לְקַו הַמַּעֲשֶׂה, לְתֹכֶן הַדִּבּוּר וּלְטַעֲמֵי הַשִּׁיר,/ לַהֲגָבוֹת הַפַּחַד וְהַצְּחוֹק. לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר,/ אַךְ הַתְּמוּרָה נָפְלָה וַתְּהִי לְפֶלֶא.
אנחנו, בני הארץ, אחרים – אומר אלתרמן. זו טרגדיה. הוא אינו מחפש אשמים, אינו מפשפש בסיבות לקרע הקשה ואינו מביע עמדה מי הצודקים ומי הטועים. קרה מה שקרה, זו המציאות, את הנעשה אין להשיב. אבל זו מציאות מרה. ולכן –
בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בִּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,/ עֵת כִּי עוֹמְסִים אָנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָּתָם עַל גַּב,/ חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדַּךְ וְהַנִּגָּף/ אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.
וכאן מגיעה הנבואה:
הָעָם יִרְבֶּה בָּאָרֶץ, לֹא כְּכַת גֵּרִים/ נִתְעֶה בַּהֲמוֹנוֹ. אֲבָל מִלְחֶמֶת שְׁנַיִם/ סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרִים,/ לַחֲרֹץ אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין/ אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֱן הָרֵחַיִם.
עיני הנביא של אלתרמן הצופות למרחוק אינן יכולות להימלט מהחיזיון. שתי התרבויות לא יוכלו לשאת זו את זו. מלחמת חורמה צפויה ביניהן, ואין לדעת מי ינצח בה. אלתרמן מבועת מאפשרות ניצחון התרבות שהביאו איתם המעפילים מהגלות.
אבל דומה שאלתרמן של עיר היונה, של 1957, כעשר שנים אחרי עלייתה המסיבית של הגולה לארץ, כצופה בגולה המתערה בחיי הארץ, איננו מבועת עוד מהתרבות בת האלפיים שאותה נשאה לכאן הגולה. בשירו "צלמי פנים" עושה אלתרמן במידה רבה חשבון נפש. הוא הוגה בדמותה של האומה ותוהה שמא אינה כה קשה כפי שראו אותה החלוצים ובני דור בארץ. אנחנו בני הארץ רוצים למחות את הגלותיות, אבל "לוּ רַק נִתְהֶה אִם אֵין בּוֹ בַּעֲלִיל נִיצוֹץ אֲשֶׁר טוֹב כִּי נִשְׁמְרֶנּוּ מִן הָרִפְאוּת… לְבַל יָסוּף כָּלִיל מִתּוֹךְ דָּמֵנוּ"? לכאורה יהדות הגלות הייתה רק רוח ללא גוף, אבל אולי דווקא עובדה זו היטיבה את רמתה התרבותית בהיותה נטולת הרשעה והעוול שמביאים איתם חיי ממלכה? ואולי בכל זאת יש משהו בתרבות כזו שהצליחה לשמור על נבדלותה בצוק העיתים והאומות?
ואלתרמן לא רק שאיננו מבועת עוד, אדרבה, בעיני רוחו הוא כבר רואה את התרבות הנרקמת פה כתוצאה מן המפגש של יהדות הגולה עם הגוף, עם הטבע, עם הארץ, עם בני הארץ, כתוצאה מן ההשפעה ההדדית.
…בְּהֵחָשֵׂף לָעָם תֵּל תַּעְנַךְ/ גַּם הִיא [הגלות; מ"מ] נֶחְשֶׂפֶת לוֹ כְּצוּר מַחְצֶבֶת./ בְּקוּם חַיָּיו בְּחֶרֶב וַאֲנָךְ/ וּבַמַּחְרֵשָׁה וּבְאוֹת עִבְרִית נִכְתֶּבֶת/ גַּם הִיא מוֹסֶכֶת בּוֹ אֶת מֵיתָרָהּ//עִם מֵיתְרֵי רוּחוֹת אֶרֶץ וּמְטָרָהּ.
על התקווה הזו, שב אלתרמן בשירו "מריבת קיץ":
מֵהַלְמוּת יְרִיבִים יִבָּרֵא כִּבְמַפְסֶלֶת/ יֹפִי עַז וְחָדָשׁ, לֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין עַם./ הוּא יוֹפַע מִסֻבְּכָם שֶׁל יָמֵינוּ הָאֵלֶּה,/ כַּעֲלוֹת בַּקְּדוּמִים שֵׁם וְיֶפֶת וָחָם.
אלתרמן איננו יודע בדיוק מה תהיה דמותה של התרבות הזו ושל החברה הישראלית, אבל הוא אופטימי:
מָה יִהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת?/ אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הַס מִפִּלְפּוּל./ שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת/ וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר הַמַּנְעוּל.
הימים האלה, שבהם הקרעים והשסעים בחברה הישראלית כה עמוקים, הם ימי מועקה ודכדוך. הם מגשימים באופן מלא ומכאיב את המריבה שחזה אלתרמן, ורחוקים כרחוק מזרח ממערב מהאופטימיות המוקרנת מ"מריבת קיץ", זו החוזה ש"מֵהַלְמוּת יְרִיבִים יִבָּרֵא כִּבְמַפְסֶלֶת יֹפִי עַז וְחָדָשׁ". הגולה והארץ, היהדות והישראליות, מתכתשות עד זוב דם, והיופי העז והחדש מאיתנו והלאה.
כשרבי עקיבא עלה יחד עם חבריו להר הבית החרב, ניחם אותם רבי עקיבא בכך שכשם שנבואת החורבן של זכריה נתגשמה כך תתגשם נבואת הגאולה. הלוואי יכולנו לומר היום, 65 שנים אחרי פרסום "עיר היונה", שהדברים הללו תקפים גם לגבי נבואתו של אלתרמן.
