מה משותף לזמרים חנן בן־ארי, ברי סחרוף, קובי אוז וישי ריבו? כולם חלק מבשורה הולכת וגוברת בתרבות הישראלית, של שיח יהודי שפורץ מתוך גבולות בית הכנסת ובית המדרש אל מרחב הציבוריות הכללי. סחרוף חידש מפיוטיו של אבן־גבירול, קובי אוז מתמודד עם יחסו למסורת בביצועים מרתקים, ישי ריבו שר שירי אהבה לקדוש ברוך הוא ומצליח לפנות לקהלים רחבים.
הטרנד היהודי תפס גם את המרקע, כאשר סדרות טלוויזיה שואפות להציג אוכלוסיות שונות כהווייתן. גם אם בחלק מהסדרות הללו הדיוק העובדתי והסוציולוגי לא נשמר במלואו, הן מצביעות על מגמה תרבותית רחבה של התפשטות היהדות למרחב הציבורי. התרבות הישראלית פינתה בשנים האחרונות מקום מכובד גם לזהות היהודית.
אף שבתחום המשפט והחקיקה ישנו תחום שלם של משפט עברי, נדמה שדווקא בזירה הפוליטית, שאולי זקוקה לעצה והכוונה יותר מאי פעם, השיח היהודי נעדר. אינני מתכוון לשילוב פסוקים וציטוטים מהמקרא או מהתלמוד – זה נעשה במידה זו או אחרת בזכות כותבי הנאומים. כוונתי לשאיבת השראה של ממש מתוך המקורות, ליישום בימינו אנו.
בספרו החדש, הרביעי בסדרת "עץ החיים והכסף", מייקל אייזנברג, מי שמוכר יותר כמנהל קרן הון־הסיכון "אלף", עוקב אחר פרשות ספר במדבר וגוזר מתוך הכתובים ופרשנותם שיעורים רלוונטיים בהשקעות, בכלכלה ובניהול חיי המדינה. זהו ניסיון ייחודי למתוח גשר שיחבר בין שני העולמות שאייזנברג, בוגר ישיבת הר עציון, מכיר היטב. מחד, עולם הכלכלה הדורסני והתחרותי, שרבים מצמצמים אותו לשורת רווח. ומאידך, עולם ערכי גבוה, שכל תכליתו הייעוד הרוחני. פרשנותו של אייזנברג איננה מסתכמת בהכנסת מצוות התורה לרובריקה "קפיטליסטית" או "סוציאליסטית". תחת זאת טוען אייזנברג כי היהדות מציעה דרך שלישית, יהודית אותנטית, לדבריו: מודל ייחודי של "כלכלת אחווה".
בריאיון שנערך עימו בעבר הסביר אייזנברג כי "כלכלת אחווה אין פירושה חנק מלאכותי של השוק ומניעת תחרות אלא להפך, עזרה וסיוע סולידרי במטרה לקדם כמה שיותר יזמות יצירתית פרטית ונטילת אחריות של האזרחים על מצבם. ברמה הפרטית, למנוע מאדם להתפרנס מנהיגה זו גם איוולת כלכלית וגם פגיעה לא מוסרית בחופש העיסוק שלו". ברוח זו, בספרו העוקב אחר פרשיות חומש במדבר, הוא אינו מגביל את הכלכלה רק לגזרת "היצע וביקוש", אלא שואב מהפסוקים השראה של ממש ליצירת תשתיות לאומיות.
הרב סולובייצ'יק כאדמו"ר
אף שמדובר בספר רעיוני, כבר בעמוד הראשון הוא נותן לקורא אגרוף בבטן. אייזנברג משתף את הקורא בסיפור שנודע לו לאחרונה, על תקופת ההיריון שלו ברחם אימו. הוא מתאר כיצד רכב "דהר קדימה ודרס שלושה אנשים — ביניהם אימי". האם, "שידעה שהיא עשויה להיות בהיריון, חששה מאוד מההשלכות. החשיפה לקרני הרנטגן בשלבי היריון מוקדמים עלולה להיות מסוכנת לאם ולעובר".
רעיון אי־הוודאות השזור לאורך הספר ניבט כבר בעמודו השני, כאשר הורי המחבר מבינים שהמשך ההיריון עלול להיות מסוכן. אביו של מייקל נועץ במספר רב של רופאים, בניסיון להבין מה עמדת הרפואה בסוגיה הרת הגורל. "אבל הרופאים היו חלוקים בדעותיהם. היו שהציעו להפיל, והיו שסברו שיש להמשיך עם ההיריון".
כשאביו של אייזנברג נועץ ברבו, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ניסה הרב להבין מהי עמדת הרופאים אך זו לא הייתה חד־משמעית. תגובת הרב היא שיעור מאלף בהתמודדות עם אי־ודאות. "אל תסתכלו עליי היום כפוסק הלכה. תתייחסו אלי כרבי חסידי", אמר הרב סולובייצ'יק. "כל אדם, כל זוג, מתמודד עם משבר אמוני בשלב כלשהו של חייו. המשבר וההתמודדות עימו מעצבים את החיים, את האישיות ואת הזוגיות מכאן ולהבא. אני אומר לכם שהילד יהיה בריא, מוכשר, ותזכו להרבה נחת. תגיד לאשתך שאמרתי את זה". הורין של אייזנברג מצידם נהגו לומר לו כי האמונה היא אחת הדרכים להתמודד עם מצב של אי חודאות.
בעיני אייזנברג, חוסר הוודאות הוא טבע ראשוני של עולמנו, משהו שמוכרחים להתמודד איתו. גם בשוק החופשי, שבו אייזנברג פעיל, הוא תובע מאנשים להסתמך על עצמם, לקחת סיכונים ולסלול את דרכם מבעד לחוסר הוודאות. בעיניי, זו הוכחה מובהקת בשבחו של השוק החופשי ובגנות הרגולציה והתכנון הממשלתי. כאשר אין הגבלות, האדם נשען, כפי שהוריו של אייזנברג נהגו לומר לו, על האמונה. לעומת זאת כאשר מסתמכים על המדינה והתכנון מוודא את גבולות הגזרה, אנשים נוטים להסתמך על המדינה ולהאמין בה כי היא תושיע אותם בעת צרה. המדינה כממסד מחליפה את האל. אייזנברג מצידו, מנסה ללמוד מספר א־לוהי את הדרך לבנות מדינה.
גנרלים אינם מנהיגים פוליטיים
אולי זוהי הסיבה להסתייגותו העמוקה של אייזנברג מהשילוב הכה־ישראלי בין הנהגה צבאית להנהגה פוליטית. לדבריו, "נשיאי השבטים היו מנהיגים צבאיים מורמים מעם, שארגנו את התוכנית הצבאית להגשמת הייעוד הגדול של כינון מדינה עצמאית. אבל מסתבר שכוח וניהול צבאי יוצרים שתי תגובות בלתי־רצויות: חלק מהציבור הופך להיות חסר ביטחון ורווי דאגות — המתאוננים. אצל חלק אחר, התכונה הצבאית הרוחשת במחנה לקראת הכיבוש מעוררת תאוות בלתי נשלטות — המתאווים" (עמ' 54)". בשני המקרים, התוצאה אחת: "הביטחון בחזון הגאולה נסדק והערגה לחיקה החמים של מצרים, בירת הכוחניות והחומריות, מתגנבת אל הלבבות. המתאוננים והמתאווים, שתי קבוצות של אנשים שלא השכילו להבין את גודל השעה, מעידים על כשל בקשר שבין ההנהגה לציבור".
אייזנברג מסביר כי שתי צורות ההנהגה מתחרות זו בזו. אף שאתגר כיבוש הארץ הוא צבאי, הנהגת העם אינה יכולה להינתן בידי אנשי הצבא. "גם כשהמשימה הלאומית מתחילה במשימה צבאית, חשוב לזכור שהעם אינו יכול להתנהל תחת משטר צבאי. ההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם שהדבר אינו אפשרי, ומלבד זאת — הוא גם אינו נכון. המשימה הלאומית איננה מתמצה בכיבוש כשלעצמו, אלא שואפת למטרה האזרחית של כינון חברת מופת".
המסקנה שגוזר אייזנברג ממשברי המנהיגות התכופים בחומש במדבר, ולא פחות מכך במציאות חיינו אנו, היא ביזור: "כשאני קורא את הפסוק 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', אני יודע שזה כבר לא חזון לאחרית הימים, אלא מתקיים ממש לנגד עינינו". הוא עובר זירה אחר זירה – מהטכנולוגיה, דרך הפיננסים ועד הפוליטיקה – ומדגים כיצד כולם עברו ביזור לרמת הפרט. לכן, הוא קובע, על הפרט מוטלת החובה והזכות לאחריות. הידע והטכנולוגיה מאפשרים להשפיע, להיטיב ולתמוך בזולת, וזהו כוח שמטיל על הפרט לגלות אחריות רבה יותר כלפי החברה.
"אחד האתגרים הגדולים בניהול מדינה ואומה", קובע אייזנברג (158), "הוא תפקוד טוב ויעיל של מערך הפקידות הציבורית". לדבריו, מטרתם המרכזית של הפקידים הוא להעניק לאזרחים שירות מיטבי, מתוך איזון נכון בכמה מישורים: גישה ידידותית או אובייקטיבית, ותק וניסיון מול "דם חדש", גובה השכר, האדם מול המחשב. אומנם בספר במדבר הדיון במגזר הציבורי נסוב סביב שבט לוי, שמהווה את הדרג הפקידותי המשרת של עם ישראל, אך הדברים יפים ונכונים גם לימים אלה.
הגירה והזמנה לשותפות
בפרשת המרגלים מציע אייזנברג פרשנות מודרנית לאופן שבו הביטו כלב ויהושע באתגר שהציבו הענקים, שאותם ראו המרגלים שבאו לתור את הארץ. את ההשראה הא שואב דווקא ממשקיע אמריקני בשם הווארד מרקס, שטען כי כאשר הידע נמצא בידי המשקיעים – מחיר המניה מגלם כבר בזמן הרכישה את הפוטנציאל העתידי של אותה מניה. "כדי להגיע להשקעה מוצלחת צריך לשאול שאלות עמוקות יותר, כגון: מה אני יודע שמישהו אחר לא יודע? האם יש לי תובנה או הבנה שלאחרים אין?"(59).
המרגלים, מפרש אייזנברג, הביטו בארץ ברובד הראשון בלבד, השטחי: יש ענקים, יש חומות, עם ישראל לא יוכל להם. לעומתם, כלב ראה מעבר לפירות ולצל. הוא לא התרשם מהעטיפה החיצונית, מהערים הבצורות ומילידי הענק, אלא העמיק להתבונן פנימה והשכיל להבין שאם כולם רואים כך את התמונה, יושבי הארץ חלשים משנדמה, כי גם הם מסתמכים על תדמיתם החזקה ולא באמת משקיעים בביטחון. חשיבה ברובד שני הובילה אותו למסקנה שעם ישראל הרעב והנחוש, שעבר כברת דרך ארוכה על מנת לבנות את עתידו, יוכל לגבור על עמי כנען היושבים מאות שנים באין מפריע תחת גפנם ותאנתם. כלב ראה דבר נוסף: ארץ כנען הייתה מחולקת בין כמה עממים. קרי נעדרה מהם הסולידריות שאפיינה את שבטי ישראל, חולשה שאותה יוכל עם ישראל וצבאו קל התנועה לנצל היטב.
באמצעות המגעים בין משה ליתרו חותנו, אייזנברג דן ביתרונות ובחסרונות של הגירה. הוא מתאר כיצד משה פונה כמה פעמים ליתרו בהזמנה להצטרף למסע הישראלי במדבר, אך רק כאשר משה מציע לו תפקיד בהנהגת העם, "והיית לנו לעיניים", יתרו נענה, ואז עצתו המרכזית – מינוי שופטים ושוטרים – מתקבלת ברצון. בצדק הוא רואה דמיון בין היחס הישראלי לזרים ליחס האירופי לזרים, שבימים אלו מתפוצץ בפניה של היבשת: "במסגרת המבוססת בעיקר על יחסי מרות ואינה כוללת ממשקים מזינים, הם יוצרים לעצמם קהילות סגורות שהופכות לאוטונומיות בלב המדינה".
מבט מפוכח זה ביחס לזרים, המציע להם להשפיע מעצמם, מעניין במיוחד בעיניים אקטואליות. האם אייזנברג טוען שהסיבה לניכור של המגזר הערבי כלפי המדינה הוא חוסר ההזמנה מצד ההנהגה היהודית לשותפות? בהמשך מתייחס אייזנברג גם לנטייתה של הכלכלה הישראלית לקבל בזרועות פתוחות זרים שמוכנים לעבוד במשרות לא נחשבות. ההסתכלות על יתרו בפרט ועל המדיינים בכלל כמהגרים עם תרומה מורכבת (יתרו יועץ למשה, המדייניות מפילים את בני ישראל לזנות), מלמדת על ההשלכות האפשריות של הגירה ללא גבולות מחד, אך גם של הגבלה מוגזמת שלה, שמונעת את קבלת יתרונותיה. בהמשך קורא אייזנברג למדינת ישראל לפעול באופן אקטיבי להגירת בחירה של יהודים ארצה – לא על רקע מצוקה, אלא על רקע אפשרות להיות שותפים של ממש בבניין המדינה.
לכל אדם יש אתגרים שבהם הוא שרוי באי־ודאות, אך הגישה של אייזנברג מרעננת. הוא לא פוחד להתמודד איתה, אלא מאמץ אותה אל חיקו ושואב ממנה השראה כדי ליצור וליזום עולם טוב יותר. דרך הכתובים הוא מזהה עצות ותושיות שעשויות להיות רלוונטיות לחיינו בזמן הזה.
