ד"ש מנעוריך: על רגישות אמיתית בספר שמציג התמודדות עם העבר בהווה

כשזה נוגע לנוסטלגיה, אנשים מתחלקים לשני סוגים: אלה ששואפים קדימה, להתנתק מכבלי העבר, אולי אפילו למחוק אותו ולשעוט אל העתיד, ואלה ששואבים ממנו כוח וחיבור. בספר הביכורים שלו "קראו לו אושר", המשורר המצוין אבישי חורי מפתיע את גיבורו יונתן במפגש פנים מול פנים עם עברו.

יונתן הוא צעיר חילוני, דוקטורנט במדעי הרוח שמתפרנס בינתיים כמלצר. לא מזמן נפרד מאשתו, שאיתה הוא מגדל באהבה קשובה את בנם הקטן מיכאל. בוקר אחד, או מוטב לומר צהריים, פוקדת את בית הקפה שבו הוא עובד משפחה בוהקת שלמות. גבר לבוש היטב, אישה מטופחת, וילדים שאינם מלכלכים את המפה כשהם אוכלים ספגטי. לחרדתו מזהה יונתן באב המשפחה את חבר הילדות והנמסיס שלו, שון גילון. מכאן מתחילה העלילה את מרוצתה.

להיתקל במפתיע ברסיסי עבר זה כמו לעבור מול חלון ראווה כשאתה טרוד בענייני היומיום ולא לזהות את הבבואה שלך. מה המרחק בין האדם שאתה היום למי שהיית פעם? האם אתה מיודד עם הדמות הזו הנשקפת בזגוגית, או מנוכר כלפיה? המפגש עם שון גילון מציף את יונתן, מכריח אותו להסיר את הסדינים הלבנים שכיסה בהם את זיכרונותיו, כמו מעל רהיטים באחוזה מפוארת שאנשים חדשים הגיעו לגור בה והם לא בהכרח נעימים. לעומת יונתן, שון שמח על המפגש ורותם את יונתן לארגן יחד פגישת מחזור. חוויה שמרבית בני האדם מעדיפים לחמוק ממנה, מכיוון שכאשר הם פוגשים את חבריהם לכיתה הם רואים בהם את זקנתם שלהם, את הזמן החולף ואת עובדת היותנו כצל עובר.

באותו יום ממש, העבר שולח שוב זרוע חמדנית אל ההווה, כאשר מעבר לכביש מופיע חסר־בית מקבץ נדבות, שדומה בצורה חשודה מדי לילד שהיה אושר שמש. אושר הוא חבר כיתה נוסף, בן למשפחה קשת יום, שנעלם מחייהם של ילדי אותה חבורה באופן מסתורי ומאז לא נודע מקום הימצאו. מיכאל, בנו הרגיש של יונתן, נמשך בעבותות קסם אל חסר הבית. הקשר שנוצר בין הילד והקבצן מרטיט נימי חרדה בליבו של יונתן אבל גם מרתק אותו.

מה יש בחסר הבית שבנו רוצה לעצמו? האם אורבת פה סכנה? דרך עיני הילד ייאלץ יונתן להכיל לתוך הטריטוריה הפרטית שלו את השוליים שבדרך כלל אנחנו עיוורים אליהם. במרכז הסלון שלו הוא ייחשף לעולמם של האנשים השקופים, מבחירה או מכורח. גם זו שאלה שהספר מעלה, לעיתים באופן מפורש מדי, כמו בשיר שחסר הבית כותב ומגיש ליונתן: "אנו שגלשנו מהשוליים, עייפים ומוותרים על האוטוסטרדה, על בית, משפחה, עושר, מאבק. רק גדי ופעמון".

מי מאושר יותר – מי שחי את מרוצתן של השנים החולפות, או מי שפרש מהמסלול לטובת קיום שאין בו משמעות לזמן או לקו הסיום, רק להוויה? זהו דיון מרכזי מאוד ברומן.

הקומפוזיציה שמציב הספר בראשיתו – יונתן, שון גילון, הקבצן שאולי הוא האושר הנעלם (שם סימבולי?) – מניחה מיד בתחילת הקריאה משולש ששתי צלעותיו מתחברות לבסיס באמצעות הדהוד של טראומת ילדות משותפת. הקוראים הולכים ומתחקים אחרי הטראומה יחד עם הגיבור, שמבין מחדש את ילדותו ואת האופן שבו עיצבה את האדם הבוגר שהוא.

משא רגישות היתר

אבישי חורי הוא קודם כול משורר. ככזה, הכתיבה שלו פיוטית ותיאורית כמעט מטבעה. כמעט בכל מופע של רגש – קנאה, אלימות, תשוקה – הוא מטפל ברכות ובעדינות, בלי שמץ וולגריות. התואר הנדוש עד זרא "ריגשת אותנו", שמיוחס למתמודדים בתוכניות ריאליטי, חוזר כאן למשמעות המקורית שלו, והוא גם נושא הספר בעיניי. רגישות כמוטיב מרכזי באישיות, וההשלכות שלה על מי שנושאים אותה במנות גדושות.

אנשים רגישים מדי הם מי שמסתובבים בעולם חסרי עור, שומעים עלה נופל, רואים כל הבהוב בפניו של הזולת. זהו משא כבד, לראות הכול ולהרגיש הכול. ההיענות לתדרים הדקים והמשתנים שהמציאות משמיעה, מרחיקה מדרך האמצע. הסחות הדעת קרובות לבוא, והשקיעה לעומק הדברים באה פעמים רבות על חשבון הקילומטר הבא שיש לגמוע. כמו נהג שמתעקש לגלות כל דרך צדדית, ומתקשה להישאר באוטוסטרדה השועטת הלאה, אדישה לנוף.

כך גם גיבור הספר: "הוא שואל את עצמו לפעמים על הרגע שבו ילדים נפקחים לרוע. זה שבו מתחוור להם שבעולם ישנם כוחות אחרים מאלו שקיוו בשבילם רק לפינות רכות ולחמלה, כשידם הארוכה של ההורים מתגלה בקוצר ידה, כשאותה היד מראה לעיתים גם את צידה השני, המעליב. האם בכל גן ישנו הילד התורן שמגיע כפקעת עצבים ולוקח אחריות על השריטות הראשונות, הכיסאות הנמשכים לאחור, הצמות הנמשכות למטה?"

יונתן מזהה את התכונה הלא פרקטית הזו גם בבנו הקטן שבורח מבית הספר מפחד החיסון, מרחם על חסרי הבית, ופגיע מאוד מול כל תוקפנות. הילדים הרגישים יכולים לשרוד את ימי בית הספר בשתי דרכים: להיות פרח קיר או להפוך ללוחמי הצדק הגדולים ביותר, שנעמדים ומפרידים בגופם בין העוול ובין הבריון, מוכנים לשלם מחיר.

עיבוד טלוויזיוני

דרך הזיכרונות שלו חושף יונתן את אכזריותו של שון גילון (שון בריון?) כלפי ילדים חלשים יותר וכלפי בעלי חיים. בילדותם סירב לשתף פעולה ונאבק בו, גם אם מאחורי הקלעים. לעומתו, הילד אושר שמש לא הצליח להגן על עצמו והתאדה. במידה מסוימת הוא לא נוכח מספיק, לא רק בחייהם של הגיבורים אלא גם בעלילה עצמה. דמויות המשנה, ובתוכן אושר שגם נושא את שם הספר, לא מפוענחות מספיק. הקבצן, המשתייך לקבוצת קבצנים שמקימה ארגון ומנסה להוביל מחאה ברחובות העיר, עובר בעיקר כצורת חיים המנוגדת לקו הבורגני שיונתן, שון, ורובנו חיים לאורכו. לא נוצרת תחושה של היכרות עומק איתם.

זה קורה גם לדמויות הנשיות. שרון, אשתו בנפרד של יונתן, ונוף, המלצרית שעובדת איתו, מאופיינות באיזו ארומה של דמויות נשיות בסדרת טלוויזיה איכותית. האישה הראשונה, שרון, היא חכמה, מרוחקת, קרירה. מושא החיזור הרומנטי העדכני של יונתן, המלצרית נוף, שובבה, נגישה ומגניבה. בסצנה שמתארת את הניכור שנוצר בין יונתן לאשתו, הוא צופה בה ממיטתו כשהיא מביטה בחלון בגבה אליו, מהורהרת. זה ייצוג קולנועי מוכר מדי להתרחקות בין בני זוג: הפנים אל העולם החיצוני, אל מבעד לחלון, והגבר במקום האינטימי הזוגי, מנסה לנחש מה עובר בראשה של אשתו. זהו סימון ויזואלי יותר מאשר אמירה, אבל הספרות הטובה – ואבישי חורי כותב ספרות טובה – לא יכולה לעשות קיצורי דרך כאלה.

גם סצנת הקתרזיס של הרומן, המקשרת בין חוטי התעלומה השונים, מעובדת באופן כמו טלוויזיוני. מבלי לחטוא בספוילרים, הפתרון שהיא מציגה לסיטואציה הוא התפוצצות של כל המסתורין בנקודת שיא שאחריה יבוא חורבן או בנייה מחייבת מחדש. זה פתרון כמעט מתבקש בסדרות, אבל בספרות עמוקה כמו שכותב חורי הוא פתרון מעט עצלני או קל מדי. אפשר היה לפרק את הדברים באזמל המנתחים של המשורר באופן מורכב יותר. ועדיין הדבר אינו פוגם בחיבור אל הספר, שנעשה דרך נימי הנוסטלגיה הפרטית והבחינה העצמית של הקורא, המתעוררים מול מה שעוברים גיבורי הספר.

מה התקנה של ילדים רגישים בבגרותם? הם לא מוכנים להיות שון גילון קהה חושים, אבל מתקשים להתפרנס מדוקטורט בספרות. האם הקשרים הבין־אישיים של מי שמזהים כל ניואנס בפני הזולת עמוקים יותר? נראה שלא. שון גילון מקים משפחה מלוכדת, ואילו אשתו של יונתן נפרדת ממנו. אז האם ההבנה את נפש האדם מסייעת לאישה הרגישה או מכבידה עליה? עם כל המשקל שהיא מערימה, לפי "קראו לו אושר" הרגישות מעניקה עושר פנימי ואפילו חוסן ויושרה. ואולי אין דבר כזה אנשים לא רגישים, אלא מי שלמדו להציב חיץ בינם ובין העולם. במסתרים, כמאמר השיר, כל הגברים וכל הנשים בוכים בלילה, לא נשמע קולם.