הצצה לראשו של גאון נורמטיבי שיצירתו מאופיינת בפיצול אישיות

"משחר ילדותי תמיד היה לי צורך להרחיב את העולם בדמויות מומצאות – חלומות שבניתי בקפידה, שראיתי בבהירות צילומית, שהבנתי עד עמקי נשמותיהם… לא נזקקתי לבובות כדי לתפוס את הדמויות האלה בעוצמה. ראיתי אותן בבירור בחלומי התמידי… בובה, בחוסר אמיתותה, הייתה מקלקלת אותם. הם היו אנשים".

כך, לכאורה, מתוודה פרננדו פסואה, בסוף הקובץ המאגד טקסטים שלו שאינם שירים ואינם פרוזה וגם אינם מאמרים, אלא פשוט טקסטים פסואיים לעילא. הם חושפים טפח אל מאחורי הקלעים של אחד היוצרים המבריקים של המאה העשרים. מטרתם לכאורה היא לענות על שאלות כמו מה הניע אותו בכתיבתו, מה הייתה האג'נדה האמנותית שלו וכדומה. שאלות פשוטות. עבור מי שקרא אי־אלו מכתביו של היוצר הפורטוגלי, התשובות הן תמיד על אחריות הקורא בלבד.

גם הציטוט הנ"ל, שעונה לכאורה על שאלה מהותית בנוגע לפסואה ומסביר כיצד משחקי דמיון ילדיים הופכים לקונסטרוקציה יצירתית מתמדת, לא בהכרח כן כפי שהוא נשמע. בעולם של פסואה אין בינאריות. הוא לא מתחלק לכנות ואי־כנות, עובדות ובדיות, האדם אל מול הסופר, המציאות מול אשליה. הכול היה קיים בו במקביל. אין חציצות. הוא אומנם חוזר ואומר כי המציאות היא מה שאתה חש (ואז מסייג זאת, סותר זאת, מעמיק בזאת ומכחיש זאת), וממחיש הלכה למעשה ביצירתו את הגותו של רנה דקארט על הסובייקט הריבון. כל אחד מאיתנו הוא מבנה אחדותי של תודעה המכוננת את האובייקטים שהיא תופסת, ובכך מאפשרת למציאות לשאת משמעות. כלומר, הסובייקט מכונן את האובייקט.

בפועל, דומה כי המציאות הפסואית הייתה בעיקר המציאות שכתב. הוא חיבר את כתביו תחת לא פחות מ־70 הטרונימים – דמויות בדויות (מושג ספרותי שפסואה עצמו המציא). כל אחד מהם היה בעל ביוגרפיה מדוקדקת, רכיבי אישיות משל עצמו, מקורות השראה קונקרטיים וסגנון כתיבה ייחודי. שלושת הדומיננטיים היו אלברטו קאיירו, ריקארדו רייש ואָלְוַורוּ דה קמפוש. רובם היו משוררים. בספר זה הדמויות הללו מתכתבות אחת עם השנייה, ומבקרות אחת את כתבי השנייה, על הדקויות המאפיינות את שירתו של כל אחד, על מקורות ההשראה, על הטכניקות הסמויות מהעין, וכל זה ברצינות תהומית.

דה־קמפוש למשל מספר כי קאיירו הודה בפניו פעם שמישהו כינה אותו "משורר מטריאליסטי" רחמנא ליצלן. "אמנם הביטוי לא נראה לי מדויק, אך אמרתי לו שהייחוס אינו מגוחך כלל ועיקר". קאיירו מתרעם והשניים מנהלים דיון בשאלה מהו בכלל משורר מטריאליסטי ואיך הוא קשור לשירת קאיירו, לפגאניות ולאמונה.

מרתק הוא שפסואה עצמו בחייו היה פסואה בלבד, מלידתו ועד מותו. זו רק יצירתו שמאופיינת בפיצול אישיות. הוא היה אדם "נורמלי ותפקודי לכל דבר", כך לפי העדויות. סיים תיכון, כל חייו התגורר בליסבון והתפרנס מכתיבה מסחרית, אם כי לא התחתן מעולם. רק אחרי מותו, ב־1935, החלו יותר ויותר להכיר בחשיבותו. בביתו התגלו למעלה מ־25 אלף דפים כתובים בכתב ידו, שכללו קטעי שירה, הגות, מחזות, טקסטים מיסטיים ורומנים. גם היום, כמעט תשעים שנה אחרי, מפעל התרגום וההוצאה לאור של כתביו טרם הושלם.

פילוסוף נבואי קודר

כך או כך, צריך להיות בעל סבלנות על־אנושית ולהתאזר בתועפות זמן פנוי כדי להתמצא בעולמות של ההטרונימים עד כדי יכולת לזהות אותן, להבדיל אחד מהשני, למצוא סתירות בביוגרפיה שלהן עד זרא, כמו כדי להוכיח את יוצר תיאטרון הבובות הבלתי אפשרי הזה בקלקלתו. אך לא צריך לטרוח, פסואה עושה זאת בעצמו. לכן, התפיסה שצריכה לכונן את הקריאה היא בעיקר של מופע ספרותי מרהיב, לעיתים פארודי ולעיתים, יש להודות, מייגע. המהות עצמה אינה ההטרונימים והאינטראקציות ביניהם, המהות היא מה שנותר אחרי שהמסך יורד.

הבעיה היא שאצל פסואה המסך לא יורד לרגע. הוא חלק מהבמה, חלק מהמופע. כאן מתחיל התעתוע האמיתי. הוא מסוגל ברגע אחד להיות פילוסוף קודר, על גבול הנבואי, של המאה ה־20 שעוד לפני מלחמת העולם הראשונה; לכתוב משפטים כמו "לא התקדמנו… אנו נעים יותר מהר מנקודה לנקודה. אנו מחליפים מילים במהירות גדולה יותר מבעד למרחק. אנו לובשים בדים שהגיעו ממקומות רחוקים יותר. אבל אפילו פירור של אושר לא נוסף לנו… מעשינו ומחשבותינו הפסיקו להיות פשוטים; אבל הם לא נעשו מורכבים. הם נעשו מבולבלים, נבוכים, הם נעשו לרישומי מחוות, למחשבות שנזנחו" (82). אבל פסואה לעולם לא יעמיק זאת לכדי טיעון ברמה אקדמית. הכול נותר התרשמותי, אינטואיטיבי וסובייקטיבי.

כך, ברגע אחר, הוא יכול לגרום לקורא להרגיש שכל מה שמכונן את היצירה הוא פשוט שיגעון גדלות ונרקיסיזם. אומנם נוספים על כך גם המון כישרון ויכולת לחולל ברקים, אבל עדיין נשאלת השאלה, למה שיוצר כלשהו יטרח לבקר את יצירתו ברצינות תהומית כזו, בהשקעה כה אדירה, אם לא כדי למלא חסך מסוים וכמובן רצון בתהילה? האם רצה לעשות עבור מבקרי העתיד את עבודתם? האם ברא את ההטרונימים שלו כדי שיהללו וישבחו אותו תוך כדי שהוא יוצר אותם? כלומר, אם לא בהכרח מאמינים לווידוי שמובא בפתיח המאמר.

התחושה הזאת מקבלת משנה תוקף בעת שנתקלים בפלפולים פילוסופיים טרחניים, לא תמיד מנומקים, מעין מבוכים שצמחו פלא או פרא, עם כניסה מובהקת אך ללא כל יציאה. ברגעים אלה דומה כי קו המחשבה של הכותב (ושל הקורא כמובן) כמו מתנתק מכדור הארץ, מכל מה שרציונלי, והופך להיות עולם בפני עצמו, לעיתים עד כדי הגחכה וחוסר ממשות. מנגד, תמיד ישנם רגעים ששוב יחברו אותך למציאות, לממשי, לחומרי, ל"אובייקטיבי לכאורה". אלו הרגעים של פסואה בגדולתו. כמו המשיכו את ספרו החד פעמי "ספר האי נחת"; החלק האחרון של הספר הנוכחי מכיל מעין "מכתמים" שכמו מתחילים במקום ש"ספר האי נחת" הפסיק.

המציאות היא תחושה

לעיתים, חייבים להודות, הגיגיו של פסואה נשמעים פסקניים ונחרצים מדי, מעין אמרות כנף שנשמעות כמו משהו שראוי לצטט, אבל לרוב זו אמירה חסרת הקשר, כמו למשל "לחוש הוא להבין, לחשוב הוא לשגות" (65), או "אין דבר העומד בפני עצמו, כמו למשל אדם, האובייקטים הם אשליה" (189).

עם זאת, אם מכנסים את הכול תחת כנפי המושג "תחושתיזם", פתאום מבינים שאולי למבוך אין יציאה, אבל הוא לא בהכרח משולל היגיון ופרדוקסלי. מהו תחושתיזם? כך קורא פסואה לאג'נדה השירית שלו (וכנראה של עוד כמה הטרונימים), שראשית לכול מנסה לכפור במציאות (ע"ע כותרת הספר): "המציאות היא תחושה. לא תיתכן עבורנו מציאות חסרת תיווך אחרת" (59). האמנות/הכתיבה לדידו היא הניסיון חסר התוחלת לייצר תפיסה מדויקת ומסודרת של אובייקטים. לא רק של דברים חיצוניים, אלא גם של מחשבות ומושאים נפשיים. כלומר, שוב, אין בעצם אובייקטים, אין בעצם ניטרליות, אין הוכחות מדעיות, אין עובדות, הכול הוא סובייקט.

מצד אחד, קל מאוד להתענג על ספר זה ועל כתביו בכלל מבחינה אסתטית, אינטלקטואלית, אפילו רגשית לפעמים. מצד שני, קשה מאוד להתמסר לו עד הסוף, להאמין לו ולהשתכנע כי המילים שלו משקפות תמיד משהו אמיתי. לפחות כך זה בטקסטים שאינם שירים. משום מה, בשירתו הוא לא פעם זונח טכניקות, התחכמויות והתרברבויות וכותב בפשטות, כמו למשל: "אני מתגעגע כבר לקיץ הזה שעיני רואות/ ועל פרחיו אני מזיל דמעות/ בזיכרון המופנם/ של הרגע שבו הם יאבדו לי… אני צופה את הצל שבו אתעה/ ללא פרחים/ בתהום ההומיה" (מתוך "חנות הטבק, תרגום: יורם מלצר, רימונים, עמ' 49).

אבל זהירות: כל דבר שנראה לכאורה פשוט, כשמחילים עליו את קונסטרוקציית ההטרונימים, וכן לא מעט אינטראקציות בין הדמויות ההטרונימיות השונות מתוך ספר זה – כבר לא נותר פשוט. פסואה גורם לך לפקפק בכל דבר שהוא כותב, גם רטרואקטיבית. לא משנה תחת איזו הטרונים הוא חתום. כל מילה הופכת פתאום חשודה.