כשמשה זונדר, היוצר והתסריטאי הראשי של "טהרן", קיבל מחברו הודעה עם אימוג'י המום וארבע מילים ("שמעת שפיטרו את פארז?"), הוא הבין שנחצה עוד קו בין הבדיון למציאות. פארז קמאלי, ראש המודיעין המסכל של משמרות המהפכה, הוא דמות בדיונית שהגה זונדר ממוחו הקודח. יהא תפקידה של הדמות הפיקטיבית רם ככל שיהיה, שום גוף תקשורת שמכבד את עצמו לא ידווח על פיטוריה. אלא שמקבילו בעולם האמיתי, חוסיין טייב, אכן פוטר – מאחר שהתרשל בתפקידו ולא הצליח לסכל פעולות ישראליות, לפי דיווחים זרים, על אדמת איראן.
זו דוגמה אחת לטשטוש הגבולות בין המציאות והחיים עצמם ובין הבדיון של דרמת הריגול טהרן (כאן 11), העוסקת בסוכנת המוסד שנשלחה למשימה חשאית כדי למנוע מאיראן התחמשות גרעינית. דוגמה נוספת, משעשעת למדי, התרחשה בסמוך לבכורת העונה השנייה. לאחר שפורסם סרטון של השחקן וסיליס קוקלני, המגלם את ראש משמרות המהפכה, שר ומבלה עם נשים חשופות, במשמרות המהפכה האיראניים טרחו להוציא הודעה רשמית שלא תותיר מקום לספק. הם מסרו לכל מאן דבעי שקוקלני אינו ראש משמרות המהפכה, אלא שחקן ש"כיכב בסרט על איראן שעשה המשטר הציוני, המשודר בימים אלה ואין לו שום קשר לאיראן ולמשמרות המהפכה".
"מה שקרה עם טהרן, מבחינת הערבוב בין הסדרה לבין המציאות, הוא לפעמים לא ייאמן", אומר זונדר. "אני לא אומר שדברים קורים בפועל כפי שכתבנו אותם בסדרה, אבל יש דמיון בין מה שמתואר בסדרה ובין העצימות המטורפת של מה שמיוחס למלחמה החשאית של ישראל ואיראן. היו פעמים שהסדרה השיקה למציאות עד שזה היה מבלבל, ולפעמים גם היה חיבור של ממש, כמו בפרשת הריגול שהשב"כ חשף. התברר שאיש מודיעין איראני הפיל בפח ארבע נשים ישראליות ממוצא איראני, ושלח אחת מהן לעשות אודישן לסדרה לקראת צילומי העונה השנייה. היא נכשלה ולא עברה את האודישן. זה סיפור עצוב".
"אני לא אומר שדברים נעשים בשטח בהכרח כפי שכתבנו אותם בסדרה, אבל יש דמיון בין הסדרה ובין העצימות המטורפת של מה שמיוחס למלחמה החשאית של ישראל ואיראן"
תוך כדי שידורם של פרקי העונה הראשונה, ב־2020, התחוללו פיצוצים מסתוריים בנתנז ותקלות במערכות החשמל, "שזה בדיוק מה שסוכנת המוסד הצעירה תמר רביניאן (השחקנית ניב סולטן, ב"ק), לקחה על עצמה לבצע ונשלחה לעשות", אומר זונדר. גם כל מיני התנקשויות מסתוריות התחוללו במקביל לשידור הסדרה. "לאחרונה התנקשו באמצע היום, במזרח טהרן, בחסן סיאד חודאי, שנטען שהיה מעורב בניסיונות פיגוע מחוץ לאיראן נגד אזרחים ישראלים, אמריקנים ואירופים. ישראל לא לקחה אחריות על הפעולה אבל מבחינת האיראנים האצבע מופנית כלפיה".
זונדר מעיר שאומנם זה לא הדבר הראשון שחושבים עליו, אבל "ישראל ואיראן דומות, גם בדברים הטובים. אנחנו שני עמים בעלי היסטוריה עתיקה ומפוארת, ובקרב בניהם ובנותיהם של שני העמים כיום יש המון כישרון, חוכמה וגם יופי יוצאי דופן. עם זאת, אף שאני לא משווה את המשטר בישראל למשטר האייתוללות האפל והדכאני והרצחני לעיתים, בשתי המדינות הדת מובילה להקצנה, ללאומנות, לפשיזם ברמה מסוימת.
פשיזם? אתה מתעקש על המילה הזו?
"אני לוקח אותה בחזרה, אבל לצערי אני לא יכול לקחת בחזרה את הלאומנות הישראלית, שבחלקה היא משיחית ודתית".
זונדר סובר שהגיע הזמן "לרענן את הנרטיב". לפני כשבועיים, לאחר ששודר הפרק האחרון של העונה השנייה של טהרן, כתב שלמה פיוטרקובסקי מאמר במקור ראשון, ולצד המחמאות שהרעיף על הסדרה הוא מתח ביקורת על אופן הצגת האויב שלנו, איראן, "בדיוק כמוך", כמאמר השיר של שלום חנוך. "הייתי גאה כששלמה פיוטרקובסקי כרך את טהרן עם השיר 'בדיוק כמוך' של שלום חנוך". הוא אומר. "אני אוהב את שלום חנוך ואוהב את השיר ומאמין למילים שלו".
אתה מבין את הביקורת שלו על כך שהסדרה מטשטשת את העובדה שאיראן רוצה להשמיד את ישראל בלי למצמץ? באחת הסצנות הכי חזקות של העונה השנייה יושבים ברכב תמר רביניאן ופראז כמאלי ומתעמתים. "אני מגינה על המולדת שלי!", אומרת תמר בנחישות. "וכך בדיוק גם אני!", עונה לה פראז. אני חושבת שבסצנה הזו תהיתי – אנחנו באמת אותו הדבר?
"זו אחת הסצנות שאני הכי אוהב בעונה השנייה. ניב סולטן ושון טאוב הפנומנליים הם בשיאם בה בעיניי. הסדרה אומנם נועדה לספק בידור והיא לא יצירה דוקומנטרית, אבל היה לנו חשוב לנסות להבין את משטר האייתוללות לפני שאנחנו כותבים עליהם. עשינו תחקיר במשך שנתיים בשלב הפיתוח והכתיבה של העונה הראשונה והמשכנו לתחקר גם תוך כדי כתיבת העונה השנייה. נפגשנו עם מומחים לאיראן מהאקדמיה, ועם יהודים איראנים שעלו לישראל ושחלקם יועצים מסורים שלנו. אחד מהם היה בכל רגע על הסט באתונה.
"נפגשנו גם עם בכירים לשעבר מקהיליית המודיעין שעסקו במלחמה החשאית עם איראן. אלה היו פגישות נפרדות ודיסקרטיות. אחד מהם, אדם מוכר, אמר לנו שההערכה היא שאיראן לא בהכרח רוצה פצצת אטום כדי לזרוק אותה על תל־אביב. מעבר לזה שהם אמורים להעריך שיש לנו נשק גרעיני משלנו, ונשליך אותו עליהם בתגובה מהאוויר או מהים, ייתכן שהממשל האיראני שקול ומחושב יותר ממה שאנחנו מייחסים לו. הבכיר לשעבר הסביר, ושמענו את זה בהזדמנויות נוספות, שמשטר האייתוללות מרגיש פגיע ורוצה נשק גרעיני כדי לבצר ולהבטיח את מעמדו.
הם חשים כמיעוט נרדף, עד כמה שאולי קשה לנו להאמין, בתור מוסלמים שיעים שהם כ־15 אחוזים מהמוסלמים בעולם, לעומת הרוב הסוני העצום. הם מתקנאים בקים ג'ונג־און, מנהיג צפון קוריאה, שיש לו נשק גרעיני. קים קם בבוקר, מתחשק לו לשגר כמה טילים מעל ליפן והוא עושה את זה. המערב נוזף בו אבל אף אחד לא באמת עושה כלום בגלל ארסנל האטום שלו. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ רץ להצטלם איתו. רבים מאנשי משטר האייתוללות מאמינים שרק נשק גרעיני ימנע הפיכה".
השיחה עם זונדר (57, נשוי למיכל ואב לשני בנים בוגרים) מתנהלת בביתו שבתל־אביב, העמוס ספרים (שמסודרים לפי האל"ף־בי"ת). היא נודדת אל חדר הכתיבה האינטנסיבי של העונה השנייה, אל סט הצילומים באתונה, אל רחובות טהרן, אל השקת הכוסות בפרמיירה בניו־יורק ובחזרה אל מציאות החיים הישראלית; מההווה אל העבר, ומהעבר אל העתיד.
"בואי נדבר רגע על ההיסטוריה המודרנית של איראן", הוא מציע לי. "לאיראן יש נפט, והמערב חמס אותו. ב־1951 נבחר לראשות הממשלה באיראן מוחמד מוסאדק. הוא הלאים את צינור הנפט האנגלו־איראני והתחיל ליישם רפורמות סוציאליות כדי להיטיב עם העם שלו. האמריקנים והבריטים, באמצעות שירותי המודיעין שלהם, הדיחו אותו כעבור שנתיים והחזירו לשלטון את השאה, מוחמד רזא פהלווי. השאה התנהל כרודן, והיה ידיד המערב וחבר קרוב של ישראל. נציגים מה־CIA, המוסד והשב"כ אימנו את אנשי הסאוואכ, המשטרה החשאית האכזרית שתחת מרותו. לכן כשאנשי משטר האייתוללות קוראים לארצות הברית 'השטן הגדול' ולנו 'השטן הקטן', יש לכך מבחינתם בסיס היסטורי.
"תארי לך שבנגב היו מרבצי ענק של נפט שהיו נשאבים ונלקחים מכאן לאירופה ולארצות הברית. ראש הממשלה דוד בן־גוריון היה מלאים את הצינור האנגלו־ישראלי כדי לשקם את כלכלת ישראל החלשה, ואז האמריקאים והבריטים היו מדיחים אותו וממנים במקומו את עושה דברם".
"ישראל ואיראן דומות גם בדברים הטובים. אנחנו שני עמים בעלי היסטוריה עתיקה ומפוארת, ויש בקרב בני שני העמים כיום המון כישרון, חוכמה וגם יופי יוצאי דופן"
הוא לא רק מבין את האיראנים, אלא גם תוקף את התודעה הישראלית. "כדאי שנבדוק את התת־מודע הקולקטיבי הישראלי, שעל פיו 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו'. בכל חג, סביב השולחן או המדורה, אנחנו ניצלים מהשמדה ברגע האחרון וחוגגים, נאמר, עם תליית המן ועשרת ילדיו על העץ, כאשר אנחנו אוכלים את האוזניים המתוקות שלו, או שרים על מכת הבכורות בהגדה של פסח. אני יכול להבין את הפוסט־טראומה הלאומית אחרי השואה הבלתי נתפסת, ואחרי עלילות הדם הנוראות והפוגרומים והרדיפות והגירושים ורצח היהודים בגלל שהם יהודים במנהרת הזמן, עד חורבן בית שני. אבל נדמה לי שהגיע הזמן שננסה להתבגר כאומה, נסתכל במראה ונעשה אתחול לנרטיב הלאומי. כשאני חושב על התכנים שילד ישראלי צריך להכיל בתחילת חייו, זה גורם לצמרמורת".
לא מפחיד אותך לקעקע את הנרטיב שלנו, הסיפור הגדול שמחזיק אותנו כאן? לא מפחידים אותך קולות שאומרים "אני לא צודק", "החיים שלי פה הם על חשבון סבל של אחרים" וכן הלאה?
"אני חושב שזה המפתח לחיים טובים ובריאים יותר במקום הזה, תוך ניסיון להשתלב במרחב מעבר לגבולות ישראל ובתוך גבולותיה. זאת התקווה שלנו לעתיד טוב יותר. אני לא פוסט־ציוני. אני ציוני גמור. אני חושב שמדינת ישראל היא פלא. אמא שלי ניצולת שואה והיא תמיד אמרה לשתי אחיותיי ולי: 'אתם לא מבינים מה זה שיש לנו מדינה של יהודים'. זה זורם בדמי. אני לא חושב שאני מקעקע את הנרטיב. אני חושש שהנרטיב הופך בכל יום שעובר לחשוך, לקנאי, ושהוא טומן בחובו פצצת הרס עצמי מתקתקת. זה לא מקרי שישראל היא מדינה אלימה. יש אלימות ברחוב, על הכביש, בבתי הספר, אלימות מילולית ברשתות החברתיות. אי אפשר לנתק את זה לדעתי מכך שאנחנו שולטים על עם אחר.
"אני מאמין שיכול להיות שלום בין ישראל לאיראן, דמיוני ככל שזה נראה היום. אני חושב, למשל, ואני לא היחיד, שמנסור עבאס הוא אחד הפוליטיקאים החשובים ביותר שפועלים כאן במהלך השנים האחרונות, חשוב לאנשים שלו וחשוב לאזרחיה היהודים של הארץ הזאת".
זונדר מזכיר את הספדו של משה דיין ב־1956 בהלווייתו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז שנרצח בשערי עזה. הנאום, שנכתב בפחות משעה, הפך למסמך מכונן כמפתח להבנת העמדה הישראלית ביחס לסכסוך. "אני קורא את ההספד של דיין. הוא פתח ואמר: 'מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם'. בהמשך דיין כתב: 'אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו'. המילים נכתבו לפני כמעט שבעים שנה. ישראל הפכה מאז למעצמה הצבאית החזקה באזור, אבל הצעירים שלנו עדיין הולכים לצבא. רבים נהרגו ונפצעו או חזרו הלומי קרב, מאובחנים או שלא. מובן מאליו שאנחנו צריכים להחזיק באגרוף חרב גדולה, אבל חייבים במקביל לנסות להגיע להסדרים מדיניים עם האויבים שלנו. אני רוצה להאמין שדברי דיין הם לא גזרת דורנו וברירת חיינו".
זונדר חתום על שתי הצלחות גדולות בשנים האחרונות. השנייה, טהרן, נמכרה לאפל־TV במיליון וחצי דולר לפרק וזכתה בפרס הטלוויזיה הישראלי ובפרס האמי הבינלאומי. "זכינו בעשרים אצבעות. לא דמיינו את זה מגיע". הראשונה, פאודה, נמכרה כסדרת מקור לנטפליקס: זונדר הוא היוצר שלה והתסריטאי הראשי של העונה הראשונה ("הרגשתי תחושת מיצוי"). קו מחבר עובר בין השתיים. שתיהן מציגות את האויב באור מורכב, ושתיהן כמעט הוחמצו בגלל החשש שהצופה הישראלי לא ירצה לראות את אויביו באור הזה. בשתיהן האויב מוצג כאנושי, כדמות עגולה שיש לה אמא ואהובה ועולם רגשי מפותח, וכשאנחנו צופים בה אנחנו אפילו רוצים שהיא תצליח.
"אני קורא ולומד ומנסה כבר שנים לכתוב תסריט לסרט קולנוע על הבעל שם טוב. ככל שאני מתבגר, בטח מאז שהפכתי לאבא, התחושה הפנימית הזאת מתחזקת"
"בתחילת הפיתוח של פאודה עם ליאור רז ואבי יששכרוף ובתחילת הפיתוח של טהרן עם דנה עדן ומאור כהן, היה חשוב לי שנקבע שהדי־אן־איי של הסדרות הוא שאין כאן מאבק של טובים מול רעים. המסתערב היהודי דורון קביליו (ליאור רז) הוא לא הטוב וראש הזרוע הצבאית של החמאס אבו־אחמד (הישאם סלימאן) הוא לא הרע. אותו הדבר עם סוכנת המוסד תמר רביניאן (ניב סולטן) ובכיר משמרות המהפכה פראז כמאלי (שון טאוב). כל אחד מהם ינק מחלב אמו את הנרטיב הלאומי של השבט שלו, וכל אחד מהם שבוי בתוכו. אני חושב שזה אחד מסודות ההצלחה של שתי הסדרות. הצופים בישראל, לא משנה מה העמדה הפוליטית שלהם, הזדהו עם הדמויות משני הצדדים. כך גם הצופים ברחבי העולם, שרגילים לראות בחדשות את הכותרות המדממות על הסכסוכים במזרח התיכון – כותרות שהן למעשה מסך עשן שמסתיר את הסיפורים האנושיים, המורכבים והמטלטלים שמאחוריהם".
זונדר לא מפחד להסתכל לאויב באישון העין, ואולי נכון לומר שזו נקודת המבט האהובה עליו. "תמיד סקרן אותי לעבור את הגדר, לעבור לצד האחר", הוא אומר. לעיסוק עם האויבים שלנו קדם העיסוק עם ה"אחר"' המזרחי. הפיצ'ר הראשון שלו, שכתב עם אמיר בן־דוד, היה "זהר", דרמה מתוסרטת על חייו של זהר ארגוב, סרט שאני לכל הפחות גדלתי עליו. כשלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, חיפש פרנסה ומצא אותה בעיתונות. הוא עבד בחדשות, בעיתון תל־אביב ובמעריב. זה לא היה רק עניין כלכלי, אלא גם אפשרות להרחיב את גבולות המוכר, הוא מסביר. וכך, בשנות התשעים נפגש זונדר כעיתונאי ברצועת עזה עם השייח' אחמד יאסין, מייסד תנועת חמאס, וגם עם אסמאעיל הנייה ובכירים אחרים בחמאס. בהמשך עבד על הסרט "סבנה" – דוקו־דרמה על חטיפת מטוס חברת סבנה ב־1972 בידי חוליה של ארבעת חברי ארגון ספטמבר השחור, שהנחיתו את המטוס בשדה התעופה לוד ודרשו שחרור מחבלים. זונדר ראיין בעמאן יחד עם דני סירקין את תרז הלסה, מחוטפות המטוס. הסרט, שיצא סמוך לעונה הראשונה של פאודה ושודר בשידורי קשת, מתהלך גם הוא על הקו של טשטוש הגבולות בין אוהב לאויב. "תרז הלסה מתראיינת בעברית וברגע הראשון אתה משוכנע שהיא בת ערובה יהודייה", הוא אומר. הסרט עצמו בוחן את נרטיב הגבורה של לוחמי סיירת מטכ"ל, ומציג את סיפור החטיפה גם דרך הנרטיב הפלסטיני.
למה יש לך צורך להציג טרוריסטים באור אנושי?
"תרז הלסה לא חשבה שתצא בחיים מהסיטואציה הזאת. אני כישראלי רוצה להבין למה היא עשתה את זה. הדרך האחרת, להתחפר בשנאה ובפחד, לא מובילה לשום מקום".
יש מי שיגידו בבבחירה שלכם לערוך את הסרט באופן שמצדיק או לכל הפחות מבין ומכיל טרוריסטים, אתם עושים מעשה בגידה.
"השימוש במילה 'בוגד' בציבוריות הישראלית הפך לזריית חול בעיניים, בעיקר מצד בנימין נתניהו ואנשיו. כל מי שחושב אחרת, כל מי שמנסה להביע דעה עצמאית שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי של נתניהו, מתויג בצורה כזאת או אחרת כבוגד, כלא ראוי".
זונדר משלב בשיחה את דמותה של מרג'אן מונתאזמי שהצטרפה לטהרן בעונה השנייה בגילומה של השחקנית גלן קלוז ("חיזור גורלי", "101 כלבים וגנבים"'). הוא מגולל בפניי את ההיסטוריה של הדמות, כפי שכתב אותה: "היא נולדה בלונדון כמריאן מור, נוצרית פרוטסטנטית, בת למשפחה אנגלייה אריסטוקרטית. היא הכירה בלימודיה סטודנט איראני לרפואה, חסן מונתאזמי, והם התאהבו. בהתאם לאופי המרדני שלה היא התאסלמה, שינתה את שמה למרג'אן וחזרה עם בעלה לטהרן. זה קרה זמן קצר לאחר המהפכה של חומייני ב־1979. כמו איראנים חילונים רבים באותו הזמן, מרג'אן ובעלה תלו תקוות במהפכה האסלאמית שהחליפה את שלטונו המושחת של השאה.
"מרג'אן היא פסיכואנליטיקאית במקצועה, והיא ובעלה פתחו קליניקה שמטפלת בנפגעי הלם קרב ממלחמת איראן־עיראק. היא ראתה בהדרגה איך בשם הדת, משטר האייתוללות הופך לרודני ואפל. צעדיהם הוצרו ובעלה מת לבסוף ממחלה, שמרג'אן בטוחה שהייתה ביטוי לשברון לב. המוסד איתר אותה כיעד לגיוס והצליח לשכנע אותה לעבוד עבורו. היא מאמינה שהמוסד כזרוע הארוכה של ישראל הוא הגוף היחיד שילך עד הסוף מול משטר האייתוללות ועשוי להביא להפלתו. בעיני משטר האייתוללות היא בוגדת, אבל מבחינתה היא פטריוטית איראנית שפועלת לטובת העם שלה".
זונדר עסק במשך השנים בהוראת תסריטאות בכמה מוסדות בארץ – מנשר, סם שפיגל, מעלה והבינתחומי. "כל אחד ממוסדות הלימוד האלה שונה מהאחרים, אבל כל מקום הומוגני באופן יחסי". הוא גם לימד באוניברסיטת המדינה של סן־דייגו ובאוניברסיטת ראטגרס בניו־ג'רזי. "שם הגיוון בכל כיתה היה אדיר. זה היה מגדל בבל. בניו־ג'רזי היו בכיתה תלמידים ותלמידות ממשפחות מהגרים שהגיעו ממצרים, איראן, סין, סנגל, ג'מייקה, הודו, קולומביה, ברזיל ועוד".
"נדמה לי שלכתוב טוב זה כמו לטוות זהב מקש. כתיבה היא אהבה בשבילי, אבל לפעמים חדר הכתיבה שלי הוא תא כלא והדדליין בבוקר הוא הוצאה להורג"
מכל המוסדות הללו הוא מציין דווקא את מעלה בירושלים כמוסד שהוא הרגיש בו נוח במיוחד, ולימד בו כעשור. "במעלה הרגשתי בבית. למה? האווירה המיטיבה והתמימה של הסטודנטים והסטודנטיות שמרביתם דתיים כבשה אותי. התחברתי גם באופן טבעי לדמויות ולסיפורים המרתקים, המיוחדים והמרגשים שהתלמידים הביאו מהבית. עולם שלם שלא הכרתי".
הוא מגדיר את עצמו "חילוני גמור, לא שומר מצוות", ויחד עם זאת מציין שיש בתוכו "תחושה אמונית". "אני קורא ולומד ומנסה כבר שנים לכתוב תסריט לסרט קולנוע על הבעל שם טוב. ככל שאני מתבגר, בטח מאז שהפכתי לאבא, התחושה הפנימית הזאת מתחזקת. הבעיה היא השימוש המניפולטיבי שאנשים עושים פעמים רבות בדת, שמוביל לשנאה, פחד ורצח".
את הדרך הארוכה של טהרן מרעיון למציאות טלוויזיונית לא רואים כשצופים בסדרה, שאפשר לומר עליה ללא גוזמה שהיא סדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה בכל הזמנים. "מאור כהן, לא הזמר והשחקן, שלח למפיקות דנה עדן ושולה שפיגל מייל שהכותרת שלו הייתה 'טהרן'. דנה נדלקה והתקשרה אליי. אני חיפשתי את הדבר הבא אחרי פאודה וזה התאים לי מאוד. המלחמה החשאית בין ישראל לאיראן ריתקה אותי. החומרים המצוינים שמאור כתב היו נקודת הפתיחה. עבדנו שלושתנו יחד. כתבתי את הדמויות של תמר רביניאן ופראז כמאלי, דמויות משנה נוספות והצעה לסיפור העונתי. הצלחנו להתקבל לפיתוח בחברת קשת, אבל לאחר תקופה של עבודה, קשת החליטו לא להמשיך עם הפרויקט. הפיתוח היה קבור עמוק באדמה, עד שהתאגיד הוציא קול קורא. רוני פרי, אחראית הדרמה בתאגיד, רצתה את הפרויקט. הבמאי דני סירקין הצטרף והתסריטאי עמרי שנהר חבר אליי, ויחד כתבנו שנינו במאמץ יצירתי גדול את העונה הראשונה. בעזרת המפיקים השותפים אלון ארניה וג'וליאן לרו נוצרה שותפות עם חברת ההפצה הקנדית סינפליקס, שנתנה את ההשלמה לתקציב של התאגיד, וכך יכולנו לצאת לצילומים.
"אני רוצה לומר כמה מילים על התאגיד: במשך שנים נלחמנו, תסריטאים ובמאים וכל העובדים בטלוויזיה, מלחמת התשה בערוץ הראשון, שחלקים נרחבים ממנו היו רקובים ומסואבים. זה נראה לפעמים קרב אבוד אבל הוא הצליח לבסוף. הערוץ הראשון פורק ובמקומו קם התאגיד. מחלקות הדרמה והדוקו בתאגיד הן מה שחלמנו עליו".
בין העונה הראשונה לשנייה חלו שינויים שקל להבחין בהם. "אפל קנו את העונה הראשונה כשהיא מוכנה לשידור. העונה הזאת זכתה בפרס האמי הבינלאומי, מה שתפס אותנו בהפתעה מוחלטת. בעונה השנייה, מורגן וונדל ואוליבר ג'ונס, שעבדו מולנו מטעם אפל, היו מאוד מעורבים בתהליך הכתיבה. הם דחפו אותנו להיות הכי טובים שאנחנו יכולים. היה חשוב להם שרמת המתח, הסיכון לדמויות וגורל הדברים שעל הפרק יהיו גבוהים ככל האפשר. במקביל כתבנו מערכות יחסים אינטימיות בין הדמויות, שהיו צריכות את הקצב שלהן. השילוב בין הדברים לא פשוט והיינו צריכים ללמוד איך לעשות אותו".
המתח ותחושת הסכנה לא באו לדעתך על חשבון העומק הרגשי?
"בפרקים הראשונים יש אקשן ומתח בלתי פוסקים, והם אולי מגיעים קצת על חשבון העומק הרגשי. אבל בהדרגה, ככל שהעונה מתקדמת, מערכות היחסים האינטימיות בין הדמויות מתפתחות ומשתלבות, עד לשורת שיאים שמגיעה בשני הפרקים האחרונים. נדמה לי שלכתוב טוב זה כמו לטוות זהב מקש, כפי שנדרשה בת הטוחן שנכלאה ב'עוץ לי גוץ לי', ולא תוצא להורג בבוקר. כתיבה היא אהבה בשבילי, אבל לפעמים חדר הכתיבה שלי הוא תא כלא, והדדליין בבוקר הוא הוצאה להורג. בעונה השנייה של טהרן היה לנו חדר כותבים שהתגבש תוך כדי תנועה. עמרי שנהר ואני היינו תסריטאים ראשיים, וחמישה תסריטאים ותסריטאיות מעולים השתתפו איתנו בכתיבה. אסף בייזר, נטלי מרכוס, רועי עידן, לי גילת ומארק גריי. דני סירקין, הבמאי שלנו, היה מעורב עד לפרטים הקטנים בכתיבת התסריטים, וביחד הצלחנו לחצות את קו הגמר".
אז מה הסוד להצלחה?
"סטודנטים מבקשים ממני לפעמים: 'תן לנו את המפתח'. אני עונה שיש לי במחשב כמה וכמה פיתוחים של סדרות וסרטים שהשקעתי בהם את הנשמה עם עוד אנשים טובים, אבל הם לא הצליחו לקרום עור וגידים. גם את פאודה וטהרן לא רצו בהתחלה. כשאני כותב, אני מאמין ב־300 אחוז שהתסריטים יופקו לבסוף. אבל תמיד ביום הראשון לצילומים אני תופס את הראש, מטפורית או בשתי ידיים, ואומר לשותפים שלי: 'קרה לנו נס'. המפתח שלי לסטודנטים הוא שאסור לוותר. הסוד שלי הוא לכתוב את הטיוטה הבאה".
ומה הדבר הבא?
"אין לי עוד מה לספר אבל אני קם מוקדם בכל בוקר וכותב המון שעות בכל יום. כשחליתי בקורונה והייתי בבידוד, זה לא היה שונה מאוד משגרת החיים שלי".
