שמאי ימרום מוביל אותי לחדר קטן בביתו שבצור־הדסה. מתחת למיטה ניצב שולחן עמוס גביעים מוזהבים ולצידו נרתיק קשיח שמתוכו נשלפת קשת גדולה. משם ואילך הוא פוצח בהסברים שלאוזן בלתי מקצועית יישמעו כמו סינית. "בעצם יש שני סוגי קשתות עיקריים", הוא מתחיל. "הראשון נקרא ריקרב, יש לו כנפיים מעוגלות, והוא מזכיר יותר את הסוג המסורתי של הקשתות. הקשת שאני משתמש בה נקראת קומפאונד, זוהי קשת גלגיליות והיא יותר מודרנית. יש לה מכניקה שנועדה לאפשר לי להחזיק הרבה יותר משקל, והיא הרבה יותר מהירה".
במבט ראשון, קשה כמעט לזהות שהוא ספורטאי. הוא בעל קומה ממוצעת, רזה למראה, ואם הייתי צריכה לנחש הייתי הולכת יותר לכיוונים של פרח סייבר. רק בהמשך מתברר שהוא דווקא ספורטאי ענק, עם רזומה של שיא עולם ושיאי אירופה, שאיכשהו התקשורת פספסה לגמרי.
"היה לי חבר שהתמחה במיומנויות אינדיאניות", מספר אביו ראובן על ראשית הדרך. "הוא בנה קשת מבמבוק שהייתה אמורה להיות צעצוע, ונתן אותה במתנה לשמאי. בתור צעצוע היא הייתה די איכותית. חשבתי שכמו כל ילד הוא ישחק איתה יומיים ואז היא תעלה אבק בארון, אבל זה נמשך כמה שנים, ובמהלכן הוא פשוט חורר לחלוטין את עץ התאנה שלנו".
"יום אחד הקשת נשברה", ממשיך בנו את הסיפור. "אז עוד לא הכרתי את התחום, לא ידעתי שיש דבר כזה. כל מה שעניין אותי הוא מה אני עושה עכשיו. לא רציתי להפסיק לירות. התחלתי לחפש בגוגל חומר על קשתות, ופתאום נתקלתי בדברים מטורפים. לא ידעתי שיש ספורט כזה. שיש מטווחים רשמיים. ניסיתי להיכנס לתחום ומצאתי את מועדון קשתי ירושלים בגבעה הצרפתית, שפתוח פעמיים בשבוע בערך. הם טובים בשילוב קשתים מתחילים בתחום".
ימרום החל להתאמן על קשת ריקרב, ובהמשך עבר לקומפאונד. לאט־לאט התקדם, ועבר למועדון הקשתים של ראשון־לציון שהיה לביתו השני. "שם אפשר לירות בכל יום בשבוע, ויש שם יותר קשתים ברמה שמתאימה כבר לנבחרת".
כמו הרבה ענפי ספורט אחרים, גם הקשתוּת אינה תחום מפותח במיוחד בישראל. "באולימפיאדה הקודמת היה לנו קשָת, איתי שני, והנבחרת מאוד התקדמה בשנים האחרונות. אנחנו יוצאים באופן עקבי לתחרויות ומביאים הישגים. אני גם מקווה שהקשת שלי תיכנס לאולימפיאדה עד שנת 2028, אלה התכנונים לפחות, ואני מכוון לשם".
"ספרים על גבי ספרים מתארים את העניין הפסיכולוגי סביב ירי בחץ וקשת. מופיעים בו הרבה מהעקרונות המנטליים שקיימים בכל ענף, אבל בעוצמות הגבוהות ביותר"
ימרום (17) מסוגל להסביר שעות על מבנה הקשת שלו, שנראית קלה למראה, אבל בפועל כבדה במיוחד. "היא גם לא זולה", מעיר ראובן, "המחירים שלה נעים בין 1,200 ל־1,800 דולר". אבל בנו בן ה־17, שעולה לכיתה י"ב בתיכון רעות, היה מוכרח להשיג קשת כזאת, בתור קשת הקומפאונד הראשון בנבחרת ישראל. "היום יש כבר קבוצה שלמה של קשתים", הוא מתגאה.
הענף מסובך לא רק מבחינת הכלים שמשמשים בו, אלא גם מבחינת היצע התחרויות. "קיימים כמה פורמטים – יש קשת אולימפית, יש קומפאונד, יש פורמט שדה שבו יורים בשטח למרחקים לא ידועים, יש פורמט של תלת־ממד שבו יורים על בובות בצורות של חיות. אבל בגדול, מה שמחפשים הוא את היכולת לפגוע במרכז המטרה באופן עקבי ככל האפשר".
את הניצחון הראשון שלו ברמה העולמית קטף בלנקסטר שבארצות־הברית, בתחרות יוקרתית שמאורגנת בידי אחד מגופי הקשתות הגדולים באמריקה. "זו לא תחרות רשמית או מוכרת, אבל מגיעים אליה מכל העולם בעיקר בשביל הכסף. הגעתי לשם ב־2019, והסיכויים שלי לנצח לא היו ממש טובים. הייתי רק בן 14, אבל עם הרבה מאוד ריכוז, ירייה אחר ירייה, התקדמתי יפה. זו הייתה חוויה מטורפת והצלחתי להגיע שם למקום הראשון בקטגוריית נוער עד גיל 18".
לאחר התחרות הזאת, ימרום קיבל תיאבון. "ראיתי שאני יכול להגיע רחוק. שבוע לאחר התחרות כבר ניצחתי באליפות ישראל וקבעתי שיא של 589 נקודות מתוך 600. זה אומנם נחשב לשיא נמוך מבחינת הרמה העולמית, אבל הייתי כל הזמן במגמת עלייה".
ואז הגיעה הקורונה. "הכול עצר מלכת. היינו מושבתים בערך שנה", הוא אומר. אביו עשה הכול כדי לאפשר לבנו להמשיך להתאמן, גם כשכולם היו מסוגרים בבתים. "הצבנו מטרה במסדרון והוא ירה בה חיצים כדי לא לאבד את הכושר".
"לא יכולתי להגיע לאימונים, לא יכולתי להגיע לנבחרת", נזכר ימרום. "היו הרבה קשיים, אבל יצא מזה גם טוב. יכולתי להתרכז הרבה יותר, לא הייתי צריך להיסחב כל יום באוטובוסים, יכולתי להתאמן ביעילות. היה קשה להתמודד עם פציעות ולפתח טכניקה בלי מישהו שמסתכל מהצד ונותן חוות דעת, אבל מצאתי דרך להפיק מהזמן הזה את מה שאפשר".
יש פציעות בתחום?
"בוודאי", הוא קם מכיסאו כדי להדגים לי עד כמה כבדה הקשת. "המתיחה של הקשת הזו נופלת על הכתפיים והגוף. יש הרבה מאוד טכניקה שצריך לפתח כדי לעשות את זה נכון ולא להעמיס על איברים באופן שגוי, כי אפשר בקלות לפתח דלקות".
אני מניחה שזה עונה למי שחושבים שלירות בקשת זה לא ספורט אמיתי.
"אני מציע להם לנסות להחזיק את הקשת ולמתוח אותה, ולראות כמה כוח פיזי דרוש בשביל זה. זה ספורט שצריך בו המון עבודת שרירים והמון יציבת רגליים. במיוחד בעונת הקיץ, כשאנחנו צריכים גם להתמודד עם רוח. אנחנו גם עושים הרבה עבודה אירובית ומפתחים סיבולת לב־ריאה.
"אגב, הטכניקה שלי ממש לא לפי הספר. אני עושה דברים בצורה שונה ממה שמלמדים בארץ או מאיך שצריך לעשות. תנוחת הירי שלי אחרת. אני הרבה יותר מכונס עם המרפק ופתוח עם הכתף. אני עומד סגור יותר, פשוט כי פיזית זה מה שמתאים לי. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שזה מה שאני צריך לעשות".
בשנה שעברה נחת ימרום היישר לתחרויות עונת הקיץ, הנדירות יחסית בישראל. זה לא כמו בארצות־הברית, שם מתקיימת תחרות בכל סופ"ש. אחרי כל תחרות חזרתי עם ספר של דגשים ומסקנות וחרשתי עליו לקראת התחרות הבאה. הגעתי לאליפות העולם לנוער. סיימתי את המוקדמות בציון 703 נקודות, ודורגתי במקום הרביעי. זו לא הייתה התוצאה הכי טובה שיכולתי להגיע אליה, אבל זו בהחלט הייתה תוצאה שהיינו שמחים איתה, כי זה סימן שאני נמצא בתוך הרמה העולמית".
לאחר מכן התקבלה ההחלטה לשלוח את ימרום לאליפות העולם לבוגרים בדרום דקוטה. ראובן ליווה את בנו בנסיעה הזאת, והשניים חשבו שאולי זאת הזדמנות לקנות קשת היכן שהמחירים זולים יותר וההיצע גדול יותר, "אבל גילינו שבעצם אי אפשר לקנות את הקשת הזאת מהמדף", אומר ראובן. "לפני הטיסה חיפשנו בכל ניו־יורק. תחילה העיר, אחר כך המדינה – ואז הרחבנו את החיפוש גם למדינות אחרות. אני זוכר שנחתנו בשלוש לפנות בוקר, וכבר בעשר יצאנו ברכב עד קונטיקט כדי להביא את הקשת הזמינה היחידה שמצאנו. זה רק מראה כמה קשה להפעיל ולתחזק את הספורטאים בענף הזה".
בסופו של דבר התחרות הייתה הצלחה. הוא הגיע למקום התשיעי באליפות העולם לבוגרים, ואז החל לקבל תמיכה מהתאחדות אילת, המסייעת כלכלית לספורטאים מבטיחים בענפי ספורט לא אולימפיים.
"הטכניקה שלי ממש לא לפי הספר. אני עושה דברים בצורה שונה ממה שמלמדים. לקח לי הרבה זמן להבין שזה מה שאני צריך לעשות"
התחנה המשמעותית הבאה של ימרום הייתה אליפות אירופה לנוער עד גיל 21. "החודשים שלפני התחרות היו קשוחים. היה לי הרבה עומס בלימודים עם הבגרויות, ובקושי התאוששתי פיזית ומנטלית מהתחרות הקודמת. בשלב המוקדמות הגעתי למקום השני עם 593 נקודות, שזה כבר ניקוד ברמה העולמית, וכמובן שוב שברתי את השיא הישראלי. בשלב ההדחות הייתי מצוין, ואז הגיע חצי הגמר. הציבו אותי מול קשת טורקי מנוסה שפעיל כבר הרבה מאוד זמן בתחום. אחד מול השני. סט ראשון – ניקוד מושלם. סט שני – ניקוד מושלם. ממשיכים בסטים ואף אחד לא מפיל נקודה. רק שתביני – זה אומר שכל החיצים פגעו במרכז המטרה, שהיא בגודל של שקל.
"ככה זה נמשך, עד הסט החמישי והאחרון. ואני נמנע מלהסתכל על המטרה של היריב, כי זה רק ילחיץ אותי, ואני קולט שגם הוא לא הפיל אף נקודה. בסט האחרון החץ שלי מקבל 10, וגם שלו, בפעם השנייה שוב 10־10. סט אחרון, אנחנו עדיין עם ניקוד מושלם – אני יורה עשר, והוא מפספס אותו. סיימנו 149־150. המרחק היה כל כך קטן מהנקודה, שהיו צריכים לקרוא לשופטת כדי שתבוא עם זכוכית מגדלת ותאשר את התוצאה. באותו רגע שברתי את שיא העולם לקדטים, ועליתי לגמר על הזהב. שם הגעתי למקום השני".
ראובן: "זה שיא עולם לקדטים שלעולם לא יישבר, כי הוא בעצם השיג ניקוד מושלם. הוא הראשון בגיל שלו שהגיע לניקוד שאי אפשר לעבור. אבל הדיווחים בארץ היו מינוריים. הידיעה פורסמה רק במבזקים. זה מאכזב, כי ההישג באמת מטורף. אני לא חושב שאי פעם הייתה מדליה ברמה כזאת בתחום הזה בארץ".
ימרום מזכיר שאת ההישג הזה, "כמו בעצם כל ההישגים שלי", הוא חייב למאמן האישי שלו יוני מלמד, למאמן הנבחרת עד לפני חודשיים גיא מצקין, ומעכשיו גם למאמן הנבחרת החדש, ריצ׳רד פריסטמן.
האב ראובן הוא מעצב ממשקים בכיר, שעלה מאוקראינה ב־1990, והאם יוכבד, מורה למדעי החברה, היא ילידת טקסס, שעלתה ארצה אף היא באותה תקופה. שמאי הוא בנם השני מארבעה. ראובן אומר שהוא מוציא מדי שנה סכומי עתק על מימון התחרויות והאביזרים של בנו. "התחרות בדקוטה, כולל רכישת הציוד, עלתה לנו סביב 60 אלף שקלים. אנחנו כן מקבלים עזרה עד כמה שאפשר מ'אילת' שנותנת לו מלגה, ואחרי כל תחרות איגוד הקשתות תומך בנו כמה שאפשר. אנחנו אסירי תודה על העזרה, אבל זה עדיין ספורט יקר לתחזוק.
"הספורט הזה הפך את שמאי לנער ממוקד מטרה, ששולט ברוחו ברמה שאדם מן השורה לא יכול להבין בכלל. זה העוגן שלו בימי סערה וזו השלווה שלו בימים כתיקונם. אלה החיים שלו ואין בלתם. הוא מסור לעיסוק הזה באופן מוחלט. לפחות ארבע שעות אימון בכל יום ושמונה שעות בימי שישי. כל דבר אחר בחיים שלו, החל בבית הספר וכלה בחיי חברה, בטל בשישים. חיי החברה שלו – שם. חיי הפנאי שלו – שם. חיי הבילוי שלו – שם. כל הביצים בסל אחד".
בגלל התשוקה הזאת, ראובן תומך בשמאי ללא גבול, "בכל מובן אפשרי. זה לעזוב את העבודה ולטוס אליו למינכן כדי שיוכל להתאמן עוד שישה ימים בין האליפות לגביע העולם. זה להסיע אותו בכל יום שישי בחמש בבוקר לנתניה, לחזור לסדר היום שלי לירושלים, ואז לחזור לנתניה לאסוף אותו".
ההשקעה הרבה באימונים לא אומרת שאין לימרום שום חיי חברה. אחרי הכול, הוא פוגש חברים בתחרויות עצמן. "אני קם בבוקר בשש וחצי, יוצא בשבע לבית הספר, ואחרי הלימודים רץ לתחנה המרכזית ונוסע בכמה אוטובוסים לראשון־לציון. בכל יום ארבע שעות בנסיעות. אני נמצא שם עד שמונה בערב, ומגיע הביתה בסביבות אחת־עשרה בלילה ואז פשוט קורס לישון. חיי החברה היחידים שיכולים להיות במצב כזה הם מהספורט והנבחרת והחברים מחו"ל שאני פוגש בתחרויות".
מתסכל אותך שהמדינה לא תומכת מספיק בספורט הזה?
"אני מאמין שהתמיכה תגיע מההישגים. ככה זה עובד. גם מבחינה טכנית, יש מעט מאוד מגרשים בארץ שאפשר להתאמן בהם והם לא פתוחים כל הזמן. לא קל להגיע בכל זמן שרוצים. אנחנו נאבקים על כל דקה שאנחנו יכולים להתאמן. אנחנו לא יכולים פשוט לירות ימים שלמים כמו שקורה במדינות אחרות".
קשתות הקומפאונד, לדבריו של ימרום, מפותחת בעיקר במדינות שיש בהן ציד מוסדר, כמו ארצות הברית לדוגמה. גם בדנמרק יש מתמודדים חזקים, ובקשת הריקרב הקוריאנים מככבים. "הם יכולים להתאמן כל היום", הוא מספר, "ולצאת רק להפסקות אוכל ושירותים".
למה בעצם הספורט הזה מדליק אותך?
"הוא לא קבוצתי. ברגע שאתה עולה על הקו ומתחיל את הירי, זה אתה עם עצמך. אתה צריך לשים לב למה שקורה מסביבך מבחינת הרוח, ופשוט נכנס לריכוז מוחלט, ל'זון'. ספרים על גבי ספרים מתארים את הפסיכולוגיה סביב ירי בחץ וקשת. קיימים בתחום הזה הרבה מהעקרונות המנטליים שקיימים בכל ענף, אבל בעוצמות הגבוהות ביותר".
יש לך תוכניות לקריירה ארוכה בתחום?
"עד לפני כמה שנים, אלא אם היית קוריאני או ברמה אולימפית, זה לא משהו שיכולת לעשות ממנו קריירה. לאט־לאט יותר אנשים מצליחים לפתח מזה גם משהו לחיים, כל אחד בדרך שלו. זה הכיוון שלי לפחות".
וכשייוולד לך ילד, ביום מן הימים, מה תהיה מתנת יום ההולדת הראשונה שלו?
"לא קשת. אני לא הולך לעשות לו את זה".
