אז באיזה צד אתם ביחס לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז, מהכועסים או מהמרוצים? שאלה שעלתה לא מעט ברשתות החברתיות אצל כל מי שחובב את הלהקה הבריטית, אך לא רק.
מה שהיה שונה הפעם ושהרחיב את היריעה מעבר לעוד דיון מוזיקלי שמדבר לשניים וחצי אנשים, הוא שהשאלה הגיעה לא רק מכיוונם של נוברי הדיסקים למיניהם, אלא גם מלא מעט כאלו שגלגלצ הוא הבית המוזיקלי שלהם. אולי לא מיינסטרים למהדרין, אבל לחלוטין בכשרות של צוהר.
העובדה שדיון כזה התקיים סביב אלבום של הרכב רוק אנגלי בימים שבהם אם אתה לא במסלול המחבר בין עומר אדם לסטטיק ובן־אל אתה לא אמור להיות קיים, נובע משתי סיבות מרכזיות.
הראשונה היא ברמת המיקרו הישראלי. על אף התחביב של כל מי שכותב על מוזיקה לחבוט בגלגלצ או 99 FM כמייצגי תרבות המיינסטרים הישראלי, הם הרחיבו משמעותית בשנים האחרונות את המנעד שעליו נשענות רשימות ההשמעה שלהם.
זה כמובן לא FM 88 הישנה או החדשה, אך לאט־לאט האוזן הישראלית מורגלת בזכות השינוי הזה לקבל אליה אורחים נוספים מעבר לנוסחאות בדוקות מראש שנרקחות במיטב המעבדות לפופולריות מוזיקלית. כך הרכבים כמו המאנקיז מתחילים לעניין גם את דור האחיינים והאחייניות שלי ובזכות מראהו של אלכס טרנר, סולן הלהקה וכותב החומרים שלה, הצטרפו גם לא מעט גרופיות נוספות למסע, אך זה למאמר אחר.
ברמת המאקרו, הכדור נמצא גם כן אצל אותו אלכס טרנר. באלבום האחרון של ההרכב – AM – הלהקה בהנהגתו הלכה באופן מפתיע למדי למקומות חדשים מבחינת הקומוניקטיביות שבין המוזיקה, ההפקה שלהם והחיבור למאזין הממוצע.
האלבום הנפיק לא מעט להיטים באמת יפהפיים כמוDo I Wanna Know, R U Mine, I Wanna Be Yours ו־No. 1 Party Anthem שקישטו כל מצעד אפשרי וכל פסקול של סדרת טלוויזיה שמכבדת את עצמה.
זה לא שהמאנקיז היו אנונימיים לפני כן, כבר מהסינגל הראשון שלהם I Bet You Look Good on the Dancefloor הם סומנו כפצצת כישרון וכדבר הגדול הבא של אנגליה ובמידה רבה לפרקים הם גם מימשו את הטייטלים האלו – שהתקשורת הבריטית כל כך אוהבת לחלק.
התחושה הייתה שמסה כזו של להיטים בתוך אלבום אחד כמו שהיה ב־AM היא לא מקרית ומכוונת לנחיתה במקומות אחרים ממה שהקהל שלהם הורגל אליו עד אז, גם אם הטקסטים באלבום לרגע לא מצביעים על ירידה באיכות הכתיבה העילאית של טרנר. ואכן ההרכב חווה זינוק, ודאי בכל מה שקשור לפן המסחרי. המקום שהארקטיק מאנקיז תפסו בישראל ובעולם כולו השתנה לחלוטין. יעידו סיבובי ההופעות שהלכו יותר ויותר לכיוון של אצטדיונים גדולים ומפוצצים ובעניין ההולך וגובר בחיים האישיים של טרנר עצמו.
במקביל, לא מעט מהקהל הקשה של ההרכב לא ממש יודע איך לאכול את התפנית הזו. הדיאלוג החדש שנוצר בין המאנקיז לבין המוזיקה של עצמם ערער את הבסיס שעליו נרקמה מערכת היחסים הזו, תוך תחושה שהרכבת ירדה מהפסים. ועדיין, הרוב המוחלט לא מיהר לנטוש מתוך תקווה שמדובר בתקלה זמנית.
עם הציפיות הבלתי אפשריות האלו יצאו המאנקיז לעבודה על האלבום החדש בעל השם הלא שגרתי והמסקרן בפני עצמו Tranquility Base Hotel & Casino. כמו בהרבה מערכות יחסים, הציפיות לא תמיד תואמות את מה שקורה במציאות. אלכס טרנר הצליח לחמוק מלבחור צד וסיפק ביחד עם הלהקה אסופת שירים בהפקה שמנווטת את החללית הזו למקום חם על הירח, אך אחר מזה שכולם חיכו לו.
היה קשה להאזין לאלבום ולהצליח לנקות את התחושות המקדימות שכרסמו בראש כל הזמן, אך המחשבה שלא הפסיקה לרוץ לי בראש, גם ברגע כתיבת שורות אלו כשאני מעביר שיר אחרי שיר, תיפוף אחרי תיפוף, ליין של בס אחד אחרי השני – הוא שטרנר מתכתב בין אם במודע ובין אם לאו עם עוד מישהו שעבר מסלול דומה בחיים המוזיקליים שלו – טום יורק מרדיוהד.
כמו יורק, גם טרנר מעביר תחושה שהוא לוקח את הלהקה שלו ואת המאזין למסע מוזיקלי בממדים אחרים של רוק, שנפגשים עם קצוות מוזיקליים של ווייב אלקטרוני. מסע כזה שלא באמת משנה עד כמה אתה חושב שאתה מוכן אליו, תמיד תרגיש שיש עוד שבעים פנים של האזנות כדי להבין באמת מה הולך פה. כשזה יקרה, אגב, לא יהיה לך ספק שהגעת – לפי הריחוף ואובדן כוח הכבידה המוזיקלי שלך.
במקרה של טרנר, הנוכחות הווקאלית שלו מובהקת ומובלטת היטב באלבום הזה במיוחד, כך שדווקא בהיבט הזה הוא הזכיר לי לא פעם את ג'ים מוריסון מהדלתות, במיוחד בשיר The World's First Ever Monster Truck Front Flip.
"רק רציתי להיות אחד מהסטרוקס", עם הרפרור הזה (להרכב שייחסו לו את תחיית הגיטרות של שנות האלפיים) פותח טרנר את המסע הנוכחי של המאנקיז. נדמה שאם הוא הגיע למקום כל כך מרכזי בוויכוח בין החסידים והמתנגדים, 12 שנים אחרי הקמת הלהקה – הוא כבר לא באמת צריך להיות מודאג מהמקום שלו בהיסטוריה. נדמה שבסופו של דבר, האלבום הנוכחי יתקבל באופן כזה שאת הבא אחריו הוא כבר יוכל לפתוח בשורה על איך בסך הכול רצה תספורת כמו של דיוויד בואי.
