"סמל הציונות הרוסית": סופו העגום של המשורר שהעלה את העברית על נס

לֹא כָּבְתָה הָאֵשׁ שֶׁהִצִּיתוּ אֲבוֹתַי:/ הָעִבְרִית עוֹד הוֹמָה בְּקִרְבִּי כַּיַּיִן./ עֲצוּרָה וַחֲתוּמָה הָאֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי/ שְׂפַת עָמוֹס הַנּוֹקֵד וְשִׁירַת יְשַׁעְיָה./ כָּאֵשׁ הִיא צוֹרֶבֶת, כַּפַּטִּישׁ  הוֹלֶמֶת,/ הַבְּרִית שֶׁבֵּינֵינוּ לָעַד הִיא קַיֶּמֶת (אלישע רודין).

לאחרונה גיליתי את אלישע רודין, משורר יהודי שנולד באימפריה הרוסית, ואז התרגשה עליו המהפכה הקומוניסטית וקמה ברית המועצות. בצעירותו היה תומך נלהב בשינוי המשטר וברעיונות השוויון והחופש של המהפכה. כמו מיליוני יהודים באותה תקופה, הוא קיווה שעם קריסת הצאר תיעלם גם האנטישמיות העממית הנרחבת. ב־1917, כאשר המשטר הישן אכן קרס, רודין קיבל את המהפכה כמתנת א־לוהים כמעט. "ברוכה את בבואך", כתב. "יעקמו מה האיסטניסטים את חוטמם על אשר באת לא בעדי עדיים של זהב ומשי, אלא במגפיים בלים ומטולאים. ואני אברך 'שהחיינו' על בלואי הסחבות שלך. ברוך טעמך וברוכה את" (א. רודין, בפאת נכר: שירים והגיונות, דביר, תל אביב תרצ"ח).

אך שמחתו לא הייתה שלמה. בחושים חדים של משורר ושל יהודי למוד תהפוכות, הוא הבין כי הרוח האדומה עלולה להפוך לסערה, סופת אימים שתרסק את העולם היהודי ואותו באופן אישי. "בהתבונני התבוננות מרוכזת ישרה בשרטוטי פנייך, תגדל חידתך בעיניי. מי ומה את – משיח או רב מחבלים? אדם או חיה? זוהר מרפא או אש געש?"

ואכן, תוך זמן קצר התברר שהחשש היה מוצדק. באמצעות המחלקה היהודית, ה"יבסקציה", המשטר החדש יצא למערכה כנגד היקום היהודי וניסה לכפות עליו את חוקי הפיזיקה של היקום הקומוניסטי. המהפכנים שעלו לגדולה אסרו על הרעיון הציוני, ואיתו שללו את השפה העברית. אט־אט הם חנקו את הדת והמסורת, עד שהביאו אותן לכיליון כמעט מוחלט.

שפת היידיש ותרבות היידיש הורשו לחיות עוד זמן מה, כל עוד שירתו את הקומוניזם ושרו לו שירי הלל. אך אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנותיו האחרונות של סטלין, נלקחה גם היידיש למרתפי לוביאנקה והוצאה להורג במעמקי אחד התאים. לקראת שנות השישים של המאה הקודמת, בשעה שהמלחמה הקרה הגיעה לשיאים חדשים והאדם עשה את צעדיו הראשונים בחלל, נאסרה כל זיקה מאורגנת בין יהודים.

הבן היחיד שהתרחק

עוד לפני כן, אי־אז בסוף שנות העשרים, הבין רודין כי המהפכה שכה שמח לקראתה התגלתה אכן כ"אש געש", כ"רב מחבלים". מתוך התרסה כלפי המשטר הסובייטי הוא החליט לזנוח את היידיש ועבר לכתוב בעברית בלבד. המשטר לא עבר על כך לסדר היום. רודין נעצר ונחקר שוב ושוב, אך לא ויתר. בדרך נס, ואולי בזכות קשרים עם חבריו שהספיקו לעלות לארץ, הוא לא נשלח אל המחנות או הוצא להורג בטיהורים הגדולים.

באחת החקירות שאל אותו איש המשטרה החשאית מדוע אינו כותב ביידיש. במבט ראשון, מה שנדרש ממנו היה עניין פעוט – להחליף שפה, ולכתוב שירי הלל. אלא שהעניין היה למעשה גדול מאוד. עבור המשטר – כמו גם עבור רבים מהיהודים – העברית סימלה את השייכות למציאות אחרת. העברית הייתה שפת ציון ושפת ירושלים, שפת הכמיהה לקץ הגלות ולשיבה אל הרי יהודה. לא היה דבר בינה ובין גן העדן הקומוניסטי, שנבנה ברוסיה הקרה על גופותיהם של מיליונים. רודין הבין זאת היטב. "את שיריי אני יכול לכתוב רק בעברית", ענה לחוקר. "העברית לא רק שפה היא לי, אלא גם בית".

החקירות המתמשכות לוו בהשפלה ובנידוי. לפרנסתו נאלץ המשורר לנקות בלילות את מנהרות הרכבת התחתית של מוסקבה. תוך כמה שנים הפך לאדם שבור וחולה. אשתו נפרדה ממנו, ובנם היחיד, גרישה, שאביו ניסה להקנות לו חינוך עברי, נסחף בסערה. "האהבה והמסירות לבן הייתה לאיש הגלמוד והרצוץ פיצוי לכל יסוריו", כתבה המשוררת רחל קורן, שהכירה את אלישע רודין במוסקבה, "אך משרחק הבן מאביו, הלך בדרך בה הולך כל הנוער היהודי בבריה"מ ונכנס לקומסומול (ארגון הנוער הקומוניסטי). בפגישותיהם המעטות השתדל אלישע רודין להימנע מלשוחח עמו על נושאים העשויים לעורר ויכוחים וחילוקי דעות. בכל זאת, הלך במרוצת השנים והעמיק הקרע בינו לבין בנו".

עם הפלישה הגרמנית התגייס הבן לצבא האדום. רודין החל לקבל מכתבים מהחזית, ובמשך כשנה נדמה היה כי הקשר בין האב לבן התחדש והתעצם. עד שבאחד הימים הגיע מכתב אחר, רשמי, ובישר למשורר כי בנו נפל מות גיבורים על הגנת המולדת. המשורר נותר לבד עם שיריו, שאסור היה לכתוב ואסור היה לקרוא.

בדידותו הובילה אותו לאמץ את השם "אלישע". שמו המקורי היה אברהם, אך הוא אימץ לעצמו את שמו של אלישע בן אבויה. החכם הקדום, בן דורו של רבי עקיבא, צעד אמנם בנתיב ההפוך מרודין ונטש את היהדות, אך הבדידות הייתה המכנה המשותף לשניהם. ממש כמו אלישע, רודין היה אחר, האיש שהולך נגד הזרם ומורד כנגד השיטה.

אלישע רודין ידע שהשירים שהצליח להעביר לפני המלחמה פורסמו אי שם בארץ, אך בבריה"מ לא יכול היה לפרסם דבר. לבסוף, הייאוש והאבל הביאו אותו לעשות מעשה הנושק לטירוף. הוא אסף קובץ שירים לזכר בנו – כולם בעברית – והלך איתם ישירות לצמרת הסובייטית. המשורר העברי ביקש מראש המשטרה החשאית ו"שר הטיהורים" של סטלין, לפרסם את הספר בארץ ישראל. באופן מפתיע וחריג, בקשתו התקבלה. כתב היד הועבר לארץ, ככל הנראה על ידי השגרירות הסובייטית, ויצא לאור.

רודין עצמו שובץ כמתרגם באיגוד הסופרים האידיים. נדרש ממנו לתרגם מיידיש לעברית שירים שכתבו אחרים. עבודה זו לא נעשתה עבור יהודי בריה"מ, שהעברית נאסרה עליהם, אלא עבור היהודים כאן, בארץ. מוסקבה רצתה להראות כי בבריה"מ מתקיימים חיי תרבות יהודיים ענפים, ורודין נאלץ לבצע זאת עבורה. הוא לא החזיק מעמד זמן רב, ובשלב מסוים עזב שוב לחיי עוני ובדידות.

ביקור על ערש דוי

באחד הימים בשנת 1945, קצת אחרי הניצחון הגדול על גרמניה הנאצית, בא יהודי צעיר לחפש אחריו. שלוימקה – בשם זה בלבד הוא חתום על המאמר שבו סיפר על הפגישה – היה משורר בעצמו. הוא היה בדרכו מערבה, לפולין, אחד מהמוני הפליטים היהודים השבים למקומות הולדתם. אך כוונתו הייתה להמשיך מעבר לשם, ולהגיע בסופו של דבר לארץ. עבור שלוימקה ובני דורו, רודין היה גיבור. סירובו לכופף את ראשו בפני האימפריה הפך אותו לדמות נערצת בקרב מי שעדיין לא זנחו את הרעיון היהודי ואת הכמיהה לציון. צעירים יהודים התכנסו בחשאי ולמדו את שירי אלישע רודין לאור מנורה מרצדת.

שלוימקה מצא את גיבורו באחד מבתי החולים, מונה את ימיו לאחור. התלאות שעבר הכניעו את גופו ונפשו של המשורר. הוא שכב לבד, פניו אל הקיר, כדי לא לראות את קרוביהם וחבריהם של החולים האחרים – מחזה שהדגיש את בדידותו שלו. אפילו כעת, כאשר הוא עצמו זכה למבקר, אלישע רודין לא שמח לקראת אורחו. אחרי הכול, זאת הייתה ברית המועצות של סטלין. המשורר העברי חשש שהאיש הצעיר היושב לצד מיטתו הוא סוכן של המשטר, שבא לבדוק את כשירותו האידיאולוגית.

רודין "התכנס והעמיק בתוך עצמו", תיאר שלוימקה את פגישתם. "מעטה של שתיקה מוחלטת. כי זו דרך הפחד ברוסיה. הפחד שוכן בלבו של כל אדם. אם אינו מפחד, פירושו של דבר שהאחרים פוחדים ממנו. זהו פחד נסתר, סמוי… פחד שנעשה חלק מעצמותו שלו, עד כדי לא להרגיש בו, כשם שאדם אינו מרגיש בלחץ האטמוספירה המקיפה אותו".

למרות זאת, ואף שהשיחה לא התקדמה לשום מקום, שלוימקה חזר כעבור שבוע לביקור נוסף. רודין הרגיש טוב יותר. הוא שמח לשמוע על שיריו היוצאים לאור בארץ ישראל, ועל כך ששלוימקה עצמו נמצא בדרך לארץ. "רגעים אלה לא אשכח. אותה שעה הפשירו שיורי הכפור שהגלידו עליו – ויכירני. הוא, הסבא, מורה הדרך; ואני, נכדו – ההולך בדרך".

הם נפרדו בדמעות. רודין ידע שהסוף קרוב, והוא עצמו לעולם לא ידרוך על חופי ישראל. "אם כבר לא אוכל להוסיף לבנה לבניין", אמר לאורחו הצעיר, "מובטחני כי ברכתי תלווה אותך לנצח". זמן מה לאחר מכן, כאשר הצליח לעבור חצי עולם ולהגיע לירושלים, שמע שלוימקה על מותו של רודין. "גלמוד וערירי היה ברגעיו האחרונים", סיפרה רחל קורן, "כבכל ימי חייו".

דור שלא ידע את יוסף

מעולם לא שמעתי על אלישע רודין, עד לאחרונה. הוא היה בן דור הסבים של הסבים שלי, אחד מהמוני היהודים שחוו את קריסת האימפריה הרוסית ואת עלייתה של זו הסובייטית. בדיוק כמו הסבים של סביי הוא שמח להבטחות שהביאה המהפכה, ובדיוק כמותם הוא הטיל בהן ספק. אחרי הכל, ההיסטוריה היהודית לימדה אותם כי אין מתנות חינם. במהרה גילו כי מחיר השוויון היה ויתור על הזהות, ואלה שלא רצו לשלם את המחיר אולצו לעשות זאת או נעלמו.

הנאצים הרגו את היהודים, ואילו הקומוניסטים – לפני המלחמה ואחריה – הרגו את היהדות. מלאכתה של בריה"מ נעשתה קלה הרבה יותר לאחר שמיליון וחצי יהודים נורו ביערות, ו־200 אלף נוספים נפלו בשדות הקרב. העובדה שהיהודים לחמו בגבורה תחת הדגל האדום, לא מנעה מהמשטר הקומוניסטי להמשיך את מסע החיסול של התרבות והזהות היהודית בשנים שבאו לאחר המלחמה.

אנחנו, יהודי בריה"מ לשעבר, נוצרנו בדמותם של שני הכוחות הפועלים בעלילת חייו של אלישע רודין. הכוח האחד – חזק, מוחץ ומנצח לכאורה – היא ברית המועצות, שלקחה מאיתנו את יהדותנו. זה לא קרה בבת אחת, למרות שורה של אירועים מרכזיים בתהליך שלילת הזהות. היא נשאבה בהדרגה, דור אחר דור, עד שקם דור שלא הכיר את יוסף. ואת אברהם. ורבקה. ויעקב. ורות.

הכוח השני היה אלישע רודין עצמו ואנשים כמותו. אלה שלא ויתרו, אלה שנאחזו בכל כוחם בדבר מופשט וערטילאי כזהות, ודבקו בה גם כאשר פירוש הדבר היה סבל וכיליון פיזי. אחרים הלכו לאורם, למדו ועשו, דור אחר דור. הם היו מעטים, אך הם שימרו – ולעיתים שחזרו מקרעים – גחלת בת אלפי שנים.

היום, במדינת ישראל, הרבה אחרי שבריה"מ הפכה לערימת גרוטאות, רבים מאיתנו עדיין מחפשים את דרכם. בניה החורגים של רוסיה לא יודעים האם להתמסר לאם החורגת שאיתה גדלו – למרות המכות שהנחיתה עליהם – או לאם הביולוגית, ששפתה ודרכיה עדיין זרות להם במידה רבה. רובנו מצאנו את עצמנו אי שם על הציר, משמרים משהו משם, מאמצים משהו מפה. לעיתים אנו ממשיכים לקדש מרכיבים של התרבות הסובייטית שתפסה את מקומה של התרבות היהודית המוכה – ראו ערך נובי גוד ודומיו.

אך כמעט כולנו שכחנו משהו חשוב. שכחנו שגם שם, בבריה"מ, תחת המסך ובצל כוכבי הקרמלין, היו אנשים מסוגו של המשורר העברי. "אלישע רודין", כתב עליו שלוימקה, "סמל הציונות הרוסית שלא בטלה ולא נגוזה בכל תהפוכות הגורל והסבל, שלא נכנעה למלשינותם של אוכלי קורצא יהודים, יבסקים האכולים נחיתות לאומית עד לשד עצמותיהם. אלישע רודין – משיירי הדור הציוני הקודם ברוסיה. אמונתם איתי – מראשוני הדור החדש של נוער יהודי ברוסיה – כי עוד צעוד יצעד הנוער הזה ויתרונן בדרך העולה לציון".

יש לנו סיפור יהודי, והוא עמוק ומדהים, טרגי ומרגש. זהו סיפור שתחילתו בתקווה, המשכו באסון וסיומו בניצחון. יש לנו סיפור, והגיע הזמן שאנו עצמנו ניזכר בו – כדי שנוכל להגיד אותו לבנינו, לספר בו לבנותינו ולצרף אותו לפאזל הענק של תולדות היהודים.

בוריס דולין הוא היסטוריון, מורה דרך ומחבר הספר "חומת סואץ: סיפורה של המלחמה הסודית בין מדינת ישראל לברית המועצות"