בפתיחת התערוכה "מטולדו לירושלים", שהתקיימה לאחרונה בגלריה לאמנות יהודית בהיכל שלמה, ישבו האמן אברהם קרון ובנו ויליאם, אוצר התערוכה, זה לצד זה, ושרו בדבקות את "שים שלום". ויליאם פרט על הגיטרה, וקולו העמוק של אברהם הרעיד את האולם. עיני שניהם היו מוצפות אור. מעטים מהנוכחים ידעו כי הפעם האחרונה שבה הם שרו את השיר הזה מול קהל הייתה בטולדו, כששניהם לבושים בגלימות נזירים. חזותם העכשווית, עם כיפה גדולה וציציות, אינה מסגירה את מי שהיו עד לפני שנתיים: אברהם היה נזיר, ויליאם היה כומר, והם היו חלק מצוות נזירים בתוככי בית הכנסת העתיק בטולדו, במסגרת פעילות ליצירת אחווה בין־דתית.
במבט ראשון, התערוכה איננה מסגירה סיפור חיים: בחלקה האחד מוצגים ציורי שמן של נופים, שדות ומדבר בסגנון אימפרסיוניסטי, רווי תנועה וצבע; החלק השני עשוי בטכניקה שונה לחלוטין ומציג רישומי ענק בסינגווין (רישום בעיפרון אדום, טכניקה הנפוצה ברישומיו של לאונרדו דה־וינצ'י). כל רישום בנוי סביב סיפור או דמות תנ"כית, כמו אברהם, משה, אסתר, דניאל ועוד. הרישומים מלאים בפרטים קטנים, ועיון ממושך מגלה שלל פרגמנטים סימבוליים וטקסטואליים השאובים מהקבלה ומשיר השירים. ציורי הנוף המופשטים מצד אחד, והרישומים הריאליסטיים־סימבוליים מצד שני, זרים לכאורה זה לזה בנושאים ובטכניקות, אך שניהם מספרים סיפור של מסע: ציורי השמן נעים במסע בין נופים, ובשני קצותיהם מצויות ישראל וספרד. הרישומים הם מסע בין טקסטים, בין עבר להווה ובין גלות לגאולה. המפגש הסגנוני הזה הוא גם מפגש בין ארצי לשמיימי, בין הממשי למיסטי.
בתוככי הרישומים חבויים כמה וכמה דימויים של גשר, אלמנט המספר בזעיר אנפין את סיפורם רווי התהפוכות של השניים, סיפור שהוא בין־דתי, בין־תקופתי ובין־יבשתי: הוא מתחיל בימי מלחמת העולם השנייה בצרפת, ממשיך בברצלונה, עובר במנזרים ובכנסיות, מקבל תפנית עם פרוץ הקורונה ומסתיים בעלייה לארץ ותהליך גיור. פתיחת התערוכה מתקיימת בעיתוי סמלי ומרגש במיוחד, ימים ספורים לפני השלמת גיורו של ויליאם בבית דין.
פרחים לבריז'יט בארדו
אני פוגשת את אברהם בן ה־80 ואת ויליאם בן ה־48 בביתם שביישוב תקוע בגוש עציון. מן העבר האחד נראים הרי ירושלים, מן העבר השני נפרש מדבר יהודה. אברהם – אמן, סופר, מוזיקאי ומיסטיקן – יושב על כורסה שנראית בת מאה שנה. בהמשך השיחה שלנו אגלה שרהיטים עתיקים הם שחקנים מרכזיים בסיפור חייו של אברהם.
הבן, ויליאם: כשאבא קיבל את המפתחות לבית הכנסת העתיק בטולדו, הוא התלבט מה לעשות. היו חששות. הוא חשב שיהודים ירגישו בושה, שיזרקו עלינו אבנים. איזה מין דבר זה לשים נזירים בתוך בית כנסת? אבל אם הקדוש ברוך הוא רוצה, מי אנחנו שנגיד לא. המטרה של שנינו הייתה לפעול למען עם ישראל
הוריו של אברהם היו יהודים צרפתים נטולי זיקה למסורת, שהכירו ונישאו בתחילת מלחמת העולם השנייה. "אבי היה אלוף העולם בסנוקר, והיה לו חבר קרוב שהיה מאפיונר", מספר אברהם, במבטא צרפתי בולט, כיצד חמקו הוריו מידם הארוכה של הנאצים. "כשהמלחמה הלכה וסגרה עליהם, החבר הזה אמר לאבי: 'לכו אל הכפר שלי, שם אף אחד לא יעז לגעת בכם'. וכך היה. חמישים יהודים עברו לכפר בן 200 תושבים מצפון לטולוז, והנאצים לא נכנסו לכפר. כל המשפחה שרדה את השואה בזכות המאפיונר הזה. ניסינו לאתר את שמו בתקווה שיכירו בו כחסיד אומות העולם, אבל עד היום לא הצלחנו לגלות את זהותו".
אברהם נולד בשנת 1942. הוא סבל מבעיות בריאות רבות, בעיקר בגפיו, ונזקק מילדות לניתוחים מורכבים. הסבל הפיזי ליווה אותו כל חייו, אך לדבריו "הסבל היה מתנה. הוא לימד אותי סבלנות ואמונה". כבן למשפחה יהודית, שום בית חולים בצרפת לא היה מקבל את אברהם התינוק לטיפול, לו ידע את זהותו. אדם זר שהתוודע למצוקת המשפחה הציע לאם להתגורר בבית בושת, שבו הם יוכלו לשהות ואף לצאת ממנו לבית החולים מבלי שאיש יבקש מהם מסמכים.
בשנות חייו הראשונות עבר אברהם 17 ניתוחים. תנועותיו היו מוגבלות, והוא הרבה לשהות בבית ולהשתעמם. הוא חיפש מה לעשות, וכך בהיותו בן ארבע נצנץ לראשונה כישרון הציור שלו: הוא ראה את ציור הארנבת של דירר, וצייר לעצמו ארנבת משלו כדי להפיג את בדידותו. אחרי המלחמה החל ללמוד בבית ספר מקומי. במקביל הוא הרבה לקרוא, ובגיל 13 החליט לפרוש מהלימודים הפורמליים מתוך חוסר עניין. הוא החל לעבוד בחנות עילית לעיצובי פרחים, והכין סידורי פרחים לכל אושיות התרבות בפריז של אותם ימים – איב סאן לורן, בריז'יט בארדו, קוקו שאנל ועוד.
"דודה שלי, שהייתה פסלת, זיהתה את הכישרון האמנותי שלי", ממשיך אברהם בסיפורו. "היא חשבה ששווה להשקיע בי ושלחה אותי ללמוד אמנות בדה־בוזאר, בית הספר החשוב והגבוה לאמנויות בצרפת. בגיל 15 הצטרפתי למכינה לאמנויות, כשכולם סביבי סטודנטים מבוגרים. מעולם לא רציתי להיות אמן, ידעתי שאמנות 'אוכלת' את החיים. מטרת העל שלי הייתה אחת – לפתוח חנות עתיקות משלי". המשיכה לעתיקות נולדה לא רק מתוך הנהייה אחרי אסתטיקה, יופי ומסתורין, אלא גם מתוך קשר משפחתי: סבו של אברהם היה סוחר עתיקות, ובבעלותו היו כמה חנויות של עתיקות בפריז.
לימודי האמנות של אברהם נקטעו בשל קשיים כלכליים ובגלל ניתוחים נוספים שהוא נאלץ לעבור. "הרופא אמר לי שעד גיל 40 אני אהיה בכיסא גלגלים, זה לא קרה", הוא מחייך. אברהם הצטרף לעסק המשפחתי בתחום הייצור התעשייתי, ובמסגרתו נסע לפורטוגל. שם החל הרומן הספרדי שלו. "בדרך חזרה, מפורטוגל לפריז, המכונית נתקעה בברצלונה, ונאלצתי להמתין שבוע עד שישלימו את התיקון של הרכב. באותו שבוע גיליתי את היופי והקסם של ברצלונה והתאהבתי בה", הוא מתאר.
המפגש עם הנופים, התרבות והאנשים בברצלונה גרמו לו להחליט להישאר בעיר למשך תקופה. העובדה שהחיים בברצלונה זולים משמעותית מפריז, אפשרה לו לחסוך כסף ולהגשים חלום ילדות: לפתוח חנות עתיקות במולדתו. הוא חזר לצרפת ופתח חנות משלו בדוביל, מקום שהתפרסם כמוקד של חיי תרבות בצרפת, והצליח מאוד. וכך, הילד עם התפיסה האסתטית הבשלה, שבגיל 13 ליקט רהיטים ישנים מן הרחוב ואסף תמונות שמן, ריהוט וארט־דקו, יצר מוקד משיכה עבור חובבי אמנות מהעילית החברתית.
זוהר במנזר
באותן שנים היה אברהם אתאיסט גמור. הוא ידע שהוא יהודי, אך מבחינתו לא הייתה לכך שום משמעות. בבית לא דיברו על היהדות בעקבות טראומת המלחמה, וככלל הרעיון של דתות לא משך אותו מעולם. גם במשפחתו ובסביבתו החברתית, הוא מציין, כולם היו אינטלקטואלים ואתאיסטים. אברהם נישא לאישה נוצרייה בטקס קתולי; באותם ימים לא הייתה קיימת בספרד אפשרות של נישואים אזרחיים. ויליאם הוא בנם הבכור, ולו שתי אחיות.
המקרה הראשון שעורר בו את זכר יהדותו היה דווקא בעקבות היחשפות לאנטישמיות. "ישבתי בברצלונה לארוחת ערב עם בנקאי ועם אנשי החברה הגבוהה, והם התחילו לדבר בגנות היהודים. שתקתי ושתקתי, ואחרי כמה דקות לא יכולתי להתאפק עוד. אמרתי 'מה קורה פה? אני יהודי'. השתררה שתיקה שאפשר היה לחתוך אותה בסכין. המשכתי להיות אתאיסט, אבל משהו בזהות היהודית שלי התחזק אחרי האירוע הזה".
ההתעוררות הדתית שלו התרחשה דרך הנצרות. "יום אחד נכנסה לחנות אישה קתולית. היא התחילה לשוחח איתי על הנצרות, ואמרתי לה שזה לא מעניין אותי. אני אתאיסט ובעיניי כל הדתות 'טוחנות את השכל'. האישה המשיכה לדבר, ומשהו נפתח בי. היא הזמינה אותי אליה הביתה לשתות קפה. החלטתי ללכת, ולו כדי לראות איך אנשים מאמינים משקרים לעצמם. היה לי קונספט ברור: אומרים שא־לוהים הוא רחום וחנון, אבל אני לא פגשתי דבר מזה".
השיחות עם האישה הקתולית על אמונה וא־לוהים סדקו את השריון האתאיסטי של אברהם, שחש כאילו נפתח ערוץ ישיר בינו ובין הא־לוהות. באחד הלילות הוא חווה חוויה מיסטית סביב דמותו של ישו, המבקש ממנו לשמש גשר בין היהדות והנצרות. זו הייתה חוויה מכוננת שהפכה אותו מאתאיסט לאדם מאמין ופתחה אותו לרוחניות ולמיסטיקה. הוא החל במפגש מעמיק ומקביל עם תורות נוצריות ועם הקבלה, וחש שיש לו תפקיד ייחודי: לחולל תיקון נגד האנטישמיות דווקא כיהודי שפועל מתוך הכנסייה, ולהיות גשר בין שני העולמות. "אבא ידע מה הכנסייה עשתה לעם ישראל, והחליט שכיהודי יש לו תפקיד רוחני בתוך העולם הנוצרי", מסביר ויליאם. "זה לא היה מובן מאליו עבורו לפעול בדרך הזו, אבל הוא הבין שזו השליחות שלו".
לאחר שאברהם הפך לאדם מאמין הוא החליט לשהות עם המשפחה פרק זמן בישראל. הם הגיעו לארץ בשנות השמונים, בתקופת מלחמת לבנון. המצב הכלכלי כאן היה אז מדורדר, וגם נישואיו עלו על שרטון והגירושים היו קשים. הילדים חזרו לברצלונה עם אימם, ואברהם חזר לבדו לפריז. "היה קשה מאוד. התגעגעתי לילדים. הייתי רואה אותם רק כמה פעמים בודדות בשנה, סביב החגים. היו זמנים שהתפללתי למות", הוא אומר בגילוי לב.
אברהם הבין שהמשפחה לא תתאחד עוד, והודיע למשפחתו שהוא עובר לחיות במנזר בנורמנדי. הוא הפך לנזיר מן המניין והילדים באו לבקרו כמה פעמים בשנה. במנזר, העצום בגודלו, הרבה אברהם לקרוא ולהתעמק בכתבים יהודיים, ובמיוחד בזוהר.
בזמן שאברהם חי לבדו בצרפת, ויליאם חי עם אימו ואחיו בברצלונה. בגיל 13 הוא החליט לעבור ברית מילה. כבן לאם נוצרייה הוא עדיין לא נחשב יהודי על פי ההלכה, אך היה מודע לזהותו היהודית של אביו ואף למד בבית ספר יהודי. בקיץ של אותה שנה החליט ויליאם להיפרד מאימו. הוא חבר לקבוצת גולשי סקייטבורד ויצא לטיול טרמפים מברצלונה לאמסטרדם. בדרכו פגש קומונת אמנים בפריז, ושהה שם כמה שנים. הוא ניסה להקים קומונה דומה בברצלונה, אך הניסיון נכשל. לקראת גיל 20 הבין שנגרר לעיסוקים שליליים, והחליט לחבור לאביו הנזיר בצרפת. גם הבן, בדומה לאביו, נמשך לרוחניות ולאמנויות.
"נסעתי לבקר את אבי ונשארתי לגור איתו", מספר ויליאם. "התגוררנו בבית אבן עתיק מוקף בגפנים וזיתים, וסביבנו נהר. זה היה גן עדן. למדתי אמנות – ברזל, קרמיקה, פיסול. כל יום שאלתי את הקב"ה מה הוא רוצה ממני, אבל הוא אף פעם לא ענה לי. אחרי שלוש שנים בלי בת זוג החלטתי גם אני להיות נזיר. בהמשך החלטתי שאני רוצה להיות כומר, וזה דרש ממני שש שנים של לימודים אוניברסיטאיים. למדתי דתות, תיאולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, מוסר, לטינית ועוד". ויליאם עבר לטולדו, המשיך בלימודיו והחליט לחקור את המיסטיקנים של ספרד, שהיו צאצאי היהודים המתנצרים. במחקרו בדק את הזיקות בין ספר הזוהר לספרות הנוצרית המיסטית.
כל אותן שנים המשיך אברהם לצייר ולהציג את ציוריו בתערוכות שונות באירופה, תוך שוויליאם מלווה אותו ומשמש כאוצר שלו. "כל מה שבא לי בציור זה בזכות התפילה", אומר אברהם בחיוך, "יש שם הרבה סוד".
ברכתו של הרב קרליבך
ב־2007 הוטלה על אברהם משימה ייחודית, שתאמה את שאיפתו לפעול כגשר בין יהדות לנצרות: לתפעל את אתר בית הכנסת העתיק של טולדו, המכונה "בית הכנסת של סנטה מריה לה בלנקה". קהילת טולדו, בירת ממלכת קסטיליה, הייתה אחת המפוארות והעתיקות ביהדות ספרד. בין השאר חיו ופעלו בה רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן־עזרא, רבנו אשר (הרא"ש) ובנו רבי יעקב מחבר "ארבעה טורים", ודון יצחק אברבנאל. לאחר תקופות של שלווה ושגשוג, במהלך המאות ה־14 וה־15 התחוללו פרעות ורציחות ביהודי העיר, ובתי הכנסת הפכו לכנסיות. קיצה של יהדות טולדו הגיע בשנת 1492, עם גירוש ספרד. במהלך המאה העשרים יהודים חזרו להתגורר ולפעול בספרד ולהקים קהילות, אך דווקא טולדו נותרה ריקה מיהודים.
ההצעה לאברהם נועדה לנסות לשנות את המצב הזה, והיא הייתה חלק ממהלך היסטורי שראשיתו בוועידת הוותיקן השנייה בשנת 1965, שבה הצהירה הכנסייה הקתולית על הסתייגותה משנאת היהודים ושללה את האנטישמיות. האב והבן החליטו להשיב בחיוב להצעה לפעול ב"סנטה מריה לה בלנקה", הנחשב למבנה בית הכנסת העתיק ביותר באירופה שעומד על כנו. הוא הוקם כנראה כבר במאה ה־12, אך מאז פרעות קנ"א בשנת 1391 הוא מצוי בבעלות הכנסייה הקתולית. כיום הוא משמש כמוזיאון וכאתר תיירות פופולרי.
אברהם וויליאם עברו לגור במנזר סמוך בעיר טולדו, מתוך כוונה להתחיל בפעילות שמטרתה לחזק את ההיכרות עם היהדות ואת האהבה לעם ישראל בקרב באי "סנטה מריה לה בלנקה". השניים החלו לקיים פעילות במועדים מיוחדים ובהם יום כיפור, פורים וחנוכה. הם ערכו תפילות משותפות, שהגיעו אליהן יהודים, נוצרים וגם אתאיסטים סקרנים. הם שרו וניגנו, והאירועים בהובלתם משכו קהל רב. הנוצרים נחשפו בהם לעולמה של היהדות, והיהודים פגשו לראשונה נוצרים שלא במסגרת פעילות מיסיונרית, המבקשים מהם סליחה ותיקון.
"כשאבא קיבל את המפתחות לבית הכנסת העתיק, הוא התלבט מה לעשות", מספר ויליאם. "היו חששות. הוא חשב שיהודים ירגישו בושה, שיזרקו עלינו אבנים. איזה מין דבר זה לשים נזירים בתוך בית כנסת? אבל אם הקדוש ברוך הוא רוצה, מי אנחנו שנגיד לא. המטרה של שנינו הייתה אחת: לפעול למען עם ישראל. לשנינו הייתה אמונה עמוקה בזה שעם ישראל זו האמת. לפני שהתחלנו את הפעילות, חבר של אבי לקח אותו אל רבי שלמה קרליבך והוא סיפר לו על המטרות הבין־דתיות של פרויקט טולדו. ר' שלמה אמר לו: 'כשתייסד את המקום תגיד לי, ואני אבוא ואעשה עבורך קונצרט'. כמה חודשים לאחר מכן ר' שלמה נפטר, ומאותו יום אבא התחיל להלחין ניגונים בעצמו. הוא כתב והלחין עשרות שירים.
"היו לנו הרבה תחומי אחריות בבית הכנסת", ממשיך ויליאם. "אני העברתי שיעורים, ארגנתי ארוחות בחגים וקיימתי תערוכה מציוריו ושיריו של אבא. קיבלנו קבוצות מכל העולם, והתרחשו פגישות מאוד משמעותיות. יהודים שמגיעים לבקר בעיר חושבים שטולדו היא עיר יהודית עם ציבור עשיר וגדול, 'ירושלים של ספרד', והיו המומים לגלות בית כנסת ריק ובמרכזו צלב. כשהם שמעו את מה שיש לנו להגיד, הייתה להם תקווה".
הדלקת נר חנוכה הייתה אחד האירועים הראשונים שהופקו בבית הכנסת. "אבא החליט לשים וילון על המזבח הנוצרי, בידיעת והסכמת הקרדינל. הוא ארגן חנוכייה ענקית, יותר ממטר וחצי, ופרסמנו שיש טקס לחנוכה. לא ידענו אם יגיע מישהו. הגיעו 200 אנשים ועוד 40 ישראלים. הכומר של העיר דיבר ואמר: 'אני מדבר כמי שקיבל הכול מכם'. הדלקנו נרות והתפללנו. הדיבורים היו בסימן גשר בין הדתות. סיפרנו שאבא נולד במהלך השואה וקיבל על עצמו להיות גשר וסימן לאהבת חינם, הרבה פעמים התחלנו את המפגשים עם השיר 'שים שלום', שיר מהמסורת היהודית שגילינו שהרבה יהודים לא הכירו אותו כלל".
חוזרים הביתה
עם פרוץ הקורונה לפני שנתיים וחצי, התיירות חדלה באחת. במקום זאת החל ויליאם להעביר שיעורים ביוטיוב. "אני מדבר על היהדות ועל האנטישמיות, על היסטוריה וקבלה, על התלמוד, הגמרא והמשנה. במהלך הקורונה שמנו לב למה שבאמת קורה בלב של הנזירים שגרו איתנו במנזר: קנאה, אפילו שנאה, עד כדי כך שהם מבקשים שנלך כי הם רוצים להמשיך את הפרויקט בבית הכנסת בלעדינו. פתאום נפקחו לנו העיניים. הבנו שהנזירים לא היו חדורי אהבה כפי שהם דיברו. הבנו ששונאים אותנו. הבנו שאנחנו צריכים להתקפל ולעזוב, שזה לא המקום שלנו יותר.
"היום האחרון שלי במנזר היה ביום כיפור", מתאר ויליאם. "זה יצא בדיוק על אותו תאריך שבו המציאו עלילה מפורסמת על ילד שיהודים רצחו, במטרה לגרש אותם מספרד. באותו לילה שרתי את כל נדרי עם לב שבור, ומתוך תודעה שאם הייתה לי הזכות לדבר על הסבל של עמי, יש לי הזכות לחזור לעמי. או שאתה נלחם כדי לקחת את הזכויות שלך בחזרה, או שאתה הולך לבנות משהו חדש. כל הזמן הזה נשארתי בטולדו רק מתוך תודעה שאני בתפקיד חשוב ושבינתיים זה הרצון של ה'. אמרתי לעצמי שביום שאני אדע שזה לא רצון ה', אני עוזב את הכול".
האב והבן אכן החליטו לעזוב הכול ולעלות ארצה. אחותו של ויליאם מתגוררת בתקוע, והם התכוונו לעלות ולהשתקע בסמוך אליה. בסוכנות אמרו להם שאין טיסות. הם קנו כרטיסים באופן עצמאי, ארזו 300 ציורים ובהם ציורי ענק בגובה ארבעה מטרים, והגיעו ארצה.
"התפיסה שלי במשך שנים הייתה שאני נוצרי־יהודי, אבל היום אני מבין שזה לא יכול להיות", אומר ויליאם. "התפקיד של המשיח זה להביא את עם ישראל לארץ, לבנות את המקדש, לגרום לקדושה בעם ולשמור את המצוות. כל זה לא קרה עם ישו. ודבר יותר עמוק ומסוכן ברוחניות הנוצרית, הוא שיש הפרדה בין העולמות. ישו אומר 'המלכות שלי לא מן העולם הזה'. זה בונה עולם אינטלקטואלי שאין לו השפעה בקרקע. זה נגד הטבע האנושי כי לאדם יש את שני היסודות האלה, והיהדות מכירה בזה".
איך אמן אלמוני שרק עלה ארצה יוצא בתערוכה גדולה? זו כבר מעשייה חסידית בפני עצמה. כשהשניים הגיעו ארצה, ויליאם התחיל לעבוד בסופרמרקט ירושלמי. השכר היה נמוך למדי, ואחרי תקופה מסוימת הוא החליט לעזוב. "כמה ימים לפני שעמדתי לעזוב נכנס למכולת אדם עם חליפה ועליה תגית של אריה. שאלתי אותו לפשר האריה, והוא הציג את עצמו כסגן ראש עיריית ירושלים, עופר ברקוביץ. סיפרתי לו על אבי ניצול השואה, שעלה ארצה לפני שנה וכל הציורים שלו עדיין בקופסאות. אמרתי שהחלום שלי הוא לקיים עבורו תערוכה מציוריו כאן בירושלים. עופר עשה שיחת טלפון, ותוך כמה ימים קיבלתי הודעה שבעוד חודש התערוכה תיפתח. והנה אנחנו כאן, עם תערוכה שהיא מסע מטולדו לירושלים, בלב ליבה של ירושלים. אני כל כך שמח על האפשרות לחשוף את העבודות של אבא לעולם. בעיניי יש בהם לא רק יופי ואסתטיקה, אלא גם בשורה של תיקון וחיבור".
התערוכה "מטולדו לירושלים" פתוחה לציבור בבניין היכל שלמה בירושלים, עד 15.8
