המדינאי והסופר בנג'מין פרנקלין, שהיה מהחותמים על הכרזת העצמאות האמריקנית, כתב ביומנו: "אם אינך רוצה להישכח לאחר מותך, עליך לכתוב דברי טעם שכדאי לקרוא, או לעשות דברים של טעם שראוי לכתוב עליהם".
קשה למצוא אדם ראוי לשני הכתרים הללו כבנימין זאב (תיאודור) הרצל. במהלך שנות חייו הקצרות – כידוע, הרצל מת ממחלת לב בגיל 44 בלבד – הוא חלם, יזם, כתב, הפיק, נפגש, ניהל וביים ללא הפסקה. הוא כתב מחזות, סיפורים ופיליטונים, יצר קשרים עם מנהיגי ושועי עולם, ערך את מדור הסאטירה בעיתון "נויה פרייה פרסה", הקים בעצמו עיתון (השבועון "די וולט", ביטאון התנועה הציונית), כתב את הרומן האוטופי "אלטנוילנד" תוך שבעה־עשר יום לאחר שובו מירושלים, הקים בנק יהודי ("אוצר התיישבות היהודים") אשר מימן את פעולות התנועה הציונית, וייסד את קרן קיימת לישראל. ספרו של הרצל "מדינת היהודים" היה בבחינת תסריט לקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל באוגוסט 1897, ושבו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. כל אותה עת לא פסק הרצל לתעד את עשייתו ביומן.
וינה, עיר מגוריו של הרצל, הייתה התפאורה לעשייתו הבלתי נלאית. בחדר עבודתו בביתו שבבירת האימפריה האוסטרו־הונגרית הוא רקם והגה את מחזותיו ואת הרעיון הציוני. "מי שרוצה להיחשב צודק מקץ שלושים שנה, מן ההכרח שיוכרז משוגע בשלושת השבועות הראשונים להופעתו", כתב הרצל ביומנו שלושה חודשים לפני שעלה המסך על הקונגרס בעיר בזל שבצפון שווייץ, בסוף אוגוסט 1897.
קהל ססגוני ומוזר
הקונגרס הציוני הראשון היה אולי ההפקה הגדולה ביותר של המאה ה־19, והוא שימש מפה ומצפן להקמת מדינת היהודים. מי שהפיק וביים אותו בקפדנות ובכישרון תיאטרלי, תוך עמידה על כל פרט עד האחרון שבהם, היה הרצל.
ארבעה ימים לפני היום שנועד לפתיחת הקונגרס, ב־29 באוגוסט, הגיע הרצל לבזל. חום כבד של קיץ שרר בעיר. הרצל השתקע במלון Trois Rois (שלושת המלכים). מתחת לחלונותיו זרמו מימיו האפרוריים של הריין. מיד נחפז לבדוק את המשרדים שהעמידה העירייה לרשות הנהלת הקונגרס. כאן הזדמן לו זעזוע ראשון. המשרדים מוקמו בחנותו של חייט שזה עתה התרוקנה מבעליה. על מנת להקדים ולסתום פיהם של מלעיזים, הורה הרצל לכסות בפיסת בד את השלט של החייט שעוד ניצב במקומו. הוא ידע כי בכינוס ראשון כזה של עם מנודה, כל פרט חשוב; קו גבול דק מאוד מפריד בין המופלא למגוחך.
אחר כך יצא לראות את אולם הקונגרס. שם זומן לו הזעזוע השני. הפרקליט והעסקן הציוני ד"ר דוד פרבשטיין מציריך, שכר לתומו מרתף בירה זול עם בימת קברט זעירה שהתאימה לבידור קל של בית קפה. הרצל ביטל מיד את העסקה והעביר את הקונגרס לאולמי הקזינו העירוני, שהלמו יותר את הדיונים הרציניים שהועיד הרצל לקונגרס שלו. מעל פתח הכניסה תלו דגל כחול־לבן, על פי הרעיון של דוד וולפסון. בעת החיפוש אחר הדגל המתאים, הבזיק במוחו של וולפסון רעיון: "הרי יש לנו דגל! הוא כחול־לבן, כמו הטלית. נפרוש את טליתנו לעיני כל העולם!". וולפסון הזמין דגל כחול־לבן מעוטר במגן־דוד. "כך נולד הדגל הלאומי שלנו", סיפר וולפסון בזיכרונותיו, "ואיש לא שאל כיצד נולד הדגל".
הצירים, משתתפי הקונגרס, באו מכל חלקי אירופה, מארץ ישראל, מצפון אפריקה ומאמריקה. רובם היו צעירים ממזרח אירופה. לא מעטים עלו לרכבות כשבידם צידה לדרך שנתנו להם אימותיהם החרדות. רחובותיה הצרים של בזל המו קהל ססגוני ומוזר. היו שם סטודנטים מקייב, היידלברג וברלין, אברכים בעלי זקן ופאות ולצידם בני משפחות מתבוללות או מומרות ממערב אירופה, עורכיהם של כתבי עת קטנים מוורשה ואודסה, משוררים עבריים (שקהל קוראיהם לא עלה על כמה מאות) שבאו מתוך תקוה להחייאת הלשון; סוחרים מרומניה ומהונגריה, פרופסורים מאוניברסיטאות היידלברג וסופיה, רופאים ומהנדסים, חנווני קטן וחיוור מפולין, רוקח בלונדיני משוודיה, אינטלקטואל צרפתי ממושקף, בנקאי הולנדי חמור סבר, פרקליט וינאי מגונדר ועיתונאים מכל רחבי העולם היהודי, שהציונות הייתה להם עבודת קודש.
על כולם היה לענוד תגים שחולקו להם בכניסה לאולם. התגים הכחולים היו משובצים שנים־עשר כוכבים אדומים וזהובים, ועליהם המילים, בגרמנית: "הפתרון היחיד לשאלת היהודים הוא ייסוד מדינת יהודים".
הפראק של נורדאו
המיזנסצנה המושלמת בקונגרס העידה על נטייתו המובהקת של הרצל "לביים את הפוליטיקה" בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב. בנטייתו זו היה הרצל איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה, אותו זן שלדברי פרידריך שילר מוכן ומזומן לסלוח לכול ובלבד שלא יגזלו ממנו מחזה ראווה. הרצל היה איש תיאטרון מובהק, מחזאי הבקי בלהטוטי תאורה, תפאורה ותלבושות. מרגע בואו לבזל הוא פיקח אישית על כל הפרטים עד האחרון שבהם. "פוליטיקה לעולם יש בה יסוד של תיאטרון", קבע. בבזל חש הרצל כמי שחוזר אל בימת הבורגתיאטר בווינה – הפעם לא רק כמחזאי אלא גם כבמאי, מפיק, מנהל במה, ושחקן ראשי.
הרצל לא הניח מאומה ליד המקרה. הוא קבע סדר יום נוקשה, והקפיד שהנואמים לא יחרגו מן הזמן שהוקצב להם. נוהל זה עורר מחלוקות קשות. הרצל נאבק על דעתו, ולבסוף יצא כשידו על העליונה. לא היו נאומים מאולתרים. הטקסטים של כל הנואמים הועתקו וחולקו מראש בכתב ליושבי ראש הוועדות השונות.
צירי הקונגרס השתתפו במעין פסיכודרמה. בניצוחו של הרצל, הם הורשו לגלם בני חורין במלודרמה היסטורית של אומה. אי אפשר היה להתעלם מן הרושם התיאטרלי העילאי ששרר במקום. הרצל ניסח זאת כך: "מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש כדי לחבוש אותו".
הרצל היה מודע מאוד לחשיבותן של התלבושות. על ההזמנות־כרטיסים שנשלחו דאג הרצל לציין: "חליפה רשמית שחורה ועניבת פרפר לבנה הם חובה בישיבת הפתיחה החגיגית". החלה התרוצצות בחנויות להשכרת בגדים. הייתה זו תקנה שקשה לעמוד בה. מקס נורדאו ניסה להתמרד; צילינדרים ופראקים היו מאותם "שקרים מוסכמים" של הציוויליזציה המודרנית שהוא אסר מלחמה עליהם. בהתאם להשקפתו הופיע נורדאו בחליפה רגילה. "אינני מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר", אמר. הרצל משך אותו הצידה. "יום התכנסות הקונגרס הציוני הראשון אינו יום רגיל", הסביר לנורדאו. "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם". נורדאו קיבל עליו את הדין. כעבור רבע שעה הוא חזר לבוש פראק. "תודה, ידידי. תודה מעומק הלב", חיבק הרצל את נורדאו בחמימות.
בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח. הרצל חישב עניין זה בקפידה חודשים לפני הקונגרס, כדי לשוות לדיונים רוח של חגיגיות ממלכתית. לבוש רשמי "יוצר במהרה נעימת דיבור מתונה, שאולי לא הייתה להם בבגדי קיץ בהירים או בבגדי מסע", כתב. הקונגרס סימל בעיני הרצל "ראשית חירותו של עם מנודה". יותר משרצה לעשות רושם על העולם החיצון, רצה הרצל לחזק בליבם של הצירים את חשיבותם העצמית בעלותם על במת ההיסטוריה.
"יחי המלך"
הקונגרס נפתח רשמית ביום ראשון, 29 באוגוסט, בשעה עשר בבוקר. הציפיות הרקיעו שחקים. באולם נכחו 208 צירים מ־16 ארצות. "נויה פרייה פרסה", העיתון שבו עבד הרצל, החרים את הקונגרס, אך הוא הצליח לקבץ 26 כתבים של עיתונים אירופיים חשובים. לא היה די מקום ביציעים למאות הצופים, כולל שווייצרים מן השורה שהסתקרנו לראות "קונגרס של יהודים". צופים שלא מצאו מקום ביציע הושבו באולם הדיונים, בכיסאות נוספים שהוצבו מאחורי כיסאות הצירים.
הבימה הייתה עטופה בירוק כהה, ובאגפיה שולחנות לעיתונאים ולקצרנים. אף שהרצל תכנן ועיצב הכול בעצמו, הוא היה נרעש לרגע כשנכנס בפעם הראשונה לאולם. "מיהרתי ויצאתי שוב החוצה כדי שלא אתפס לרגשנות, סחרחורת קלה אחזה בי", כתב ביומנו.
את הדיונים פתח זקן הצירים, ד"ר קארן ליפא מרומניה, מוותיקי תנועת חובבי ציון. ד"ר ליפא האריך בדבריו מעבר למוסכם ונאם שלושים דקות במקום עשר שהקצה לו הרצל. הוא התעלם מפניות עצבניות וחוזרות של הרצל לסיים, שכללו איום להפסיקו באמצע דבריו. אבל כשהקשיש הנכבד פצח בקול רועד, בברכה "ברוך אתה ה' א־לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", עבר רעד של התרגשות באולם המלא והגדוש, והיו שפרצו בבכי. כשמסר את פטיש היושב־ראש להרצל וקרא "הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת", קם הקהל על רגליו ופרץ במחיאות כפיים סוערות.
בצעדים מדודים קרב הרצל אל הבימה. שליו וזקוף וחזותו מלכותית מתמיד, עמד בזקנו השחור ובמבט חודר הנשקף מעיני הקטיפה שלו. הקהל הנרעש הגיב בתשואות גוברות, רקיעות רגליים על רצפת העץ, נפנוף מטפחות וקריאות הידד. היו שהתקרבו לנשק את ידו, אחרים בכו וחיבקו איש את רעהו בשמחה. הרצל הגיע אל מקומו במרכז הבמה, אך לא יכול היה להתחיל בנאומו. כל אימת שפתח את פיו התחדשה וגברה סערת התשואות, שנמשכו כחמש־עשרה דקות. הסופר העברי בן־עמי קרא בקול גדול: "יחי המלך!"
הרצל הזדקף מלוא קומתו ההדורה, עמד על הבימה ולא השיב על התשואות. "בכוונה נמנעתי מלקוד קידה כדי לא להשרות תמונה של הצגה זולה", כתב בהמשך. קריאתו של בן־עמי "יחי המלך", שרבים חזרו עליה, הדהדה באולם. הרצל החווה בידו תנועה קלה של קוצר רוח. בתוך הסערה הכללית הוא נשאר שליו. הוא היה חיוור כסיד, תווי פניו נראו כרקועים על שעווה, עיניו זהרו. הרצל הטה את ראשו לאחור ופתח פיו לדבר. השאגה נמשכה; הרצל סגר את פיו ושילב זרועותיו על חזהו. השחקן והאיש התמזגו והיו לאחד, המופת חפף את האדם וברגע עילאי זה שיחק הרצל את תפקיד חייו, את הרצל.
"מטרת הקונגרס לעצב טיפוס של יהודי חדש", אמר הרצל, "יהודי שידע לגאול את עצמו. אומה חייבת לעזור לעצמה, אחרים לא יעזרו לה". כשסיים הרצל את דבריו נפלה שתיקה ואחריה פרצה שוב סערת תשואות.
עם תום הקונגרס רשם הרצל ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול". ואכן, לאחר יובל שנים הנבואה הזו התגשמה ומדינת היהודים קמה.
לא רק אגדה
תשע שנים בלבד נמשכה פעילותו הציונית הציבורית של הרצל – מאז הפגישה עם הברון הירש ופרסום "מדינת היהודים" ביוני 1895, ועד מותו ביולי 1904. ב־1901 כתב ביומנו: "כשביום מן הימים מדינת היהודים תהיה קיימת, הכול ייראה קטן ומובן מאליו. היסטוריון הגון יותר ממני אולי יגיע למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים מווינה הפך סמרטוט לדגל ואספסוף לעם המתלכד בקומה זקופה סביב דגל זה".
ואומנם, הרצל היה איש תיאטרון בעל דמיון, מעוף, העזה ויצירתיות, אשר הצליח להדביק בכוח אישיותו והכריזמה שלו מאות מקבלי החלטות מרחבי אירופה ולרתום אותם להפקת הקונגרס הציוני הראשון בבזל. כמחזאי הוא לא פסק ליצור ולהציע את מחזותיו למנהלי תיאטרון ברחבי אירופה, תוך כדי כתיבת התסריט ל"מדינת היהודים".
ברל כצנלסון כתב בשנת 1934: "הדור אשר חי את הרצל, אשר ידע את קסמו החי, אשר ידע את האבל הגדול עם מותו ועוד שנים רבות לאחר מותו, הדור הזה נושא בליבו את דמותו ויונק מזיוו, אך יש לחשוש שהדורות הבאים לא ידעו את הרצל בלתי אם כשם, סיסמה, דגל או אגדה נאה". ברל הזהיר אותנו מסכנת השכחה, ויזם את חג כ' בתמוז, מועד פטירתו של הרצל, כיום זיכרון. עם השנים המועד נשכח, ואיתו גם משמעות הזיכרון הקולקטיבי של הרצל כסמל חי לחלוציות ולבניית חברת מופת ברוח החזון שהותיר אחריו בספרו "אלטנוילנד", ביומניו ובסיפוריו, במחזותיו ובכתביו.
עם השנים נותר הרצל כאייקון של זקן וכסמל. "חוזה המדינה". האיש שעמד על המרפסת של מלון שלושת המלכים בבזל וחלם שיום אחד תהיה מדינה ליהודים, נשאר אגדה. עתה ניתנה לנו ההזדמנות לשוב ולהעלות את זכרו, ולהצמיד לביטוי "חוזה המדינה" את התואר מחזאי ובמאי.
מוטי סנדק הוא עורך כתב העת "במה", שגיליונו הנוכחי עוסק בהרצל כבמאי ומחזאי. המאמר לקוח מתוך "דבר העורך"
