בסוף שנות השלושים למאה הראשונה פקדו את יהודי אלכסנדריה שבמצרים סכסוכים קשים עם היוונים תושבי העיר, ופרעות שנעשו בתמיכתו של הנציב הרומי פלאקוס. בהמשך נגזר עליהם להעמיד את פסל הקיסר הרומי בבית הכנסת. בשנת 39 שיגרו היהודים משלחת לאיטליה אל הקיסר קליגולה, שנודע בשיגעונו ובאכזריותו, כדי להסיר את רוע הגזירה ולהשיב את זכויותיהם שנפגעו. בראש המשלחת עמד הגדול, הידוע והמיוחס שביהודי בירת התרבות ההלניסטית, פילון האלכסנדרוני. פילון הוא דוגמה ומופת ליהודי הלניסטי במובן הטוב של הכינוי – יהודי נאמן ומאמין, איש ציבור, בקי בספרות היהודית לרבדיה ובייחוד בכתבי הקודש, שאותם ידע בעיקר באמצעות תרגום השבעים ליוונית. פילון חי בעומק שתי התרבויות, היהודית והיוונית, והוא ייחס חשיבות רבה להצגת היהודים והיהדות בעיני הנוכרים באור חיובי ומכבד.
לא מעט נכתב על פילון במאה העשרים ורבים מכתביו תורגמו לעברית, אך ה"ביוגרפיה של פילון לא נכתבה מעולם", כפי שכותבת פרופ' מארן ניהוף בספרה החדש על פילון שתורגם כעת לעברית. הפרעות באלכסנדריה והשליחות תוארו בידי פילון עצמו, ובכתביו ההיסטוריים הוא מספר גם כיצד עירב בפרשה את אגריפס המלך היהודי, ידידו של קליגולה, בעת ביקורו במצרים בשנת 38. אבל פרטי הדברים סתומים, שכן "הכתבים ההיסטוריים של פילון מאופיינים בעמימות חידתית" (עמ' 29) והידע הביוגרפי עליו מועט, בעיקר עקב מיעוט הידיעות ההיסטוריות־ביוגרפיות עליו בכתביו. זאת בשונה מכתביו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו – יהודי הלניסטי אף הוא – שהקדיש לתולדות חייו שלו ספר בפני עצמו ("חיי יוסף"), ודבריו על פילון הם אחד המקורות העיקריים לידיעותינו על חייו, אף שלדברי ניהוף הוא "מספר עליו בקיצור מאכזב".
הביקורים ברומא, הן של פילון איש ההגות והן של יוסף המדינאי וההיסטוריון, הביאו לשינויים בתפיסת עולמם. יוסף הושפע בעיקר ממראות העיר הגדולה ואתריה, מעוצמתה המדינית ומסדרי החיים והממשל שמצא בה, ואילו פילון החליף חלקית את עמדתו הפילוסופית, שנשענה על אפלטון, בעמדה הסטואית. מגמות חדשות בחקר הפילוסופיה בעת העתיקה מטעימות כיום יותר מבעבר את זיקתה של התרבות היוונית המאוחרת אל מוקדי הכוח של הממשל הרומי, והדבר ניכר גם בהתפתחויות בכתיבתם של פילון ויוסף.
מבנה הספר החדש שלפנינו מנוגד לסדר הכרונולוגי. החלק הראשון נקרא "פילון ברומא – שגריר וסופר", השני נקרא "ספר המצוות של פילון בהקשר רומי" ואילו השלישי מחזיר אותנו אל "פילון הצעיר בין יהודי אלכסנדריה". אל אלה מצורפים הקדמה קצרה – קצרה מדי – למהדורה העברית, אחרית דבר: "פילון על פרשת דרכים – בין יהדות, הלניזם ונצרות", וגם שני נספחים: רצף כתבי פילון ונקודות ציון בחייו, ושאלת הפרשנות האלגורית לבראשית א'.
התורה כאלגוריה
פרשנות המקרא של פילון נכתבה באלכסנדריה, בהיותו צעיר לימים. הקו העיקרי המאפיין אותה הוא הבנת התורה כאלגוריה. אסכולה פרשנית על דרך האלגוריה הייתה מוכרת בין הסופרים היוונים בעיר, שעסקו בעיקר בקלאסיקה היוונית, בייחוד באיליאדה של הומרוס, ופילון השתמש באותה מתודה פרשנית באשר לתורה.
כך למשל מבין פילון את הנאמר על קין, "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר". עיר כזו אמורה מבחינת פילון לכלול את כל המבנים שהכיר באלכסנדריה ובהם תיאטראות, אצטדיונים וכדומה, אך הדבר אינו הגיוני וגם אין בו טעם, שהרי אין בימיו של קין מי שיגור בעיר הנבנית. הוא מציע אפוא להבין את העניין בדרך אלגורית, כאילו קין "התכוון לכונן את אמונתו שלו כפי שאדם בונה עיר" (208). לדעת ניהוף רואה פילון את העיר של קין כ"תורת רשע", וזהו עיקרו של הפשר האלגורי בפרשה זו. כדאי לשוב לרגע אל יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות היהודים", המרחיב בהצגת קין הרוצח, המכחש ובונה העיר הראשונה, כמי שייסד את רדיפת התענוגות, את הניכור האנושי, את שיטת הכלכלה הקפיטליסטית ואת הגזל והשחיתות. עוד אעיר שיש מקום לבחון דברים אלה של פילון ויוספוס לאור המסורות היווניות והרומיות הקדומות, בעיקר בכתבי הסיודוס ואובידיוס, על תור הזהב הקדום שהתנוון בידי בני האדם עם התפתחותה של החברה האנושית.
דוגמה נוספת לפרשנות האלגורית של פילון היא פירושו לפרשת עץ הדעת. נאמר לאדם "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", אבל לא זו בלבד שהאדם ואשתו לא מתו אלא שהם הולידו ילדים, וכדברי פילון, "היו למקור חיים עבור אחרים". לדעתו גרם החטא למותה של נפש האדם, אף כי גופם הפיזי של השניים המשיך להתקיים ולהתרבות. "לאחר שחטאו ואכלו מעץ הדעת היו הם מתים מבחינה רוחנית שכן המרו את פי האל והיו לרשעים" (210). ועוד דוגמה: שתי הגרסאות של מסע אברהם לארץ כנען (הראשונה ביוזמת תרח) מייצגות שלבים במסעו הנפשי של אברהם, מן התחום הארצי אל התחום הרוחני ולבסוף אל הא־ל עצמו. הדברים תואמים את מגמתו של פילון לעסוק בהרחבה בדמותו של אברהם ובתולדותיו, ובייחוד בפרשת הליכתו ארצה.
שיטה פרשנית זו נתקלה בהתנגדותם של יהודים שמרנים. פילון קורא להם "שלא יהיו מופתעים מכללי האלגוריה" (204), שכן זו "מממשת את כוונתו המקורית של המחבר" ותואמת את דברי הא־ל. "איזה מובן יהיה לפסוק זה עבור אלה המפרשים לפי כללי הפשט?", שואל פילון לא אחת, והרי "משה השתמש בניסוח מסוים כדי להפציר [בקורא] להימנע מפרשנות מילולית".
פילון דן בהרחבה בבריאת העולם בעקבות משה ואפלטון, ובפועל הוא מפרש באופן שיטתי את הפרקים ב'-י"ז בספר בראשית. האם פירש פילון בדרכו המוכרת גם את פרק הבריאה הראשון, או שחשש שפירוש כזה "יעמיד את עצם קיומה של הבריאה בספק"? חשש זה מזכיר את דברי המשנה ומקבילתה בתוספתא: "אין דורשין… במעשה בראשית". מכל מקום, החיבור "על בריאת העולם" אינו חלק מהפירוש אלא פתיחה לסדרת כתבים על המצוות, שהרי "אבי העולם ובוראו הוא… גם המחוקק". הבעיה נדונה בספר בנספח עצמאי (293–290), והיא כרוכה גם בשאלות היקף החומר הפילוני שאבד וכן בדרכיהם הדתיות של אב הכנסייה אוריגנס ושל ממשיכו אוסביוס, העוסקים שניהם בהרחבה בכתבי פילון.
מפתח להבנת האבות
את השפעתו של אפלטון על פילון ניתן לזהות גם בהצגת הא־ל כ"אידיאה" אפלטונית, שאותה מאפיין קיום שאינו משתנה, בניגוד ליסודות הגשמיים הנתפסים על ידי החושים ואין להם קיום של ממש. הא־ל הוא ישות טרנסצנדנטית המרוחקת מיכולת התפיסה של האדם, ואלה המבינים זאת "תופסים את האל באמצעות צילו והם מגיעים אל הבורא באמצעות מעשיו" (109). לפי פילון אין לא־ל גוף ודמות הגוף, הוא קדמון לכל דבר, הוא אחד ואין שני והוא בלתי משתנה. המתווך בין הא־ל הנסתר והבלתי מובן ובין האדם הוא הלוגוס (עמ' 254 ואילך). ראשיתו של מושג חמקמק זה כבר במאה השישית לפנה"ס. הוא מתפתח אצל אפלטון למעין דיבור־על, ואצל אריסטו שבא אחריו למעין שיח רציונלי. הלוגוס אומץ בחום בידי הנצרות.
קשה להצביע על מקבילה ממשית למושג לוגוס בהגות היהודית של ימי הביניים, אך דברי פילון מזכירים לא מעט את הבנתו ואת ניסוחיו של הרמב"ם שנכתבו אף הם במצרים (בקהיר, לא באלכסנדריה) כ־1,150 שנה מאוחר יותר – אם כי הרמב"ם ראה את אריסטו כגדול חכמי יוון. פילון, לעומת זאת, התנגד לכמה מעיקרי אמונותיו של אריסטו כפי שהכירן, ולא נמנע מלבקר גם את אפלטון.
לדברי פילון, גם רעיון ההשגחה האלוהית מבוסס על אמונת הבריאה, ונושא זה מעסיק אותו יותר מאשר את אפלטון. מעשה הבריאה בעיני פילון הוא אחת משלוש הסוגות הראשיות של התנ"ך, וזאת על אף חלקו הקטן יחסית של מעשה הבריאה במקרא. שתי האחרות הן החוקים והסיפורים ההיסטוריים.
שלוש הביוגרפיות שחיבר פילון ושנשתמרו, על אברהם, יוסף ומשה, כלולות ב"ספר המצוות" שלו, אך הן פחות צמודות אל הטקסט המקראי, ולדעת ניהוף "המסע של פילון לרומא הוא אכן המפתח להבנת הביוגרפיות של האבות" (126). התבגרותו של פילון והתרחקותו ממקומו הרחיקו אותו גם מהספרים ומדרכי המחשבה והפרשנות האלגורית שאפיינו את יצירתו המוקדמת. כך מודע פילון המאוחר לשתי פניו של משה: המחוקק ופרשן החוקים. אני סבור שבכך מתקרב פילון אל עמדתם של חז"ל, הרואים את משה גם כמייסד התורה שבעל פה.
נוסף על שלוש הביוגרפיות כלולים בסדרה המכונה "ספר המצוות" גם חיבור על עשרת הדברות, ארבעה חיבורים על "חוקי משה", ושני חיבורים בעלי אופי פילוסופי: "על המידות הטובות" ו"על השכר והעונש". כל אלה ועימם הכתבים ההיסטוריים של פילון שייכים לרובד המאוחר של יצירתו. בחיבורו המאוחר "על בריאת העולם" ניכרת התקרבותו של פילון אל המחשבה הסטואית הקובעת שמטרת המוסר היא "לחיות בהתאם… לטבע", שכן גם החוק האידיאלי שהוא "ההיגיון העליון", נטוע בטבע.
מהומה בבית
פילון חי בין השנים 20 לפנה"ס – 50 לספירה בקרוב, דורות קודם ליצירתה של ספרות התורה שבעל פה. סגנונו ומקורותיו שונים מאלה של התושב"ע, אבל לרוב אין הם נוגדים את דעותיהם של חז"ל. עם זאת, אי אפשר להצביע ישירות על נוכחות הגותו של פילון בספרות חז"ל. בכך משתלבת יצירתו של פילון בתמונה הרחבה החושפת את רתיעתם של חכמים אלה מספרות הבית השני לענפיה ובכלל זה הספרות היהודית־הלניסטית.
הזיקה הסמויה, האילמת והבעייתית בין הסיפורת ההיסטורית של חז"ל ובין כתבי יוסף בן מתתיהו, ההתעלמות הכמעט מוחלטת מתרגום השבעים ומנוסח המקרא שהוא מבטא, היעדר התייחסות ישירה אל כת מדבר יהודה ומגילותיה, ההסתייגות מן "הספרים החיצוניים" ובכללם אפילו יהודית, בן־סירא וספרי החשמונאים – כל אלה פנים משותפות להם, ואין צריך לציין את הסלידה והחששות מן הספרות הנוצרית הקדומה והמאוחרת. את המילה "מהמה" בפסוק "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה", דרשו חז"ל כ"מהומה" – "שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים, מהומה הוא מכניס בביתו" (קהלת רבה, סוף פרשה יב). רק עשרים וארבעה כתבי הקודש ראויים להיקרא ספרים.
על אף עמדתם של חז"ל, ברור שרבים מאותם מכניסי מהומה היו מוכרים בקרב יהודי הארץ והתפוצות, ומצרים בראשן, אך עיקר השימור של ספרות זו, וכתבי פילון בכללה, נעשה בידי נוצרים. פה ושם מתגלים בימי הביניים סימנים לקיומם של מקצת הספרים החיצוניים בידי יהודים, אבל רק בדורות האחרונים חוזרים ספרים אלה לקִדמת הספרייה היהודית. יש להזכיר בייחוד את חלקו של ר' עזריה מן האדומים (איטליה, המאה הט"ז) כמי שחידש את התעניינות היהודים בכתבי פילון, ואף תרגם את שמו מיוונית וכינה אותו "ידידיה האלכסנדרוני". ובדרך אגב: מכאן שמו של המושב כפר ידידיה שבשרון.
הספר השיטתי והמעולה שהניחה לפנינו פרופ' מארן ניהוף מהאוניברסיטה העברית נכתב תחילה באנגלית, ותרגומו לעברית מתקן חיסרון המבקש את מילויו. הקריאה בספר המקיף אינה קלה, ולמרות ממדיו הצנועים יחסית, לא רבים יצלחו את הספר מראשיתו ועד סופו. אבל מי שיטרח לעשות כן יימצא נשכר בלא ספק.
