אישה צעירה דוחפת עגלת ילדים בלונדון בגשם סוחף. לילי, זה שמה, נושאת עימה במעטפה חתומה מכתב סודי מאימהּ, כוכבת־עבר בשירותי הביטחון האנגליים, אל אחד מעמיתיה בשירות. באותו זמן מקבל ג'וליאן לונדסלי, צעיר חביב בעל חנות ספרים מקומית בעיירה קטנה, הצעה מאיש שאינו מכיר, להקים מועדון דיונים בשם "הרפובליקה הספרותית" במרתף חנות הספרים. האיש, אדוארד אייבון, מציג עצמו כידיד נעורים של אביו של ג'וליאן, וההצעה שלו קוסמת לבעל החנות, שחייו הפכו למשעממים מאז שפרש מעולם העסקים הגדולים בלונדון אל שלוות הכפר, והוא מוכן לשתף פעולה עם הרעיון.
בהמשך מתברר שאדוארד הוא אביה של לילי, האישה עם עגלת הילדים, והוא גם בעלה־בנפרד של דבורה, שלבד מעברה הביטחוני היא גם היורשת הנוטה־למות של בית האחוזה "סילברוויו" ושל אוסף גדול ויקר ערך של חרסינה סינית עתיקה. נראה שאדוארד מנצל את חולשתה של דבורה כדי לנשל אותה מרכושה היקר באמצעות קשריו עם סוחרי עתיקות, ומשתמש לשם כך במחשב שג'וליאן מציב לבקשתו במרתף החנות, לכאורה כדי לקדם את הקמת מועדון הספרות.
הופעתו הפתאומית של אדוארד – שמקרין יותר משמץ של נכלוליות ומסתורין – אצל ג'וליאן, וכן הסוד מאחורי המכתב ששלחה דבורה בידי בתה לבכיר־השירות, יוצרים את אווירת החשדנות ו"הפניית האצבע" שתלווה אותנו לאורך הספר, כאשר מן ההתחלה דבקה באדוארד תדמית האיש הרע והנוכל מול כל ה"טובים".
אבל האומנם כך הדבר? כמות הדמויות בעלילה וקורי העכביש שקושרים את כולן ברשתות של אהבה, קנאה, חשדות ובגידה, רבים וסבוכים מאוד, וקל להילכד בהם ולהצטרף ל"הפניית האצבע" אל אדוארד. אלא שבשונה מן "הימים הטובים ההם", ימי המלחמה הקרה ו"המרגל שחזר מן הכפור", שבהם היה ברור מי הרעים ומי הטובים – העולם השתנה ונעשה מורכב ומתוחכם. לא כל מי שנראה באופן ספונטני ומתוך הרגלי העבר כשייך ל"טובים" או ל"רעים", הוא אכן כזה.
הזכויות נמכרו לאחר המוות
זהו ספרו האחרון של לה־קארה שמופיע בתרגום לעברית, חודשים ספורים לאחר שראה אור באנגליה. ככל ספריו של לה־קארה בקריירה הארוכה שלו, זהו ספר מעולה, מאתגר ורב משמעויות, שקל ללכת בו לאיבוד אבל קשה להניחו מן היד. מה גם שבנוסף לאתגר של חשיפת ה"רעים" בתוך המון רב של נוטרי־סודות ואנשי־אמונים אמיתיים ומדומים, מציב הספר לפני קוראיו גם תעלומה ספרותית, שמחייבת אותנו להציב כוכבית על האמירה "ספרו האחרון של לה־קארה" בכל הנוגע לתהליכי הכתיבה של הספר, אופיו וסגנונו, ובעיקר לאג'נדה – סדר היום הסמוי – של לה־קארה באחרית ימיו.
כאן נדרשת הבהרה בעלת אופי אישי: במהלך חופשה בחו"ל, כשעוד לא ידעתי שמהדורה עברית ממתינה לי בישראל, קניתי וקראתי את הגרסה האנגלית המקורית של הספר. שקעתי אפוא בהנאה בקריאת המקור האנגלי, בסגנונו הייחודי של לה־קארה, שלוטש והשתבח במהלך עשרות שנות הכתיבה. אבל כאן ציפתה לי הפתעה, ולאו דווקא לטובה. הכול היה נפלא, עד שהגעתי אל הפרקים האחרונים של הספר.
בספרות בדיונית בכלל ובספרי מתח בפרט, תפקידם של הפרקים האחרונים להשלים את העלילה ולהתיר את התעלומות. הם מבהירים סוגיות פתוחות או לא מוסברות, מיישבים סתירות שהתגלעו במהלך הסיפור, משלימים פערים שנותרו, ובעיקר קושרים חוטים שהסופר הותיר פרומים במהלך העלילה כחלק מיצירת המתח והבאתו אל שיאו ואל פתרונו. בספר הזה אומנם נעשו הפעולות האלה, אבל באופן גולמני ובלתי מהוקצע, זר לסגנונו של לה־קארה ורחוק מדרכו המשוכללת, הדקדקנית והאסתטית בסיומי ספריו. משהו בטקסט, באופן הכתיבה ובקצב, חרק ולא הלם את דרך הכתיבה המוכרת והאיכותית של לה־קארה. "את זה לא היה לה־קארה יכול לכתוב", אמרתי לעצמי במידה מסוימת של רוגז, כאילו חשתי שרימו אותי. לקראת סוף הספר היה ברור שזו פשוט איננה אותה "יד". לא האיכות והסגנון, לא זרימת המשפטים ולא אופן התרת העלילה, המזוהים והאופייניים לסופר.
התחלתי לחפש דרך להבין מה קורה. המקור הזמין והישיר ביותר כדי לבדוק את הטקסט שעמד לרשותי היה מהדורתו הראשונה של הספר. מצאתי שבשער הפנימי של המהדורה, באותיות הקטנות, צוינו תאריך ומקום הפרסום של הספר וזהותם של בעלי הזכויות. נכתב שם שהזכויות לפרסום הספר נרכשו בשנת 2021. לה־קארה מת מדלקת ריאות בדצמבר 2020, ומכאן שהזכויות לספר נרכשו לאחר מותו. ואכן, במהדורה האנגלית מצוין מפורשות כי זכויות היוצרים שייכות ליורשיו של "דיוויד קורנוול" – שמו האמיתי של ג'ון לה־קארה, ולא לסופר עצמו.
מנקודת מבטו של הקורא, הפרטים הקטלוגיים האלה הם עניין שולי, שעוסק בהיבט הקנייני־משפטי והכספי, ובדרך כלל איננו מקדישים להם תשומת לב. אבל במקרה הזה, העובדה שהזכויות נמכרו לאחר מות הסופר העלתה שלל שאלות מהותיות ומציקות: אם הסופר לא היה בחיים בעת הוצאת ספרו לאור – מי פיקח על הפרסום? מי ערך את ההגהות, דייק את הניסוחים, מחק כפילויות והשלים מילים, משפטים או פסקאות חסרים, וביצע את כל התיקונים הקטנים ופעולות העריכה שהופכים כתב יד מטיוטה לספר ראוי לדפוס? ניכר שידו של הסופר לא הייתה בדבר. מי אפוא עשה את העבודה הזאת במקומו ובאיזו רשות, מה גם שניכר בספר המוגמר שחלקים שלמים ממנו לא נכתבו על ידי לה־קארה?
כאן באה דווקא המהדורה העברית ופתרה את התעלומה.
הבטחה על ערש דווי
לאמיתו של דבר, אלמלא מיהרתי לעמת, לאחר שובי לישראל, את המהדורה האנגלית עם התרגום לעברית, אולי לא הייתי מזהה מיד שמדובר באותו ספר. שמו המקורי של הספר באנגלית הוא "Silverview", ואילו בעברית ניתן לו (מדוע בעצם?) שם שונה לחלוטין שאינו מזכיר כלל את המקור. מעבר לכך, הגרסה המקורית מעבירה את ההומור האנגלי הדק של המחבר, שמושתת על מילים ועל תכונותיה ומקצביה הייחודיים של שפת המקור, ומחייב תרגום יצירתי במיוחד, שאם לא כן רובו של ה"ניחוח" המיוחד של המקור הולך לאיבוד. ומאחר שבמהדורה העברית לא נותרו הרבה עקבות לסגנונו הייחודי של לה־קארה, ממילא גם השוני באופי הכתיבה בין עיקר הספר לפרקים האחרונים אינו ניכר כל כך, וייתכן שהקורא העברי לא יחוש ביד נוספת שהייתה מעורבת ב"בישול" הספר הזה.
הדבר מעלה כמובן מחשבות נוגות בנוגע לסוגיית התרגומים בכלל ולתרגום הספציפי הזה בפרט. די בשתי דוגמאות נוספות, ודווקא חסרות חשיבות לכאורה, שידגימו את העניין. כך למשל, שמה של אחת מבכירות שירותי הביטחון הוא Honour. שם אירוני שמרמז על יחסו של לה־קארה אליה ואל מי שהיא מייצגת, המתורגם כ"אונֶה", שם מומצא וחסר משמעות. ומי זאת ה"טרסה" הזאת – שמה של האישה הנקראת Theresa – תרזה, שם שמוכר לנו גם בגרסתו העברית? אלה דוגמאות שוליות, אבל באופן כללי ניכרת חופזה מסוימת הן בתרגום והן בהפקה של המהדורה העברית.
אבל יש למהדורה העברית יתרון גדול אחד על מהדורת המקור באנגלית: היא כוללת נספח חשוב ומאיר עיניים שאינו נכלל במהדורות האנגליות הראשונות. ב"אחרית דבר" אישית ונוגעת ללב החותמת את המהדורה העברית, פותר עבורנו הכותב את התעלומה המטרידה שבה התחבטנו. ניק קורנוול, צעיר בניו של לה־קארה, ובעצמו סופר מצליח של רומנים וספרי עיון תחת שם העט ניק הארקאווי (Harkaway), מספר שם על ההבטחה שנתן לאביו: "הוא ביקש שאתחייב… אם הוא ימות עם סיפור לא גמור על שולחנו, אני אסיים אותו… ואני הסכמתי…". "כשאביך האהוב והנערץ שואל אותך 'כסופר אל סופר, כאב אל בנו: כשלא אוכל להמשיך, האם תישא את הלפיד?' אני לא יכול לדמיין את עצמי אומר לא. כמובן, אתה אומר כן…".
וכך, לאחר מות האב, מצא ניק את כתב היד של Silverview. ניק כותב שהספר היה "לא בלתי גמור כי אם מעוכב. אחרי עבודה מחדש, ואז עבודה חדשה מחדש… נכתב אך מעולם לא נחתם…". "קראתי את הספר… הוא היה טוב להחריד… מלוטש יותר מן הרגיל, יחסית לכתב יד שעדיין לא עבר הגהה". וכאן תוהה הבן־היורש: מה מנע מאביו להשלים את הספר, להביאו לידי גמר ולמוסרו לדפוס?
ביקורת על השירות החשאי
הוא מודה שאולי התשובה שלו לא משכנעת, אבל, "אני מרגיש שהיא נכונה". לדברי ניק קורנוול, לה־קארה היה נאמן תמיד לשירות החשאי של מולדתו, ולא היה מסוגל להביא לביטוי בכתיבתו הספרותית את חששותיו הכואבים נוכח ההידרדרות והפוליטיזציה בשירות הבריטי. ואכן הספר הזה, ספרו האחרון, מכיל רמזים דקים בגוף הסיפור, וביתר הבהרה בסיומו, לביקורת קשה על השירותים החשאיים הבריטיים, שחלקים בתוכם אחראים לטיפוח דמיונות שווא קולוניאליסטיים ושאיפות לחזור ולהשתלט על אזורים נרחבים בעולם, בעיקר במזרח התיכון, ועל מדינות בעלות משטרים חלשים, קרעים פנימיים וכלכלות מקרטעות. לערער אותן ואז להתערב בהן ולנהל אותן, כמו בימי האימפריה הבריטית במאה ה־19 ובמנדט הבריטי אצלנו. "אני חושב", כותב בנו של לה־קארה, "כי ביודעין או שלא ביודעין הוא השתנק מעצם היותו נושא האמיתות (הקשות) האלה…אודות המוסד שנתן לו בית". לכן לא היה מסוגל להשלים את הספר ולהביאו לדפוס.
מרמזים מסוימים אפשר להניח שהספר החל להיכתב בשנים שלאחר מלחמות המפרץ, בעקבות הדיווחים המודיעיניים (הבדויים, כנראה) שקדמו להפלת סדאם חוסיין על ידי מעצמות המערב, והמדיניות שהפכה את האזור לזירה מדממת. הכתיבה נמשכה לאחר מלחמות הבלקן בשנות התשעים, נוכח חוסר האונים המזעזע כלפי טבח אזרחים וטיהורים אתניים, שגילו "כוחות השמירה" ששלחו מדינות המערב ונאט"ו לבלקן. האירועים בבלקן אכן באים לידי ביטוי בספר, אם כי בצורה מבולבלת ולא מעובדת כראוי, וההקשר שלהם לעלילה אינו מובהר מספיק.
מכל מקום, אם צודק ניק קורנוול בניתוח שלו, נראה שרצף זה של כישלונות מערביים וגילויי חוסר־מוסריות בעשורים הקודמים, היה מעבר ליכולת ההכלה של לה־קארה, שלא היה מסוגל לתת לו ביטוי ראוי בכתיבתו. הפתרון שמצא היה להוריש את מלאכת ההשלמה ופרסום כתב היד הזנוח לבנו הסופר. ואילו מצד הבן, ייתכן שכובד ההבטחה שנתן לאביו להשלים את הספר, המעמסה הרגשית והמקצועית של התמודדות עם כתב יד ביקורתי ולא גמור ורווי כאב אישי ולבטים, ועל כל אלה – הערכת־חסר של הנדרש כדי להשלים את הפרקים האחרונים וקוצר ידו של ניק הסופר בסוגה שאינה שלו – כל אלה מסבירים את הגמגום, חוסר הליטוש והגולמנות שמאפיינים את הפרקים האחרונים בספר.
