את המסע הזה כדאי לפתוח באזהרת מסע: "החזאית" הוא ספר עוצמתי בממדיו הספרותיים אך קטן בממדיו הפיזיים. נובלה המחולקת לשלושה פרקים. מבחינת סגנון קריאה, אנחנו יותר בסקנדינביה מאשר בחדש של פראנזן. המידע הזה חיוני, משום שהקריאה בספר שונה מקריאת המיינסטרים שהתרגלנו אליה. בכל הנוגע לטעם ספרותי, ישראל היא אמריקה. אומנם מזה זמן המגמה מתרחבת, והוצאות פרטיות מרחיבות את הקורפוס מבחינת ז'אנרים, יבשות מוצא ואורך. ועדיין, חלק הארי של הקריאה שלנו הוא ספרים אמריקנים וספרים בסגנון אמריקני: טקסטים גדושי תיאורים ודמויות, שמנתחים את עצמם לדעת.
זה לא נאמר לשלילה. יש משהו ממכר בכניסה ליקום ספרותי שלם מתרבות מוכרת מאוד, ובהצצה אל הגרסה האקסטרימית והמוחצנת לשיחות "אז הוא אמר לי ככה אבל למה בעצם הוא התכוון". החתומה מעלה סיימה לא מזמן את פראנזן החדש, וכרגע היא מצויה בהמתנה פעילה לספר ההמשך בטרילוגיה. "החזאית" הוא יקום שונה לחלוטין. אניגמטי וזהיר בתיאורים. אפשר לומר שהוא תמונת מראה. איזה תענוג ספרותי זה לשקוע בתיאורי־תיאורים וניתוחי־ניתוחים של כל תנועה וכל מחשבה. ואיזה תענוג ספרותי זה להיגאל מהם.
"החזאית" הוא סיפורה של אישה שעוסקת במקצוע ייחודי, שאולי בשל נדירותו לא קיבל עד כה את הזרקור המתבקש בעולם המתמודד עם שינויי אקלים. גיבורת הספר, כמשתמע משמו, עובדת בניבוי מזג האוויר. היא למדה את המקצוע באקדמיה, היא אמינה ומקצועית, ואנשי העיירה (איזו? על כך בהמשך) מתרגלים לסמוך עליה. ולא רק לסמוך עליה. בהדרגה הם מתחילים לראות בה אחראית בלעדית לא רק על הניווט שלהם במרחב, אלא גם על יצירת מזג האוויר עצמו. כשהם מספרים הלצות חבוטות ומתבקשות בסגנון "אבל תדאגי לנו ליום יפה, כן?", הם לא לגמרי מתבדחים. האם זו אמת? לחזאית, מתברר ככל שהקריאה מתקדמת, יש מערכת יחסים סבוכה עם ציפיות ואכזבות. וכמו כל מערכת יחסים, גם כאן מדובר ברשומון.
אחרי מפגש עם החזאית עצמה אנחנו נחשפים לדמות אביה, המורה הנערץ, שמאפייניו חמקמקים כמו עונת מעבר: יש לו תפקיד אחד מול בתו, תפקיד אחר מול תלמידיו, ותפקיד שונה לחלוטין מול אימו. צלע נוספת היא האחיינית שהגיעה להתארח אצל דודתה וללמוד אצל סבה. גם היא שיקוף של ציפיות ואכזבות מקרובי משפחה, שמקרינים דרך המנסרה אורות מתעתעים. לא רק החזאית, המשפחה הקטנה כולה לכודה בניסיונות לנבא את כיוון הרוח. לכל אחד מהם תחזית משלו על הצלעות האחרות, שלא ברור אם הוא מיטיב להבין ולתאר אותה, או למעשה יוצר אותה. הצופה משפיע על הניסוי.
החזאית, האב והאחיינית הן שלוש הדמויות היחידות כמעט בספר. לכל אחת פרק: החזאית, המורה, והנערה והדג. מרשים ומפתיע שהן מחזיקות בהצלחה עומק עלילה שנפרש קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, ומספר סיפור מלא וגדוש. גיבורים נוספים הם מזג האוויר, נציגים מעולם החי והצומח, ואולי גם העיירה עצמה. הדבר המרכזי שאנחנו יודעים על העיירה הוא שתושביה בנו צינור שיקלוט את מי הגשמים, ועכשיו הרוח נלכדת בו ומשמיעה יבבות מטרידות, מוכות יגון, שמרחפות מעליהם. מעבר לזה, העיירה לא מוזכרת בספר בשמה. בכל זאת ואולי בגלל זה, שווה להרחיב עליה את הדיבור.
סופה במדבר
איפה אנחנו נמצאים? ולמה אין בספר אף אזכור של שם המקום? תשובה אפשרית אחת: אנחנו במדינת המשפחה. בכוונת מכוון, "החזאית" לא נוקב בשם העיר ואפילו לא בשם המדינה, כי הדרמה האנושית היא אוניברסלית. למעט רמז לא מחייב על פארק הצבאים, הסיפור יכול להתרחש בישראל, בסקנדינביה, בצרפת ובכל מקום אחר שיש בו משפחה וטבע ומזג אוויר.
זאת תשובה טובה, אבל נראה שהיא לא מספקת. הדרמה כאן גדולה הרבה יותר. כי בסופו של דבר אנחנו יודעים שהסיפור נכתב בישראל. ורוב המקומות היפים בישראל הם לא רק מקומות יפים, הם גם טעונים פוליטית. הכותל המערבי, הגליל, יהודה ושומרון. הטבע שלנו קשור בעבותות לקונפליקט הלאומי. אנחנו ערש התנ"ך. אנחנו מדינה במלחמה פנימית על זהות, וכמובן במלחמה חיצונית. העניין הוא שאנחנו עוד דברים. מדינת חוף, למשל. זכינו במתנה גיאוגרפית כל כך גדולה, אבל איכשהו הים לא מקבל אצלנו ביטוי ספרותי כמו הגבעות. יש בישראל לא מעט משפחות שחיות על שפת הים, עובדות בעבודות ימיות, ומגדלות ילדי־ים גולשים ושזופים. כמעט ולא פגשתי משפחות כאלו או ילדים כאלו בספרים הנכתבים כאן.
הרומן הישראלי הגדול שואף להיות הרומן האמריקאי הגדול: מקיף את שלל הזהויות הסותרות והקונפליקטים ביניהן ואת האופי הלאומי. ולכן ילדי־ים גולשים נתפסים אצלנו כייצוג זר, אבל נערי גבעות, למשל, על הווייתם המחוברת לטבע ומשולבת בלאומיות ומשיחיות, דווקא מיוצגים לא רע (דוגמה אחת: "הגבעה" המצוין של אסף גברון, שהיה מועמד לפרס ספיר). הטבע שלנו מגויס, הוא תמיד תמונת רקע. כאשר אנחנו לוקחים ליד ספר ישראלי, אנחנו מצפים למצוא ייצוגים של דתי וחילוני ומזרחי וערבי, ואולי גם תזכורת לפיגוע או מלחמה. וזה לכאורה מובן מאליו. הזהות שלנו מוגדרת מסוגיות לאומיות וממלחמות טריטוריה. הנה מבחן אסוסיאציות קצר: מה המילים "סופה" ו"מדבר" מזכירות לכם? אם אתם ישראלים, חשבתם כנראה פחות על טבע ויותר על מלחמה.
אבל האם זה באמת מחויב המציאות? האם אין מקום לחוויה קיומית אחרת? ומה על האנשים שחיים בישראל אבל החוויה הקיומית שלהם נעה על ציר אחר – המשפחה והתנועות הנפשיות, החי והצומח, הנוף, מזג האוויר? ומה על הטבע שעומד בפני עצמו? כל כך התרגלנו לצרוך ולדרוש את החוויה הלאומית. "החזאית", בהיותו סיפור אוניברסלי, אכן פותח צוהר לישראליות אחרת. האין זה תפקיד מרכזי של הספרות, להציף את מכלול האפשרויות?
חיים ומוות
גיבור נוסף בספר, כאמור, הוא הטבע. ובשלל ביטוייו, הטבע הזה משתקף בשאר גיבורי הסיפור. הכלב של החזאית, למשל, נמלט ומצטרף אל חבורת כלבי הפרא. האם הוא כועס עליה? האם זה בכלל אותו הכלב? ואולי מה שאנחנו מכנים בשם בריחה הוא בכלל חזרה הביתה? הכלב הוא לא היחיד שמסמל את השאלה. שאלת מי שייך לאיפה ומי אחראי על מי, היא אחד החוטים העדינים שקושרים בין גיבורי הספר. האחיינית, למשל, היא דמות נערית מכמירת לב שיודעת דבר או שניים על אבולוציה. היא מבינה שרק החזקים אמורים לשרוד. היא מבינה גם מה נדרש ממנה לעשות כדי למצב את עצמה במקום גבוה בשרשרת המזון. אבל מהי אנושיות אם לא הושטת יד דווקא ליצורים החיים שלא פיתחו את הכוח הנדרש. האחיינית יודעת שלפעמים נדרשת חמלה לפנים משורת הדין. הידיעה הזו משנה את התנועה שלה בעולם.
השחקן הראשי, כמובן, הוא מזג האוויר. הגיבור הגחמני שאת מהלכיו יש לחזות. בשיא תהילתה של החזאית היא מכונה נביאה. וכאן קשה שלא להתחבר אוטומטית אל מסורת נביאי ישראל. הרי יש לנו מידע מוקדם על מה שקורה לפעמים לנביאי זעם. לא תמיד רוצים לשמוע אותם, לא תמיד הם רוצים להישמע. הידע שיש להם הוא לא תמיד נכס. לפעמים הם המתווכים שלא מרצונם של כוח שאינו בשליטתם, מיקום שמתורגם להרבה בדידות.
הספר מהדהד את "הזקן והים" כמו הצינור המקונן של העירייה. ההדהוד מתבקש כחלק ממיקום הספר בתחומו הטבעי: ז'אנר אדם מול טבע. כי תחזית מזג האוויר לבדה היא ידע כללי חביב, שהופך לפעמים לאובססיה ממש (נסו לדבר עם ירושלמי יום לפני אפשרות לשלג). אבל למידע על איתני הטבע ותוכניותיהם הקרובות יש רובד נוסף: חיי אדם. ניבוי מזג האוויר חיוני להצלת חיים, ולכן הוא אשליית שליטה במוות. אנחנו רוצים לדעת מה מסכן אותנו, כדי שנוכל להתכונן מראש.
אבל המוות ניתן לשליטה פחות או יותר כמו מזג האוויר: אפשר להתכונן אליו, אפשר להתכחש אליו ולהגיד שיהיה בסדר, אך בסופו של דבר הוא מעבר לאחיזתנו. וכמו מערכות יחסים משפחתיות, גם הטרגדיה האנושית הזו היא אוניברסלית: לא תמיד אנחנו משקיעים את מלוא התשומות בדברים שכן בשליטתנו. אנחנו טועים ולא רואים, ומופתעים מסופות שלפעמים יכולנו למנוע. הניווט בין מה שניתן לביות ולהצלה, בין מה שניתן לחזות ולהיזהר מפניו ובין מה שאין ממנו מנוס – כל אלו נידונים בספר הזה. תשעים עמודים בלבד עם תמצית מרוכזת של עלילה מקורית, מהודקת ומסקרנת, שנשארת בלב.
