עשרים דקות. זה כל מה ששולמית ליפשיץ (33) ואוריאל ברקוביץ' (38) היו צריכים כדי להביא את הצופה בסרט הקצר שביימו, "ילדה מס' 60427", לכדי התרגשות שמלווה בדמעות. כשאתם קוראים את הכתבה הזו, יש סיכוי לא קטן שליפשיץ וברקוביץ' נתונים בסערת רגשות ודמעות משלהם: הסרט שלהם התמודד בלוס־אנג'לס על אחד הפרסים היוקרתיים בעולם בתחום סרטי הגמר הסטודנטיאליים, במסגרת התחרות הרשמית של באפט"א – פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע, הנחשבת למקבילה של פרסי האוסקר ולעיתים קרובות מנבאת את הזכייה בפרס ההוליוודי.
אתמול, במוצאי שבת, התבשרו השניים כי אכן סרטם זכה בפרס היוקרתי. מנהלת "מעלה", נטע אריאל, בירכה את הזוכים: "שמחים על נקודת ציון נוספת המוכיחה את איכותו של בי"ס מעלה ושל הדור הצעיר בקולנוע הישראלי".
The winner of the 2022 Yugo BAFTA Student Film Award for Live Action is “Girl No. 60427,” directed by Shulamit Lifshitz and Oriel Berkovits from The Maaleh Film School in Israel. pic.twitter.com/9i5n5McWol
— BAFTA North America (@BAFTAUS) July 23, 2022
הסרט הקצר והחודר עמוק לבטן כאגרוף עוצמתי, מביא את סיפורה של ילדה בכיתה ה' בתחילת שנות התשעים, המגיעה לבית סבתה כדי לבלות שם חלק מהחופש הגדול. היא מגלה שם מחברת נסתרת שבה מגוללת הסבתא את סיפורה באושוויץ, כולל מותה המחריד של אחותה, אחות שהיא מעולם לא הזכירה באוזני ילדיה או נכדיה. הילדה, שמגלמת תהילה ליפשיץ הנפלאה (יש קשר משפחתי), אוצרת את הסוד בקרבה, והחופשה הישראלית שעוברת עליה מתובלת בלא מעט מראות שואה ורגעי חרדה, המוצגים בסרט בעזרת אנימציה.
ליפשיץ: "היו אצלנו תסמיני דור שני ושלישי קיצוניים שכללו המון בדיחות שחורות, חשבנו שזה נורמלי. לתומי חשבתי שכל המשפחות ככה, רק עם השנים התברר לי שממש לא, ושחווינו דברים מוזרים"
ליפשיץ מספרת שתודעת השואה ליוותה אותה מגיל צעיר. "כל סביי וסבתותיי היו ניצולי שואה, כך שגדלנו עם השואה מגיל אפס", היא אומרת. "היו אצלנו תסמיני דור שני ושלישי קיצוניים שכללו המון בדיחות שחורות. חשבנו שזה נורמלי, שכל המשפחות ככה, ורק עם השנים התברר לי שממש לא, ושחווינו דברים מוזרים. למשל, סבתא מצד אבא, בכל בית חדש שהיא עברה אליו, הייתה מכניסה את כל הילדים לבוידעם, סוגרת, בודקת שאפשר להתחבא ורק אז נרגעת. סבתא מצד אמא, שפרה בליצקי לבית רייזמן, הייתה צועקת מתוך שינה. היא הייתה עוטפת ומחבקת, אבל זה היה יותר מדי, משהו לא נראה נכון, לא טבעי. לא היה לי נוח לחבק אותה ולא הבנתי למה, חשתי רגשות אשמה על כך. כשהיא נפטרה הייתי בכיתה ה', ובשבעה מצאנו את המחברת שלה בבוידעם. היא כתבה אותה ביידיש ב־1946, אחרי אושוויץ, כשהייתה במחנה פליטים באיטליה. היא כתבה בעיקר כדי לעבד לעצמה את האירועים, שהיא לא דיברה עליהם מעולם ולא סיפרה עליהם לאף אחד. הם היו דור חלוצי, שדיבר רק על ציונות, בלי מילה על השואה.
"סבא שלי תרגם את המחברת לעברית, ואז פשוט נתנו לי לקרוא אותה. זה היה קשה והשפיע עליי מאוד. ההורים שלי מהממים וכמובן תמיד רצו בטובתי, אבל בתור דור שני גם להם לא ממש היו פילטרים. אפשר להבין, כי הם בעצמם כל כך עמוק בחוויה, שהם לא מצנזרים. בסלון שלהם יש מדף ספרי שואה שמרחף מעל הכול, משהו סימבולי מאוד, יום אחד הוא יקרוס על כולנו. אז הנגישות לספרות שואה הייתה מיידית. ילדה, רוצה לקרוא ק' צטניק? אין בעיה.
"יש פה פוסט־טראומה בין־דורית, והסרט הזה הוא מעין תיקון מבחינתי. אני מדמיינת עולם שבו אני מתקשרת עם סבתא שלי, שבו אני יכולה לתת לה את החיבוק שלא נתתי לה באמת. הלוואי שהמציאות הייתה כמו בסרט".
היא הייתה אוהבת את ההוצאה מהארון שעשיתם לסיפור שלה?
"אני חושבת שכן. יש משהו מרפא בעצם ההוצאה של הזיכרון החוצה. היא התביישה בסיפור שלה, מחוץ לבית היא הייתה הולכת עם שרוולים ארוכים כדי לכסות את המספר שלה על היד, ובעיניי ההוצאה של הסיפור הזה היא תיקון בשבילה ובשבילי. המספר שלה עכשיו נמצא על פוסטרים, וזה מרגש. אני חושבת שאם היא הייתה פה, היא הייתה מבסוטה. בטח גם הייתה עושה כמה פרצופים, אבל מרוצה".
ברקוביץ': "אני נשוי לאחות של שולמית, הודיה, כך שאני מכיר את הסיפור המשפחתי".
ליפשיץ: "הוא אדם בריא בנפשו שנכנס למשפחה עם טראומה".
ברקוביץ': "שולמית חיפשה הרבה זמן נושא לסרט הגמר שלה בבית הספר 'מעלה'. אני סיימתי לפני כמה שנים לימודי אנימציה ב'בצלאל'. מאז אני עובד כאנימטור בחברות גיימינג, ועשיתי איתה כמה דברים קטנים. כשהיא באה אליי עם המחברת של סבתא ואמרה שלדעתה יש פה סיפור שאפשר לעשות ממנו סרט, הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שיש מספיק סיבות למה לא להיכנס לזה. כדי לא לפגוע באנשים, כדי לא לדכא, למשל.
"אבל אז החלטנו שחבל להפסיד את הסיפור החזק שיש פה והתחלנו לחשוב מאיזו זווית כדאי להגיע אליו. חשבתי שהדור השני היה עסוק בטראומה שלו, אז הדור השלישי, דור הנכדים, גידל את עצמו לבד וטיפח מין אחוות אחים כזו כדי להתמודד. ואז אמרתי לה שבמקום לספר את הסיפור של המחברת ושל הסבתא, נספר את ההתמודדות של הילדה עם מה שכתוב שם. זה נראה לי יותר חזק ומעניין, כי סרטי שואה כבר ראינו בלי סוף. אבל על הדור השלישי, לעומת זאת, אף אחד כמעט לא מדבר. מובן מאליו שהוא כבר אמור להיות בריא בנפשו. הרי ראינו סדרות מצוירות כמו כולם, הלכנו להופעה של מייקל ג'קסון והכול בסדר. אבל זהו, שלא, כי החרדות עברו גם לדור הזה. סיפרו לנו, כנכדים, שיש מצב שיבואו הנאצים בלילה וייקחו את כולם. זאת הייתה אופציה".
אז החלטתם ללכת על זה. מה עושים אז?
"האתגר הבא היה לפצח איך להראות את הדמיון שלה, את מה שהיא רואה. ואז נכנסה האנימציה. הרגשנו שיש שם כל הזמן שתי שכבות, אחת של חופש גדול ישראלי לגמרי ומעליו במקביל כל הזמן יש שכבה של שואה, ומצאנו באנימציה דרך טובה להראות את שתי השכבות. מהר מאוד זה הפך לקונספט של הסרט גם בנראות שלו, שתי שכבות, אמיתית ומדומיינת, שחיות יחד".
איך בחרתם את תהילה, שהיא בת משפחה?
ליפשיץ: "תהילה היא בתו של אחי, אביעזר, וזה קרה ממש במקרה. ביקשנו לבדוק אם הסיפור של האנימציה בכלל עובד, ורצינו לצלם טסט, אז לקחנו את האחיינית שהייתה הילדה הכי נגישה לנו, ביקשנו שתסתכל לכיוון המצלמה וראינו שזה באמת עובד. הבטחנו להורים שלה שרק נעשה איתה את הטסט והיא חוזרת הביתה, שעתיים וזהו. ואז עשינו אודישנים להרבה ילדות שלמדו משחק. הן היו סבבה, אבל לא מצאנו מישהי שמעבירה את האנרגיה שאנחנו צריכים".
ברקוביץ': "לתהילה היה מבט שסיפר את כל הסיפור. הדבר המדהים באמת הוא שהשוט הקטן ההוא שעשינו כטסט הוא הפריים שבחרו בבאפט"א שייצג את הסרט בתמונה הרשמית של התחרות".
ליפשיץ: "אולי זה לא מפתיע, כי בסוף היא גדלה עם אביעזר. היא חלק מהמשפחה שלנו, ומשהו כנראה הצליח לעבור שם. חשוב לי לציין שהאנימציה נכנסה רק אחרי הצילומים, כלומר, היא לא נחשפה לכל מה שמתואר באנימציה על השואה. ביקשנו ממנה לחשוב על דברים עצובים, אבל כאלה ששייכים לעולם שלה – מורה שצועקת, מבחן מלחיץ, דברים כאלה. בסוף היא הייתה צריכה לקרוא את המחברת בעצמה, אבל זה היה כבר שנתיים אחר כך, סביב הבת מצווה שלה, והיא הייתה כבר בוגרת יותר".
ברקוביץ': "בהודעה הרשמית שבאפט"א פרסמו על הפיינליסטים, המשפט הראשון הוא על כך שהם גאים בכך שבפעם הראשונה יש נציגים מישראל. הם מאוד מתרגשים מכך ועושים מזה עניין"
הבית בסרט נראה כאילו הגיע בקפסולת זמן משנות התשעים המוקדמות. ליפשיץ מספרת שהם מצאו אותו בזכות חברה טובה שלה. "סבתא שלה אומנם ממוצא תימני, אבל הוא היה בסיס ממש טוב. היא בדיוק עברה לדיור מוגן כך שהבית נשמר באותו המצב בדיוק. מעבר למה שכבר היה שם, העברנו לבית כמויות של ארט מהתקופה כדי לייצר אמינות. ישבנו על אתר אגורה, והבאנו דברים הזויים מכל מיני חורים. מצאנו מאוורר ישן בשוק הפשפשים שעלה לנו 300 שקל. כדי להשלים את העולם האותנטי נעזרנו באלבום משפחתי שהיו בו תמונות אווירה מהבית של סבתא וסבא שלי, והיה ברור אילו צבעים אסור להכניס לסט".
סבתות בשנות התשעים לא ידעו מה זה ורוד פוקסיה.
ליפשיץ: "בדיוק, ולעומת זאת היו הרבה מאוד גוונים חומים וכן טפטים, פורמייקה וגובלנים. מבחינתי זה היה כיף, ליצור את העולם הזה, כי סבתא וסבא שלי נפטרו מזמן והרגשתי שאנחנו מחיים את הבית הזה מחדש".
ברקוביץ': "בשלב מסוים הודיה הגיעה לסט ואמרה שהיא מרגישה במכונת זמן".
ליפשיץ: "לגמרי, וכל זה בבית של מישהי מתימן. היינו צריכים גם לחשוב איך הופכים את מה שיש פה לאשכנזי ומעצבן. למשל, להוריד חמסות ולהוסיף ספרים כבדים שאיש לא פתח כבר שנים".
ההישג העצום של "ילדה מס' 60427" – עוד לפני הידיעה האם ינצח את שני מתחריו בגמר – שייך כמובן קודם כול לשני יוצריו, אבל גם לבית הספר מעלה לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, ששולמית למדה בו, ובו התפתח הסרט עד ליצירתו הסופית. נטע אריאל, מנהלת בית הספר, אף טסה עם שני היוצרים לתחרות בלוס־אנג'לס.
במעלה הבינו כבר בשלב הסטורי־בורד שהסרט יגיע רחוק. "היו אנשים בבית הספר שאמרו לנו 'תגישו ככה, זה פשוט מעולה'. בהחלט ראו את הפוטנציאל. צריך גם לומר שבית הספר נהג באורך רוח, ונתנו לנו שם עוד שנה כדי לסיים את הסרט. אוריאל לדעתי כן ידע מראש שהסרט יצליח. כבר כשכתבנו הוא אמר לי 'אנחנו כותבים לאקדמיה בהוליווד'".
ברקוביץ': "הייתי עם דמעות כל הכתיבה, והיה לי ברור שזה סרט שצריך לפרוץ לעולם. אבל היו תגובות של אנשים לפה ולשם, וזה בסדר. הרבה מכך הוא עניין של חוויות, אישיות וטעם. היו שאמרו לנו למשל שהסבתא בסרט קרה מדי, שאין סבתות כאלה. ואז, אחרי אחת ההקרנות, הגיעה אלינו מישהי בוכה, ואמרה שפתרנו לה עניין של ארבעים שנה כי סבתא שלה הייתה בדיוק כמו הסבתא שבסרט. אפשר לומר שמי שהייתה לו סבתא ניצולת שואה התחבר יותר לדמות, ומי שלא – אמר שזה לא אמין ולא הגיוני שהילדה כל כך לבד".
כל עניין באפט"א נחת עליהם בהפתעה גמורה. ברקוביץ': "באפט"א פונים לבתי הספר לקולנוע ומבקשים מהם לקבל את הסרטים הטובים ביותר. מעלה שלחו את הסרט, ואנחנו בכלל לא ידענו מזה. יום אחד קיבלנו הודעה שהסרט נשלח ושאנחנו צריכים למלא הרבה טפסים ובירוקרטיה. ואז עלינו שלב לרשימה הקצרה שנבחרו בה עשרים סרטים, שזה כבר הישג גדול. באפט"א דחו השנה את ההכרזה על הרשימה הקצרה כי היה שיא בהגשה, נרשמו 715 סרטים בארבע קטגוריות, שהעיקרית שבהן היא קולנוע דרמטי־עלילתי, ובה מתחרה הסרט שלנו. יש בו אנימציה, אבל רובו מצולם ולכן הוא בקטגוריה הראשית".
ליפשיץ: "כבר אז היינו באורות. אנחנו ברשימה הקצרה, ולא באיזו נישה אלא בקטגוריה המרכזית".
ברקוביץ': "ידענו שב־15 ביוני עומדים להודיע על הרשימה הקצרה של שלושת המועמדים. מבחינתנו זה היה יום אבל, כי ידענו שברור שלא נעלה, שנגמר החלום ובואו נהיה ריאליסטיים. ואז הודיעו על שלושת הפיינליסטים, שהם אנחנו, סרט אוסטרי וסרט גרמני. גם הסרט האוסטרי עוסק בשואה – הוא מספר על שחקן שרוצה לשחק תפקיד של נאצי בסרט".
יש עניין פוליטי שקשור לכך שאתם מישראל?
ברקוביץ': "בהודעה הרשמית שהם פרסמו על הפיינליסטים, המשפט הראשון הוא על כך שהם גאים בכך שבפעם הראשונה יש נציגים מישראל. הם מאוד מתרגשים מכך ועושים מזה עניין. זה גם מה שעזר לנו להשיג ויזה לארה"ב, שלא הייתה לשנינו. הם עזרו לנו מאוד מול השגרירות עם אישורים ובקשות ופעולות מהצד שלהם".
ליפשיץ: "אנחנו לא יודעים לומר כמה תהיה לעובדת היותנו ישראלים השפעה בטקס ובגמר עצמו, אבל כרגע הם מאוד חמודים ומפרגנים".
ההודעה על התקדמותם לשלב הסופי בתחרות הגיעה אליהם דרך הרשתות החברתיות. "ישבנו כאן, בחדר העבודה של אוריאל בגבעת־וושינגטון", אומרת ליפשיץ. "עבדנו, תיקנו משהו קטן שהפריע לנו בסרט. ואז נטע אריאל ממעלה התקשרה ושאלה אותי אם הודיעו לנו כבר רשמית. לא הבנתי למה היא שואלת ולמה לדרוך על הפצעים. אמרתי לה שלא הודיעו כלום, ואז היא שלחה לנו את ההודעה שבאפט"א פרסמו באינסטגרם, ובמקביל אחי שלח את ההודעה שהם פרסמו בטוויטר. התחלנו לצרוח פה מהתרגשות".
ברקוביץ': "שולמית צרחה, והבת שלי כמעט התחילה לבכות".
ליפשיץ: "זה לא מה שקרה".
ברקוביץ': "זה בדיוק מה שקרה, אבל מהר מאוד הסברנו לה שאלה צרחות טובות והיא נרגעה".
ליפשיץ: "עד שקיבלנו את המייל הרשמי לקח קצת זמן עד שהאמנו שזה אמיתי".
בשני העשורים האחרונים הופקו לא מעט סרטים שמשלבים אנימציה בדרמה; דוגמאות ישראליות מוכרות הן "ואלס עם באשיר" ו"אגדת חורבן". ובכל זאת, אני אומר לליפשיץ ולברקוביץ', פה אתם מאיירים את אושוויץ, וזה אתגר לא פשוט. "אתה צודק", אומר ברקוביץ', "ולכן הייתה פה הרבה דחיינות. זה מפחיד. יש פה התלבטות קשה: מצד אחד אתה רוצה שהאנימציה תתאים למחשבות של ילדה, כלומר איורים עם חן, לא משהו גרוטסקי. מצד שני, אתה רוצה מאוד שזה לא יהיה מבזה, שלא ייראה כמו דיסני. ניסינו כמה שיותר להתבסס על אמת. הנאצים שמאוירים בסרט מבוססים על דמויות אמיתיות שחקרנו וניסינו לבנות מהן את האיורים".
ליפשיץ: "בזמן העבודה על הסרט יכולת לראות אותו יושב כאן מול המחשב, בוהה לילות שלמים בתמונות של נאצים ונאציות".
ברקוביץ': "אפילו מפחיד יותר מבחינתי היה האיור של הסבתא ואחותה. מצד אחד אתה חייב לכבד אותן, מצד שני אתה צריך שהצופה יתחבר אליהן. בסוף הבנתי שפחות זה יותר. מי שצופה בסרט רואה שהתגובות שלה, גם לדברים המזעזעים ביותר, מאוד מינוריות, כמעט אין הבעות פנים. את ההשראה לכיוון הזה לקחתי מסיפור מפורסם במשפחה, דווקא של הסבתא השנייה. הם הלכו יחד בתל־אביב, וראו ניצולת שואה מוכת שיגעון שצעקה באמצע הרחוב. הסבתא אמרה אז בשקט – 'היא הנורמלית. אדם שראה את מה שראינו אמור להגיב ככה. אנחנו המשוגעים'. הבנו שמי שנחשף לזוועות האלה לא יהיה עם הרבה דמעות, אלא יהיה אדיש ויפתח מחסום דמעות שעוזר לשרוד".
ליפשיץ: "עשינו טסטים וראינו שהכי נכון הוא שהצופה משלים בראש שלו את מה שקורה בתוך הנפש. זהו גבול דק שהיוצר מחליט איפה הוא עובר – מה לתת לצופה ומה לצפות ממנו שישלים לבד".
קולנוע הוא מדיום יצירה סיזיפי מאוד. עובדים כל כך הרבה, ובדרך כלל זה לא פורץ מעבר לכמה פסטיבלים נישתיים. מה המנוע של היצירה שלכם?
ברקוביץ': "מגיל קטן יש לי תשוקה לתחום הזה. הייתי נוסע לספרייה במוזיאון ישראל ומתרגם את הספרים באנגלית שעוסקים בקולנוע, מחפש בפחים עיתונים עם כתבה על הסרט החדש שמדברים עליו. היה לי טבעי וברור שזה החלום, למרות שבמשפחה היו מי שלא ממש אהבו את הרעיון. אתה צודק שליצור סרט זה כמו להיכנס לחדר, להגיד את המשפט שלך ולקוות שמישהו יענה – ובדרך כלל אף אחד לא עונה. התשוקה האמיתית היא להעביר אנשים חוויה כמו שאני עברתי בפעם הראשונה שראיתי את מלך האריות או את אי-טי. לגרום לאנשים להגיב".
ליפשיץ: "אני לא ידעתי מגיל אפס שזה התחום שאעסוק בו. הייתי ילדה עם המון דמיון וחלומות שמדברת למראה ומספרת סיפורים. זה מה שתמיד רציתי, לספר סיפור. למדתי במגמת תיאטרון באולפנה לאמנויות בירושלים, ושם גבר הביטחון העצמי שלי, אבל היה מבאס לעבוד חודשים על הצגה, לעלות על הבמה פעם אחת, להציג ודי.
"הלכתי ללמוד היסטוריה, וגם את זה עשיתי מאהבת הסיפור. לכן גם הייתי מורה להיסטוריה ולימדתי שמונה שנים, כדי להעביר את הסיפור הלאה, אבל זה לא החזיק מעמד כי הרגשתי שאני חייבת ליצור. ככה הגעתי למעלה. רציתי את הדבר האמיתי, הייתי צריכה אומץ כדי לשנות את החיים לגמרי ולהתחיל עוד תואר".
כמה עולה לעשות סרט כזה?
ברקוביץ': "הסרט עלה כ־50 אלף שקל, אבל זה רק כי אני עשיתי את האנימציה, מה שחסך הרבה מאוד כסף. וחברים מבית הספר עזרו לנו עם הרבה דברים. בעולם האמיתי, הלא סטודנטיאלי, זה היה עולה לנו המון, עוד כמה מאות אלפי שקלים, ואולי זה המקום להודות לקרן רבינוביץ' לאמנויות שעזרה לנו".
אתם מעיזים לדמיין שתזכו?
ליפשיץ: "אני תמיד מנמיכה ציפיות. שברנו שיא בעצם המועמדות. ברור שיהיה מהמם עוד יותר אם נזכה, יש 33 אחוז שזה יקרה".
ברקוביץ': "33.3 אחוז".
ליפשיץ: "נכון. סרט סטודנטים בדרך כלל הולך מפסטיבל בארץ לאיזה פסטיבל יהודי באיזה חור בעולם, ומשם אולי מתקדם ואולי לא. במקרה שלנו, הדבר הראשון שהתקבלנו אליו היה בעצם השיא".
ברקוביץ': "אני בנאדם עם כמה טישרטים, כמה מכנסיים קצרים וכפכפים, ופתאום אני צריך למדוד טוקסידו כי יש קוד לבוש לשטיח האדום. זו בעיטה רצינית מאזור הנוחות, שלא לדבר על כך שצריך להכין איזה נאום למקרה שבאמת נזכה".
ליפשיץ: "לא נישבר אם לא נזכה, אנחנו מברכים על הקיים".
תתנחמי בכך שתמיד תוכלי לחזור להוראה.
ליפשיץ: "תודה רבה. נקווה שלא, אבל טוב לדעת".
