דני שטג מזמין את הקפה ועוגת האוכמניות שלו רק אחרי שהוא מוודא סופית שיש במקום תעודת כשרות. ברחוב חולפים אנשים, ויש מהם שמפנים מבט סקרן. אפשר כמעט לקרוא את מחשבותיהם. "זה הוא?" הם בוודאי תוהים. "כשאני הולך ברחוב תמיד אומרים לי 'אה, אתה השחקן הזה? תזכיר לי איך קוראים לך'", הוא מתלונן. "את יודעת כמה אני שומע את זה? התעייפתי, זה מביך אותי". יש סיכוי טוב שהקריאות האלה יחזרו בקרוב, לאחר שכל העולם ונטפליקסו יראו אותו בעונה החדשה של "פאודה" ביס (ראו ביקורת במדור טלוויזיה).
בסדרה הוא מגלם איש מוסד, וגם בריאיון הוא משתדל לשמור על שתיקה. "אני לא יכול ממש לספר את העלילה", הוא מבהיר, "אני רק יכול לומר שבסוף הפרק הראשון קורה משהו דרמטי מאוד, הכי לא צפוי שיכול לקרות, ואז בריסל נכנסת לפעולה. אני נמצא שם כשליח מנומנם כזה, שחי את החיים הטובים, כי בסך הכול רוב הפעילות הטרוריסטית נמצאת בארץ, ופתאום משהו מתעורר שם וזה הרגע שבו אני מתחיל להשתתף".
למה דווקא בבריסל?
"היו שם כמה פיגועים אנטישמיים, והתסריטאים לקחו את זה והחליטו לבנות גם שם סיפור".
אתה מצטרף לפאודה בעונה הרביעית, לצוות מגובש. היה קשה להיכנס לעניינים?
"קודם כול, היה מחמיא לקבל את התפקיד. נהניתי מאוד לשמוע 'כן'. זו באמת משפחה מגובשת שרצה כבר כמה עונות ביחד. בהתחלה הייתי קפוץ וסגור עד כדי כך שהיה לי קשה להוציא מעצמי משהו. רק אחרי כמה שעות התחלתי להתרכך. החבר'ה היו מקסימים. הייתה לי סצנה עם כל החבורה, הגרעין של פאודה, והיה שם איזה מונולוג שהייתי צריך לתת מולם. זה מלחיץ. ופתאום העיניים של אחד השחקנים שם הופנו אליי. הרגשתי כאילו הוא באמת רוצה לשמוע את מה שאני עומד להגיד, וזה נתן לי לפתוח את הלב. זאת גם הפעם הראשונה שאני משחק באנגלית והפעם השנייה בחיים שאני טס לחו"ל בתפקיד. הפעם האחרונה הייתה בנפאל, כשהצטלמתי ל'הפוך'".
"בסוף הפרק הראשון קורה משהו מאוד דרמטי, הכי לא צפוי שיכול לקרות, ואז בריסל נכנסת לפעולה. אני נמצא שם כשליח מנומנם כזה, שחי את החיים הטובים, ופתאום משהו מתעורר שם וזה הרגע שבו גם אני מתחיל להשתתף"
שטג הוא לא החידוש היחיד בקאסט, לעונה החדשה מצטרפת שחקנית צרפתייה ידועה, לורה סמט, בתו של ג'וני הולידיי. "כשהיא הגיעה לסט היא הבינה את הפחד שלי", נזכר שטג. "גם היא משחקת באנגלית בפעם הראשונה. אמרתי לה 'תקשיבי טוב, יום לפני כן היה לי אותו הדבר בדיוק. אני איתך במאה אחוז. אני מקשיב לכל מילה שאת אומרת. בואי נעשה חזרות ביחד'. לאט־לאט היא נפתחה. אחר כך היא אמרה לי, 'לא אשכח לך את זה בחיים'. כמו שאני קיבלתי את העיניים של השחקן הזה, החלטתי לתת לה את אותן עיניים".
הסדרה גורמת לצופה להזדהות עם הצד השני, ואז לכעוס על עצמו. אתה אוהב את זה?
"אני מרגיש שמבחינה דרמטית פאודה נכנסו לאינטרס הפלסטיני כמו שהוא מוצג היום. ממש נכנסו איתו פנימה. זה ידוע לכולנו – הם לא רוצים אותנו פה, ואנחנו רוצים להגן על עצמנו מפניהם. גם האינטרס הישראלי מאוד מתורץ. אבל אני לא מרגיש שיש משהו קורבני בפאודה. הפלסטינים לא מוצגים כקורבנות, למרות שנכון שהאינטרס שלהם מוצג מאוד לעומק והסדרה משאירה אותם אנושיים".
לצופה זה יכול להיות מאוד מבלבל.
"לי לא. יש לי את הדעות שלי ואני לא מתבלבל מזה".
מאז הפריצה הגדולה של שטג באמצע שנות התשעים הוא שיחק בסדרות כמו "אהבה מעבר לפינה", "אולי הפעם", "טקסי דרייבר" ואחרות. הוא הופיע במסעות פרסום לפיצה האט, תנובה וסופר פארם, ואז נעלם מהרדאר לכמה שנים. וכעת נדמה שהוא שוב על הגל, עם תפקידים ב"השוטרים", "יש לה את זה", "שבאבניקים", "כיפת ברזל" ועוד.
"אני כל הזמן עושה דברים, רק שלא תמיד אני בפרונט", הוא מבהיר, "לפעמים רוצים אותך על המסך ולפעמים לא, אבל אני כל הזמן עובד. אני שחקן מגיל 16 ולא היה יום אחד בכל ארבעים השנים האחרונות שלא שיחקתי. בגיל עשרים ומשהו לקחתי פסק זמן קצר כי רציתי ללמוד בניין, ועבדתי בזה במשך שנתיים. אבל מהר מאוד חזרתי למשחק. כל יום בחיי אני שחקן, גם כשעבדתי בבניין שיחקתי".
לפני כמעט שלושים שנה, סמוך לצילומי הסדרה הפוך, פתח בתהליך חזרה בתשובה. במשך תקופה ארוכה שמר עליו בסוד. "זו הייתה תקופה אחרת, לא כמו היום שהחוזרים בתשובה הם חלק מההמון שמניח תפילין ושומר שבת ולא משנה את כל החיים שלו או את מקום המגורים", הוא אומר. "כחברה, גילינו שהמקום שבו אתה נמצא יכול לספק לך קשר עם א־לוהים, אתה לא חייב לעבור לסביבה דתית. אבל לפני שלושים שנה, כשחזרתי בתשובה, היו בטוחים שצריך לעבור כמו אורי זוהר למאה שערים ולעזוב את תל־אביב בשקט. לא היה בעולם האמנות מישהו דתי. במשך הרבה שנים הלכתי לבית כנסת בסתר, וכששחקנים ראו שיש לי פסים מהנחת תפילין על היד זה הוביל לחרם ממש וסילקו אותי מהרבה עבודות בתיאטרון.
"בתקופת בחירות אחת הגעתי בבוקר לחזרות בתיאטרון, והיה שם סופר מוכר מאוד. הוא התחיל לשאול אותנו במי אנחנו בוחרים, וכולם זרקו שם של מישהו. אמרתי שלא אבחר בו. הוא ממש התפלא – מה, אתה לא בוחר במי שכולם בוחרים? אמרתי שלא. הייתה איזו הרגשה בחדר שאני יוצא דופן. כשהוא הלך, השחקנים התחילו לירוק עליי ולבעוט בי. אני לא פראייר, כשהייתי קטן הייתי הולך המון מכות. אבל הייתי בהלם, הם תפסו אותי כי הם חשבו שאחזיר, אבל בכלל לא רציתי להחזיר.
"כשזה נגמר שמעתי את הבמאי משבח את אחד השחקנים ואומר: 'לא ידעתי שאתה יודע לבעוט ככה'. אמרתי לעצמי 'אני לכאן לא חוזר'. השם עֵדי – לא עשיתי שום דבר לאף אחד, לא קיללתי ולא ביזיתי אף אחד".
ומה קרה אחר כך?
"למחרת לא חזרתי, ואף אחד גם לא התקשר אליי. הייתי אז בקשר עם מקובל גדול, הרב יעקב עדס. סיפרתי לו את הסיפור והוא אמר לי 'מחר אתה חוזר לשם. תראה שאתה תחזור והם ישתחוו לך'. אמרתי לעצמי – טוב, אם הרב אמר, אני חוזר. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שממש הרגשתי פיק ברכיים. עליתי במדרגות לחדר החזרות והברכיים שלי רעדו. פתחתי את דלת הברזל, וזו הייתה תקופה שכולם היו מברכים לשלום בהנפת ידיים ובכיפוף גב. כולם השתחוו לי".
"במשך הרבה שנים הלכתי לבית כנסת בסתר, וכששחקנים ראו שיש לי פסים מהנחת תפילין על היד, זה הוביל לחרם ממש וסילקו אותי מעבודות בתיאטרון"
שטג, בן 55, גדל הרחק מההוויה התל־ אביבית. הוא נולד בחיפה לאדמונד, מהנדס מכונות בחברת פז וטייס בחיל האוויר, ולקלרה, שהייתה אז עקרת בית. שניהם ניצולי שואה, כמו גם רוב בני משפחתו המורחבת. בגיל שנתיים השתנו חייו כשהמשפחה עברה תאונה ואביו נהרג. "היום קוראים לזה פיגוע טרור. בן מיעוטים נסע במהירות באור אדום והרג משפחה שלמה. אבא שלי נהרג, אמא שלי עברה ניתוחים בראש ובכל מקום בגוף. אחותי, שהייתה בת 11, גם עברה הרבה ניתוחים. אני כמעט לא נפגעתי".
יש לך זיכרונות מאבא שלך?
"יש לי תמונה חזקה בזיכרון שבה הוא מרים אותי מהעגלה, מחבק אותי חזק וזה כואב לי. אני מתחיל לבכות ואמא שלי לוקחת אותי ממנו ואומרת לי 'אל תבכה, זה מאהבה'. לא אשכח את זה בחיים. אני זוכר בדיוק את המקום בחיפה שבו זה קרה".
לאחר התאונה נאלצה אמו לצאת לפרנס, והפכה למזכירה בכירה בחברת פז. "החיים היו מלאים בכאב ובאי ביטחון. הייתה לי אחלה ילדות וחברים שגרמו לי אושר, אבל מהבית היה לי קצת קשה למשוך שמחה. אמא שלי הייתה אלמנה והתפרנסה לבד ועבדה הרבה שעות. הייתי גם ילד קשה, לא הייתי תלמיד טוב, והיא לא קיבלה את זה כי כל בני המשפחה היו פרופסורים לכימיה ומתמטיקה ואני לא הייתי טוב בתחום. החיים אמללו אותי. הייתי צועק בבית, סוגר את החדר ובוכה בשקט".
המסלול שלו קיבל תפנית כשהחל בגיל 16 לשחק בתיאטרון נוער. לאחר השירות הצבאי קיבל תפקידים בתיאטרון חיפה ובתיאטראות אחרים. הפריצה הגדולה שלו הייתה בסדרת הדרמה הפוך שלדבריו, הביאה למהפך בסוגת הדרמה בישראל. "עד אז, הדרמה לא הייתה פופולרית", הוא מנתח. "חוץ מ'זהב של שוטים', סדרה שנעלמה, לא היו דרמות טובות בטלוויזיה. כל מי שנכנס לדרמה לא קיבל אחר כך תפקידים בתיאטרון מרוב שזה היה גרוע. לא רצו להעסיק שחקני טלוויזיה. הפוך שינתה את הכול. היה בה קסם של משחק, משהו יותר מהיר, הקאטים היו יותר קצרים, הדיאלוגים היו יומיומיים. 'בוא נלך אליו. לא, עזוב, בוא נשתה קפה קודם. לא, בוא נלך אליו. אתה יודע מה? סבבה. בוא נשתה קפה ונלך אליו'. זה מה שהיה בהפוך".
אורנה פיטוסי, גילי שושן, מיכאל וייגל – כולכם התחזקתם מבחינה דתית בסמוך לסדרה. זה מקרי?
"לא יודע. תשאלי את הקדוש ברוך הוא. אני הייתי הראשון. אני זוכר שבחזרות מישהו שאל אותי 'אתה דתי?'. בסוף הוא חזר הכי חזק בתשובה, גידל זקן וגר במקום של חרדים. אני לא יודע מה היה שם".
ובתור שחקן דתי, אתה מרגיש מוגבל מבחינת התפקידים שאתה יכול לגלם? נניח, מה אם אתה צריך לנשק אישה?
"זה תלוי בהרבה פרמטרים. קודם כול לקבל את התפקיד ואז להתייחס לנשיקה. הרבה פעמים אנשים מורידים אותי מראש, אומרים 'לא, הוא דתי, אין לי כוח לצרות איתו, עזוב', וזה לא נכון. יש לי תפקיד של שחקן, ושחקן עושה הרבה דברים. גם לקלל אסור לי, ואני מקלל על הסט. גם להרביץ אסור לי, ואני מרביץ על הסט. גם לכעוס אסור לי בתור בנאדם, אבל אני כועס בדרמה. אין מה לעשות. אז יש דברים שאני שוקל, נקבל את התפקיד ואז נראה".
היום, שלושים שנה לאחר שהחל את תהליך ההתחזקות שלו, הוא משמש גבאי בבית הכנסת הגר"א בתל־אביב וגם מעביר שיעורים. יש לו קשר חזק עם כמה רבנים ובעבר נהג לפקוד את בית הרב קנייבסקי, שנפטר לאחרונה. הוא מעריך, למשל, את פסיקותיו במהלך הקורונה, שביקשו להמשיך את החיים כרגיל, במגבלות מעטות על לימוד תורה במיוחד. "בנט קיבל פרס בריאות על כך שלא הטיל סגר", אומר שטג. "הוא המשיך את החיים החופשיים בדיוק כמו שהרב קנייבסקי אמר. אף אחד לא שם לב לזה, כולם ביזו את הרב קנייבסקי כשהוא אמר להמשיך עם הישיבות כרגיל בשיא הקורונה. היום יש לנו עדיין קורונה, אנחנו כבר בגל הרביעי או החמישי, יש הרבה חולים והרבה נדבקים והחיים ממשיכים בלי הגבלות".
כשהרב קנייבסקי הוציא את הפסק, יותר אנשים מתו ועוד לא היו חיסונים וטיפולים מוכרים.
"אנשים מתו כי כשממשיכים בחיים הרגילים יש גם תמותה. אבל קטונתי ממנו. כשהרב קנייבסקי אמר את זה לא שאלתי שאלות. על בנט לא שואלים שאלות, אף על פי שהוא עשה דברים הרבה יותר גרועים למדינה מאשר הרב קנייבסקי".
"אני שחקן מגיל 16 ולא היה יום אחד בכל ארבעים השנים האחרונות שלא שיחקתי. בגיל עשרים ומשהו לקחתי פסק זמן קצר כי רציתי ללמוד בניין ועבדתי בזה במשך שנתיים. אבל מהר מאוד חזרתי למשחק"
כמו מה למשל?
"אנחנו בצרות צרורות. עם ישראל בצרות צרורות. נרצחו פה עשרים ומשהו אנשים במכות גרזן, בסכינים. אנשים רוצים לטייל בצפון בקייקים ומפריעים להם ערבים. יש קבוצות ווטסאפ של אנשים שרוצים לחבל ביהודים שנופשים. אגב, הצרות הצרורות נמשכות גם בתיאטרון. אנשים לא באים כמעט – משהו פה נשבר. זה לא רק בענייני טרור. בכל תחום יש משבר גדול. תוקפים נהגי אוטובוסים, שירות שדות התעופה בכאוס, הכול במשבר. נסי להשיג תור למשרד הפנים, תראי מה קורה שם. לא מזמן איבדתי את תעודת הזהות שלי, רציתי להנפיק חדשה, קבעו לי תור ל־23 בחודש. הגעתי, אמרו לי שזה 23 בינואר. קורה פה משהו איום ונורא".
אמרת פעם בריאיון שאתה מאמין שעזיבת בתי הכנסת והתורה הביאה לשחיתויות, למקרי אונס ולרציחות. איך זה קשור?
"הציטוט הזה הוא מוגבל מאוד. אני יכול להגיד שאנחנו עם ישראל, ואני מדבר איתך כיהודי אל יהודייה, הייחוד שלנו הוא לא להיות ככל העמים. גם הערבים הם לא ככל העמים, וגם הניגרים והגרמנים והצרפתים. לכל עם יש ייחוד, וגם לנו יש. אנחנו מצווים ללמוד תורה ולעשות מצוות. אנחנו לא יכולים להתנער מזה. כל הזמן מחנכים אותנו שלא צריך את ההלכה, אבל צריך להתנגד לאמירות כאלה למרות שלא אופנתי היום להיות בתורה. זה גם לא יהיה באופנה, אני אף פעם לא אהיה קוּל.
"החינוך בארץ אמר שבגולה היינו בשטעטלים ומעכשיו אנחנו בארץ והתורה לא רלוונטית – ישנה, מיושנת. אז יש לי חדשות שאני מספר לעצמי בכל יום: התורה לא מיושנת, היא מטורפת בחוכמה שלה. חייתי מספיק זמן בחיים החילונים כדי להגיד את זה. התורה מלמדת אנשים על הקשר בין הלב לעין, אם אנשים היו יודעים את זה הם פשוט היו מביאים לעצמם אושר, וזאת הנקודה. כי לכל אחד מאיתנו יש צדדים טובים וצדדים לא טובים, השאלה היא מה אתה מפתח בעצמך. אפשר להכניס לנפש דברים טובים כמו אהבה וחמלה וחסד ורחמים, או כעס, גאווה ושנאה. כשבן אדם מכניס לעצמו דברים כאלה, הוא מוביל חברה שלמה למצב שהוא לא שלום ולא אהבה ולא תיקון. ואני מדבר איתך כבעל ניסיון בעניין הזה. כשבן אדם לומד תורה, הוא מביא אור לחיים שלו, מפיג את הדיכאונות והקנאה והשנאה".
קשה לשטג להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו התחיל להתחזק. "זה היה תהליך פנימי שחל בי, והוא התחיל מרצון בתוך הלב. אני זוכר שחבר שלי שיקר לי וכעסתי עליו מאוד. ואז אמרתי לעצמי – למה אני כל כך כועס? למה השקר הזה מרתיח אותי כל כך? התחלתי לשאול מה הקטע של אמת ושקר. זה התחיל משם.
"אחר כך הייתי בטיול באפריקה. הגענו לאיזו שמורת טבע ושומר מקומי עיכב אותנו. הוא בא אלינו באמצע הלילה וביקש שנראה לו תעודת זהות. אמרנו לו שאנחנו מישראל, והוא לא האמין. הוא אמר: 'ישראל היא בגן עדן, לא יכול להיות שאתם משם'. בדיוק קיבלתי גלויה של ירושלים עם החומות שמוארות בלילה. אמרתי לו 'הנה, תראה, ירושלים'. הוא היה בהלם. הראיתי לו את הדרכון, עם המנורה ושבעת הקנים. הוא הסתכל, וזה היה כמו בסרטים. ואז הוא אמר 'אתה מגן עדן!'.
"עד היום יש לי תמונה שלו, שצילמנו עם פלאש כזה במצלמה של פעם. הוא חיבק אותי כאילו אני מלאך, עם שיניים לבנות, בחיוך שמילא את פניו. גדלתי בחיפה, ליד הכפר הערבי כבאביר. אמא שלי חינכה אותי שכל בני האדם שווים, ופתאום ראיתי שאני שונה במשהו. שמתייחסים אליי אחרת. אני לא התייחסתי אליו כשונה, אבל הוא כן. וזה גרם לי לחשוב מה זה היהודי הזה, מה זה הישראלי הזה שכל כך מתלהבים ממנו, מה זה הגן עדן הזה".
הוא גר בנווה צדק בתל־אביב, נשוי לענת, אב לשלושה ילדים וסב לשניים. "אני לא מתעכב בכלל על הגיל", הוא אומר. "אני קורא אנשים שכותבים 'אני בן שלושים ואני בדיכאון מהכול'. תגידו, אתם דפוקים? יש לי שאיפה לחיות עד גיל 120. אני רואה בגיל מבוגר ברכה, ושואף לחיות כזקן חכם. הלוואי שאזכה".
שטג התחתן בגיל מאוחר יחסית, אבל הוא דווקא תומך בנישואין מוקדמים. "אני לא דוגמה לזה, אבל בוא נסתכל רגע על גיל 18. בגיל הזה הראש שלך פתוח להכול, שמעתי המון סוגים של מוזיקה, ראיתי תיאטרון מכל הסוגים – פרינג', קלאסי, כל דבר הדליק אותי. עם הזמן, וככה זה אצל כל בן אדם, מתחילים לפתח טעם אישי וביקורת. בגדול זה טוב – ככה אדם יודע מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב. אבל אדם שבגיל 35 מתעורר למצוא בת זוג, יש לו כבר טעם, יש לו כבר סדר, מחשבות על מה טוב לו ומה לא טוב לו, וכשהוא מכיר בחורה אחרת בגיל הזה גם היא פיתחה את הרצונות שלה, ואז קשה להם להתרגל להיות זה עם זה. על כל דבר קטן הם יתפוצצו".
בהמשך השיחה מתגלה ששטג מדבר גם מניסיון אישי. "אני ואשתי עמדנו להתגרש", הוא מספר בגילוי לב, "לא היה דיבור בבית. היה קור של קרח. חשבנו שהכול נגמר. ניסינו הכול – הלכנו למטפלים הכי יקרים שיש בצפון תל־אביב, ניסינו גם רבנים. כבר קבענו ברבנות. ואז חבר שלי אמר לי: יש איזה בנאדם שאני מתחנן שתבוא אליו. בסוף הלכתי אליו, רב שמבין עניין". הוא משוכנע שיש סיבה טובה לכך שדווקא רב הצליח לפשר ביניהם: "מי שאין לו דעת תורה אמיתית יכול להרוג את הקשר. יש למשל מגשרים שאומרים להיפרד".
בניגוד להרבה אמנים ויוצרים אחרים, ימי הקורונה עברו עליו בטוב. "נהניתי מאוד מהשקט. נהניתי להיות בבית עם המשפחה ולא נלחצתי מהנגיף. מלבד העובדה שלא יכולנו לצאת ליותר מ־500 מטר מהבית, וזה ביאס אותי וגם חטפתי קנס על זה, זאת הייתה מתנה. גם בעבודה. קיבלתי את התפקיד של ראובן השוטר הצולע בסדרה השוטרים, אז הייתה לי עבודה בקורונה. צילמנו בין הסגרים. אגב, אף אחד לא ידע אבל אני כבר ארבע שנים סובל מהירך. רק לפני חודש עברתי ניתוח. אז כשצילמנו לא הייתי צריך לשחק את הצליעה, הלכתי רגיל".
בשנים האחרונות אופי התפקידים שלך משתנה בהתאם לגיל. איך אתה עם זה?
"אני משחק עכשיו איש מוסד, ומשחק שוטר, ויש סרט שיוצא עוד מעט שאני משחק בו איזה רב פילוסוף. אם אני צריך להיות סבא, אהיה סבא. זה חלק מהחיים. אני לא אהיה בן שלושים יותר. כשהייתי שם נהניתי ומיציתי את זה לגמרי. אני בסדר, אין לי טענות, בורכתי".
