"הספר האדום" של אסף ענברי מביא את סיפורם של שלושת אדמו"רי השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה – סביב נקודת הזמן של הקמת המדינה והשאלה האם החברה הישראלית תהיה סוציאליסטית ומגויסת לברית המועצות או שמא חברה קפיטליסטית הנוהה אחרי ארצות הברית.
לאורך הספר מוצג הפער העצום בין העיסוק בשאלות האידאולוגיות הגדולות ובין הטלת הרפש של מנהיגי השמאל הישראלי זה בזה – הפוליטיקה הקטנה, זו שבה נשלפות הסכינים ונתקעות בגב המנהיגים המופתעים. התוצאה היא ספר שמציג בצורה טרגית אך נטולת פאתוס את דמותם של טבנקין, יערי וסנה.

כמו בספריו הקודמים של ענברי, גם הספר האדום נכתב באירוניה דקה ובהתעללות מעט סדיסטית בגיבוריו. נכון הוא שלכל אחד מן המנהיגים היו סגולות אישיות לא מבוטלות, אבל כ"חיות פוליטיות" ואולי סתם כבני אנוש שקורצו מבשר ודם, הם הסתבכו שוב ושוב. אפשר שחלק מן הקוראים ירחמו על גיבורי הספר, אבל נדמה שעיצוב הדמויות לא מותיר ספק: ענברי בעיקר לועג לגיבוריו, גם אם בתחכום.
כבר מהעמוד הראשון ענברי מכה בגיבוריו ומציג את קוצר דעתם: "מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אוה מתהלכת בסלון והתעורר בבהלה: הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר, שבאו לקחת אותו ואת אביו. מבעד לתריס הסתננו פסים של בוקר. הוא נזכר מי שולט עכשיו ברוסיה ונרגע".
כשקראתי את הפסקה הפותחת הזו מיד התחלתי לגחך. כל קורא בעל ידע סביר בהיסטוריה יודע שהמפלגה הקומוניסטית ששלטה ברוסיה הפעילה אלימות שיטתית ואכזרית שעולה בכמה סדרי גודל על זו של הצאר. זו כמובן דוגמה אחת לנאיביות שאפיינה את השמאל הישראלי לאורך השנים. ומדוע שטבנקין ישן על מיטת שדה מתקפלת? הדבר קשור לנישואיו העכורים עם אוה, שהוא נטש לפני שנים אחדות לטובת אהבה חדשה, חומה חיות. כעת חזר טבנקין לגור בביתו, אבל אוה הרשתה לו לישון רק במרפסת.
הקריאה בספר מענגת, ולאורכו אפשר למצוא תופינים כמו זה שתיארתי בפסקה הקודמת. למשל, ענברי מתחקה אחר המוטו הקיבוצי "בראש ובראשונה ידיים! הבו לנו ידיים!". מאיר יערי עשה קריירה מהמוטו הזה. יערי לא הצטיין ביכולתו הרטורית, ולכן גנב את המשפט מאחיו הבכור שיועד לגדולות מגיל צעיר. לאורך כל חייו הוא התמודד עם התחושה שהוריו העדיפו באופן בולט את אחיו. גנֵבת המוטו הייתה דרכו לסגירת חשבון משפחתית, אם כי שנים אחר כך הוא נתן לאחיו את הקרדיט.
"הספר האדום" כמובן עוסק בעבר, אבל כל ישראלי עכשווי שיקרא בו יעלה באופן אוטומטי השלכה על ההווה העגום, והספר אכן מעורר געגוע לתקופה שהיו לאזרחי ישראל (משמאל ומימין) ציפיות כלשהן ממנהיגיהם. כדי לשחוט פרות קדושות יש קודם לגדל אותן באהבה.
ענברי אומנם סוגר איתן חשבון, אבל לא בכדי הדמויות הללו הן מושא הכתיבה שלו. הבחירה שלו לעסוק בסיפורים "גדולים" בעלי משמעות היסטורית הצדיקה בעיניי את קריאת הספר עוד לפני שקראתי בו ולו מילה אחת.
הספר האדום / אסף ענברי / ידיעות ספרים / 286 עמ'