"יצאתי לטיפוס לעבר הפסגה ב־11 בלילה, וברבע לחמש בבוקר כבר עמדתי בתור כדי לטפס עליה. המחשבה היחידה שעברה לי בראש היא איך אנשים אינטליגנטיים, שעזבו את המשפחות שלהם והשקיעו כל כך הרבה כסף וזמן, פשוט מחכים בתור למוות". אלה היו תחושותיה של דניאל וולפסון, עורכת דין מרמת־גן ומטפסת הרים, בשעות לפני שהפכה בשנה שעברה לישראלית הראשונה שהעפילה לפסגת האוורסט, המתנשאת לגובה של 8,848 מטרים מעל פני הים.
"האוורסט הוא ההר המבוקש ביותר בקרב מטפסי ההרים, והפסגה שלו קטנה – לכל היותר שישה אנשים יכולים לעמוד עליה", היא אומרת. "התור ארוך ונמשך שעות, וזה מאוד מסוכן. בגובה הזה פשוט אין חמצן. כל בלון חמצן שוקל ארבעה קילו, אז אתה יכול להביא איתך כמות מוגבלת, ועם התור מתחילה גם הפאניקה, כי החמצן מתחיל להיגמר".עריכת ד
האוורסט נחשב גם להר המסוכן ביותר לטיפוס. מאז שפסגתו נכבשה לראשונה, במאי 1953, מתו בהעפלה אליה יותר מ־300 אנשים. "מאה מהגופות עדיין נמצאות על ההר. זה משהו שהייתי מודעת אליו מראש, והתחלתי לראות כשהתקרבתי לפסגה. כשאתה מעל גובה של 8,000 מטרים האזור מוגדר כאזור מוות, ואין שם לא חילוץ ולא הצלה. הגופות פשוט נמצאות שם על המסלול, ואתה צריך לדלג מעליהן".
לא רק המחזה קשה לעיכול, אלא גם התגובה האנושית לסכנה: "אתה במצב הישרדותי. אין מוסר. אתה הופך להיות כמו חיה ומתנהג כמו חיה. המחשבה היחידה שלי הייתה איך אני יוצאת משם בחיים".
כמעט אין נשים בתחום הזה, אין ציוד מותאם לנשים ויש משקלים מאוד כבדים, גם של 60 קילו, שאת צריכה לסחוב לבד. בשטח אני מאבדת את כל הנשיות שלי ובמסע לאוורסט לא התקלחתי במשך חודשים
בשעה תשע בבוקר באותו היום השלימה וולפסון את המשימה, והעפילה לפסגת ההר. "בחמישים המטרים האחרונים דילגתי על הגופה האחרונה, ששכבה עם חליפת טיפוס ונעליים בדיוק כמו שיש לי", היא משחזרת. "היא נראתה ממש כמוני. עברתי אותה – ופתאום הייתי על גג העולם. הרי ההימלאיה היו פרושים לפניי, והבנתי שאני צריכה להוציא את דגל ישראל ואת הטלפון כדי לצלם, כי בלי תמונות זה כאילו לא נחשב שהייתי שם. בסופו של דבר בגלל מגבלת החמצן נשארתי על הפסגה רק עשרים דקות".
ההגעה לפסגה סגרה בשבילה מעגל. עשר שנים לפני כן היא נפצעה קשה בנפילה מרכבל בטיול סקי בבולגריה, וריסקה את רגלה הימנית. "בבית החולים אמרו לי שלא אוכל לחזור ללכת", היא אומרת. "זה היה המקום הכי נמוך שהייתי בו, כי לא ידעתי איך אמשיך לעבוד, איך אגדל את בני אריאל ומי ירצה לצאת עם אישה נכה. לא יכולתי לקבל את העובדה שאני לא יכולה לעשות דבר בסיסי כמו ללכת. החלטתי שאני עוד אראה לכולם, והצהרתי שעוד אגיע לפסגת האוורסט.
"לא ידעתי אז כלום על טיפוס הרים, זה היה מעין חזון למשהו גדול שארצה לעשות. נדרשו לי יותר משנתיים ללמוד ללכת מחדש, ואז נרשמתי לקבוצת ריצה של מתחילים ולאט־לאט התקדמתי. הבנתי שגם אם יש לי מוגבלות ופלטינה ברגל, אני יכולה לעשות יותר ממה שאני חושבת".
היא התאמנה, וגם קבעה לעצמה יעדים גבוהים: ריצות מרתון, טריאתלון, איש הברזל. ב"חיידק" הטיפוס היא נדבקה אחרי פגישה עם דניאל קרן, מטפס ותיק ואחד הישראלים היחידים שהגיעו לפסגת האוורסט. "נסעתי איתו למסע טיפוס ראשון ברומניה, בגובה 2,400 מטרים. הרגשתי שיש לי כוחות־על, שאני מאה אחוז. לא הרגשתי שום מוגבלות".
וולפסון החלה לצאת לעוד ועוד מסעות טיפוס, ובמקביל התמקצעה בתחום: היא למדה באירופה ובארצות הברית – "איך לשהות בגובה, מתי להשתמש בגרזן ואיך מטפסים על סלע, איך מצילים אנשים ומה עושים בסופות שלגים, כי מזג האוויר בגבהים יכול להשתנות בשניות. למדתי לחפור מה שנקרא 'קבר', שזה בור שמתחבאים בו בזמן סופה. הכול מורכב מאוד. זה ספורט לכל דבר, והוא קשה מאוד, בפרט לנשים".
הסיבה לכך היא שאין כמעט נשים בתחום, ולכן הציוד אינו מותאם לנשים. "את צריכה לסחוב לבד משקל כבד, אפילו 60 קילו. בשטח אני מאבדת את כל הנשיות שלי. במסע לאוורסט לא התקלחתי במשך חודשים, כי הקור נוראי ואת יודעת שאם תחלי, את אבודה. תתקשי להמשיך את המסע. תוסיף לזה את הסכנה והפחד, ותקבל תחום שמעט נשים מעוניינות לעסוק בו".
מתי החלטת להגיע לפסגת האוורסט?
"במשך השנים יצאתי ליותר מארבעים מסעות טיפוס בעולם, חלקם עם דניאל וחלקם עם צוותים בינלאומיים. רציתי עוד ועוד. לפני ארבע שנים יצאתי עם משלחת רוסית לטפס על הר בדרום אמריקה, וראש המשלחת שם, שהגיע לפסגת האוורסט כבר עשר פעמים, היה הראשון שאמר לי שגם אני אוכל להעפיל לשם. במשך השנים עלתה דרגת הקושי שיכולתי להתמודד איתה והשתפרה הטכניקה שלי, אבל לא האמנתי שאוכל להגיע לאוורסט. הוא אמר שאם אשלם מקדמה, הוא יראה שאני רצינית וידריך אותי מה לעשות כדי להתכונן, וזה מה שעשיתי".
וולפסון החלה בסדרת מסעות הכנה לאוורסט, בליווי עבודה יומיומית נמרצת שהלכה וגברה ככל שהמסע התקרב. חלק מההכנה, היא טיפסה וירדה תשע פעמים ברצף במדרגות של מגדל משה אביב ברמת־גן, המתנשא לגובה 235 מטרים. "אומרים שהטיפוס לאוורסט הוא 80 אחוז מנטלי ו־20 אחוז פיזי", היא אומרת. "כולם מגיעים מוכנים פיזית, אבל הגוף נחלש בגבהים וצריך לדעת להתמודד מנטלית. קראתי המון חומרים, נפגשתי עם אנשים שעברו את זה ודמיינתי איך אני עומדת שם על הפסגה".
"יש משהו מאוד אגואיסטי במה שאני עושה, אבל אני גם אחראית, ולפני שיצאתי הכנתי צוואה מסודרת והשארתי מכתב לאריאל, שהיום בן 23"
למשפחה ולחברים היא סיפרה על המסע רק חודשיים לפניו, "כשהכול כבר היה משולם וסגור, כי ידעתי שיגידו לי שאני משוגעת". המסע עלה בין 65 ל־80 אלף דולרים, וכשסיפרה לבנה ולאמה הם כעסו על בזבוז הכסף ועל הזנחת העבודה והמשפחה. "יש משהו מאוד אגואיסטי במה שאני עושה, ואני מודעת לזה", היא אומרת. "אבל אני גם אחראית, ולפני שיצאתי הכנתי צוואה מסודרת. השארתי אצל האחיות שלי מכתב לאריאל, שהיום הוא בן 23. עד אז יצאתי למסעות של שבועיים־שלושה, כאן היה משהו גדול הרבה יותר. בשדה התעופה אריאל חיבק אותי ואמר לי שאם יקרה לי משהו הוא לא יודע איך הוא ימשיך לחיות. אמרתי לו שזו בחירה שלי, וביקשתי ממנו שיכבד את ההחלטה שלי. ככה נפרדנו".
וולפסון יצאה למסע בקבוצה של 12 אנשים. "זה כמו בתוכנית ריאליטי", היא אומרת. "בהתחלה נפגשנו כולנו בקטמנדו, התחבקנו ושתינו בירה. אבל ככל שהזמן עבר והמסע נמשך, דיברנו פחות ופחות. כל אחד מנסה להוציא כמה שפחות אנרגיה וחושב רק על דבר אחד – איך להגיע לפסגה. במסע כזה כל הרגשות מתעצמים, כל מילה יכולה לגרום נזק, וההתנהגות של אנשים הופכת לפעמים לאגרסיבית ולא נעימה".
במסע לפסגת ההר ליוו אותם אנשי שבט השֶׁרְפָּה הנפאלי, שמעניקים עזרה לוגיסטית הכוללת גם סבּל שמצטרף לכל מטפס ומסייע לו בסחיבת הציוד. "המסע מתחיל בגובה נמוך יחסית, במחנה הראשון שמגיעים אליו, ואז עולים למחנה השני וחוזרים לראשון וחוזר חלילה. חייבים להסתגל לאוויר הדליל ולגובה. קר שם באופן שקשה לדמיין, גם בתוך שק השינה, בתוך האוהל, פשוט קפוא".
הקושי המרכזי הראשון שנתקלה בו וולפסון במסע היה כאשר הקבוצה התמקמה במחנה השני. "נתקענו שם במשך שישה ימים בגלל סופת שלגים קשה, וחליתי בדלקת גרון. החלטתי לצלם סרטון לאריאל, למקרה שמשהו לא טוב יקרה לי. גם במסע וגם לפני שיצאתי היו מחשבות שאולי לא אחזור. העובדה שהמסע שלי התפרסם בארץ הובילה לכך שקיבלתי פרגון ואהבה שמעולם לא הרגשתי כמותם. הרגשתי שכל המדינה מאחוריי ומחכה לעדכון ממני ולא היה סיכוי שאוותר או אפרוש בשום מצב".
בסופו של דבר וולפסון התגברה על דלקת הגרון והצליחה לעמוד במשימה. רק חמישה מ־12 חברי הקבוצה הצליחו להגיע לנקודת הסיום, שבמובן מסוים הייתה גם נקודה של התחלה חדשה. "רוב התאונות קורות בירידה מההר, כי יש עייפות או שאננות, חוסר ריכוז וירידת מתח", מנתחת וולפסון. "אנשים עושים טעויות. הפסגה האמיתית של המסע היא לחזור למקום מבטחים, וזה השלב הכי חשוב. אחרי שירדתי מהפסגה לקח לי שבע שעות להגיע למחנה הקרוב ביותר, ובסך הכול שלושה ימים עברו עד שהגעתי למטה. בזמן הזה החלה להתפתח אצלי בצקת מוחית שגרמה לי להזיות, מה שהוביל אותי ביום השני לדבר במשך חמש שעות עם חבל, שבחוויה שלי דיבר אליי בחזרה באנגלית.
"הגעתי בתשע בלילה למחנה בגובה של 7,300 מטר, נכנסתי לאוהל והודעתי במכשיר הקשר שאני לא מסוגלת להמשיך לרדת, כי היה חשוך וקפוא. ראש המשלחת אמר שאם אני לא יורדת לא אתעורר בבוקר. אמרתי לו שאני לוקחת אחריות על החיים שלי".
עם אור ראשון, אחרי לילה ארוך של הזיות מלווה בשינה טרופה, המשיכה לבד בדרכה למטה. "הגעתי למחנה, ושם חיכה לי רופא. הדבר הראשון ששאלתי אותו היה אם הוא דיבר עם החבל, ואמרתי לו שהוא מכיר את כולם ומוסר דרישת שלום. הוא נתן לי שתי זריקות ואמר שאני חייבת לרדת למטה מיד. הסבל הנפאלי שהיה איתי מת מקורונה אז. עזרו לי לקבל עוזר חדש, וירדתי למחנה הראשון, הנמוך יותר מבחינת גובה, מה שעזר למוח שלי להשתחרר".
היא יצאה מכלל סכנה. "זה היה אחד המסעות הקשים בכל הזמנים, בגלל הקורונה ומזג האוויר", היא אומרת על החבורה כולה. "אני מודה לבורא עולם שהגעתי לפסגה והצלחתי לחזור".
כמה זמן לקח לך להתאושש מהמסע?
"אומרים שאחרי טיפוס על הר בגובה 8,000 מטר, זמן ההתאוששות הפיזית הוא חצי שנה. לי לקח חודשיים לחזור לעצמי. אני חושבת שהעובדה שיש לי משרד עורכי דין עזרה לאזן אותי ולהחזיר אותי מהר למסלול. חזרתי מהמסע באוורסט ביום שישי וכבר בראשון הייתי בעבודה. לקח לי קצת זמן לחזור למיקוד מלא, אבל העובדה שהייתי עסוקה מנעה ממני כל סוג של ירידת מתח".
איך החוויה הזו נראית לך היום?
"יש לי אגו. רציתי מאוד להיות הישראלית הראשונה שעושה את זה, עד כדי כך שסיכנתי את החיים שלי בטיפוס כי לא הסכמתי לוותר. בחיים לא הייתי ראשונה במשהו, וכלום לא היה מספיק".
עד כמה חשוב לך לתת השראה לאחרים?
"נסעתי למסע בשבילי, אבל אחרי שחשפתי את הסיפור שלי פנו אליי אלפי אנשים ונשים, וכתבו לי שבזכותי הם החליטו ללכת ללמוד או לפתוח עסק. המון ילדים שולחים לי מכתבים ואני יודעת שמורים נותנים אותי בתור דוגמה. אני חושבת שמתחברים אליי כי בסופו של דבר אני אישה רגילה, שלפעמים עייפה או עצלנית, ובכל זאת החלטתי להגשים חלום ועבדתי קשה בשבילו. אני מאמינה שכל אדם יכול להגשים את החלומות שלו אם הוא באמת רוצה".
היא בת 44, אם חד־הורית, תושבת רמת־גן. היא נולדה במוסקבה וגדלה ברוסיה עד גיל עשר. "אבא שלי היה טייס בצבא הרוסי והשנים הראשונות שלי עברו במעברים יחד איתו מבסיס לבסיס. ב־1987 גרנו במונגוליה, ומשם הוא יצא למשימה באפגניסטן, המטוס שלו הופל והוא נהרג", היא מספרת. "אבא שלי היה חובב ציד. היו לו המון רובים בבית והוא היה לוקח אותם איתו למסעות. היינו יושבים שעות בשטח בלי לזוז, ואני הייתי טום בוי, ילדה דינמית שכל הזמן רוצה לזוז ולשאול שאלות והוא היה אומר לי: 'סבלנות'. היה לי קשה להבין את זה אז, אבל כשטיפסתי על האוורסט פתאום נזכרתי בימים האלה, והבנתי שמה שעשיתי אז משתלם לי היום. במסעות טיפוס הרבה דברים משתנים וצריך הרבה סבלנות".
אחרי שאביה נהרג חזרה המשפחה למוסקבה. בתחילת שנות התשעים, קרסה המעצמה הסובייטית, וזמן קצר לאחר מכן נפתחו השערים ליהודי ברית המועצות שביקשו לעלות ארצה. "סבתא שלי, שחיה במינסק והקפידה על המנהגים והחגים היהודיים, החליטה שאנחנו עולים לארץ", היא מספרת. "הגענו לארץ בלי כלום. בלי קרובי משפחה, בלי שפה, עם מאה דולר בכיס ומזוודה. אמא שלי אמרה שהיא מחויבת לתת לנו קורת גג ואוכל, ואם אנחנו רוצות משהו מעבר לכך, שנלך לעבוד. אז בגיל 11 יאנה אחותי ואני עבדנו במפעל לפרחים אחרי בית הספר, שם שזרנו זרים בתמורה לארבעה ואחר כך חמישה ושישה שקלים לשעה".
החזרה ממסע חייה לא הרוותה את צימאונה של וולפסון להרפתקאות ולטיפוס הרים, ואולי אפילו להפך. "כשחזרתי קיבלתי המון פרגון ותמיכה, וכולם אמרו שאני גיבורה ואלופה. אבל בתוך תוכי הרגשתי שכל אחד יכול לעשות את זה אם ישקיע, ושסתם היה לי מזל", היא מודה, "לכן בחודש מאי החלטתי לטפס על הר הלהטוסה, הר בגובה 8,516 ששוכן על הרכס הדרומי של האוורסט. זה ההר השני מפרויקט חדש שהצבתי לעצמי, להגיע לפסגות של 14 ההרים בעולם שגובהם מעל 8,000 מטרים. שבע מהפסגות נמצאות בנפאל, חמש בפקיסטן ושתיים בטיבט. זה היה בדיוק כמו לעלות שוב לאוורסט, רק שביום של הפסגה הלכתי ימינה במקום שמאלה, ואני שמחה שעמדתי באתגר".
פרויקט 14 הפסגות שלה מתנהל במקביל לפרויקט שבע הפסגות, שבו היא מטפסת על ההרים הגבוהים ביותר בכל יבשת. ביוני השנה השלימה וולפסון את הפסגה השישית, לאחר שטיפסה על הר דנאלי באלסקה, ההר הגבוה ביותר באמריקה הצפונית, המתנשא לגובה 6,168 מטרים. "הובלתי משלחת של שישה אנשים וזה היה מסע ספורטיבי קשוח, קשה עוד יותר מלטפס על האוורסט", היא מפתיעה. "דנאלי הוא אחד ההרים היפים בעולם ואחד הקשים ביותר לטיפוס. אחת הסיבות היא שבניגוד לאוורסט, ששם הכול מאורגן יותר, כאן את סוחבת בעצמך את כל הציוד במזחלות ובתיק על הגב במשך 22 ימים. את מקימה את המאהל, מפשירה שלג למים ואין שום עזרה חיצונית. עכשיו לשבע הפסגות נשאר לי רק הר קטן אחד באוסטרליה, בגובה 2,200 מטרים. מדובר במסע של יום אחד, שאני מתכננת לעשות יחד עם הבן שלי, כדי שנגיע לפסגה השביעית יחד".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"חמש הוא המספר האהוב עליי כי נולדתי בחמישה בדצמבר ואני חושבת שאני נמצאת בו עכשיו, כי אני עושה משהו שאני אוהבת ומרגש וממלא אותי. החיים שבניתי לעצמי מציבים אותי היום בסיטואציה כלכלית טובה ואני מאושרת ממה שאני עושה ומהעובדה שאני נותנת השראה לאחרים".
