יעל מתהלכת בעולם ומשאה על שכמה. משא של עצב וכאב ותלישות וכעס. על מי בדיוק היא כועסת? על אמא שלה? על אבא שהסתלק? על החברות שהתנכרו? על אנשי בית הכנסת והשכונה שלא נהגו כלפיה בחמלה הראויה? על אלוהים בעצמו?
כל התשובות נכונות, כנראה, והכעס הזה מייגע. הוא לא רק מפריע לגיבורה להתייצב על המסלול השגרתי המצופה ממנה – לגמור את התואר, להתלבש באופן נשי יותר, לסדר גבות, לחסוך, לחפש עבודה, לאהוב את עצמה, אלא קשה לעמוד מולו ולקרוא אותו. על כורחה מבקשת הקוראת להצטרף לרשימת הקולות הטרחניים שהגיבורה שומעת עד זרא ולשאול אז מה בעצם הסיפור שלך. והאם חבוי פה איזשהו סיכוי קלוש להיגאל מהעצבות ומהריקנות האינסופיות שאת מיטיבה כל כך לתאר או שלעד נגזר עלייך לעמוד מנגד – כשם הספר. מנגד לחיים האמיתיים, מנגד להתרחשויות המשפחתיות והרומנטיות. מנגד לארץ שממנה היא בורחת. עד לרגע מסוים בספר ציינתי לעצמי שמזמן לא קראתי ספר ששמו מתאים כל כך להלך הרוח שבו. סחתין עלייך, אמרתי בלבי לסופרת, והמשכתי לקרוא. עוד לא ידעתי עד כמה טעיתי ועד כמה צדקתי.
אני ודי דיינו
הספר מתחיל בהצעת פתרון – ניו יורק. היא תעבוד כמטפלת אצל משפחה ישראלית בניו יורק. ניו יורק תגאל אותה, ניו יורק יכולה לעשות דברים כאלה, בקולנוע לכל הפחות. "היא תיסע לניו יורק כמו הארי וסאלי, כמו פרנק סינטרה… רק שם תצליח הכריזמה שלה להבקיע את ענני הביוגרפיה האומללה שלה". ביוגרפיה אומללה היא הצלב שנושאת על שכמה גיבורת הספר, שממנו עליה להיפטר איכשהו, כדי שאנשים יגלו "עד כמה היא נהדרת ונועזת". די מהר מתברר שהחיים הנחשקים בניו יורק ממאנים למלא את בשורת הגאולה שתלתה בהם יעל. תפקידה כמטפלת רק מנציח את נטייתה לחיות 'מנגד' – ליד החיים ולא בתוכם, לשמש כלי עזר שנועד לעזור למשפחות אחרות לתפקד, תוך שהיא ממשיכה להזניח את חייה שלה.
מה באותה "ביוגרפיה עלובה" של חייה מצדיק תסכול כזה
סצנת הפתיחה של הספר מתרחשת בליל הסדר. ליל הסדר בעולמה של יעל – כמו גם ביצירות ישראליות רבות – הוא מיקרוקוסמוס של תעוקה משפחתית, הלחצוֹת ועצבים. היסטורית וסמלית ליל סדר הוא גם חג של שחרור ויציאה מעבדות לחירות. הבריחה לניו יורק פותחת אופציית הימלטות ויציאה ממסגר וממסגרת. אין צורך לריב עם אמא שלה על שאלת הצטרפותה לסדר המשפחתי, השהות בניו יורק מעניקה לה את התירוץ המושלם.
יעל נותרת בדירתה הריקה כדי לחגוג את עצמאותה, את ההתנערות מכל לילות הסדר המעיקים שצברה בשלושים שנות חייה. מאמינה שהיא ניצחה את השיטה ומרדה במוסכמות גם כשסירבה להיות מוזמנת לליל סדר מסורתי אצל חברים בניו יורק. בשירת "והיא שעמדה" ו"די דיינו" היא מקרצפת לבדה את סיר הספגטי שמתוכו אכלה, בעודה צופה בסדרות טלוויזיה ומקנחת ברוגלך קינמון. חגיגת חמץ מנקרת עין. "שותפה, את בסדר?", ישאל אותה בטלפון דאוג אלון, שותפה ההומו לדירה הניו יורקית. "ברור", היא עונה, "עשיתי לי פה ליל סדר לבד, אני ודי דיינו. היה משגע, חבל שפספסת".
כן, היא אירונית. מודעת לגאולה העלובה שארגנה לעצמה. גם הרבי מלובביץ' עשה ליל סדר לבדו, אחרי מות אשתו, היא נזכרת. אבל על מה בדיוק היא מתאבלת, שואל הקורא את עצמו. למה היא חשה את עצמה אומללה וקורבנית כל כך? מה באותה "ביוגרפיה עלובה" של חייה מצדיק תסכול כזה. אימא מלחיצה קצת ושכנות חטטניות? נו באמת. בשביל זה כל הדרמה?
נחמה פורתא
אט אט, בלשון חדה וחריפה, בכתיבה מפוכחת וזורמת, בונה הסופרת את סיפור חייה של הגיבורה שלה – חוזרת לעבר, שבה להווה, וחוזר חלילה. במשפחתה של יעל הקושי והניכור הם כמעט חלק מהגנטיקה. אמא של יעל היא בוגרת ילדות של עוני ומחסור במאה שערים. החיים הקשיחו אותה. אביה הוא איש של עבודת כפיים, איש רך, מכין חביתות מצוינות ושוקו חם. כמה חבל שדווקא אותו בחר אלוהים לקחת אליו. יעל, כפי שיסתבר בהמשך, היא גיבורת עקדה מהופכת – אלוהים לקח לה את אביה הטוב והשאיר אותה לבד, ללא נחמה. למעט אמא שלה ששמה נחמה, נחמה פורתא שכמוה.
הקשיבו לקולות הנוספים סביבה, והמציאות שתתואר כך תהיה שלמה יותר
מותו של האב, כשהיא בת 11 וחמישה חודשים בלבד, מטלטל את עולמה של יעל והופך את חייה. קלנר מפליאה לתאר את יתמותה של הילדה בת השתיים עשרה, זר לא יבין. היא מתארת את ה"שבעה" על היבטיה הגדולים, הקטנים והקטנוניים. את זעמו של גבאי בית כנסת צדקן על שהנערה האבלה מעיזה לרקוד בשמחת תורה או בבת מצווה של חברה. יעל נותרת לבדה עם אמה האלמנה ושתיהן חיות להן זו לצד זו, בענייניות נטולת סנטימנטים. מעשה של הישרדות יום יומית ללא קשר של ממש וללא עומק, נעדרת אותה מידה של חום ואהבה שאפיינה את יחסיה עם האב המת.
בשלב מסוים משלבת הכותבת קולות נוספים בספר ונותנת לדמויות אחרות לדבר. בטכניקת ריבוי הקולות הזו, פוליפוניה, יש משהו הגון. הסופרת כמו אומרת – אל תסתפקו בקול האחד של הגיבורה, ובראיית המציאות שלה. הקשיבו לקולות הנוספים סביבה, והמציאות שתתואר כך תהיה שלמה יותר. יש חריקה מסוימת בשיטה הזו המופיעה קצת מאוחר מדי, ונראית כמן ספח שאינו קשור קשר פנימי ממשי לטכניקת הכתיבה בספר כולו.
מדורת השבט
ילדותה של יעל בשכונה ירושלמית יוקרתית עוברת עליה כשהיא מודעת עד כאב לפער בין רוב אוכלוסיית השכונה העשירה והמשכילה לבין הוריה שלה. היא מודעת להתחמקות מהזמנתם לסעודות שבת. עצביה החשופים והרגישים מזהים מקילומטר זיופים הקשורים לעולם הדתי, לפער בין היומרה למהות. ובאופן כללי, היא חיה בדיסהרמוניה מפוארת עם סביבתה. זה לא ישתפר כשהיא תגדל, היא תזהה צביעות בכל מקום. כשתהיה סטודנטית הבחור הכי דוס בסביבה יציע לה הצעות מגונות בהנמקות דתיות תמוהות. ואפילו האם הקפדנית, בוגרת העולם החרדי, תיתפס על חם בסתירותיה שלה.
על כורחה מזכירה ביקורת החברה הדתית את "מדורת השבט" – סרטו של יוסף סידר, בן זוגה של קלנר. אף שם – אישה אלמנה ומשפחה דחויה בשל ענייני ממון ומעמד חברתי. אף שם צביעות וסדר עדיפות קלוקל של חברה דתית אידיאליסטית לכאורה. ייתכן שסידר "שאל" מוטיבים אלה מרעייתו, ובספרה הראשון היא מרשה לעצמה להשיב את האבדה לחייה ולכתיבתה שלה. "הספר אינו אוטוביוגרפי", היא עונה כששואלים אותה, "אבל בהחלט משלב יסודות כאלה".
גיבורת הספר מתגייסת, משתחררת, נושרת מלימודים, עובדת בחנות ספרים. לאורך רוב שנות העשרים שלה היא מתקשה למצוא אהבה, או ייעוד, או סיפוק מקצועי משום סוג. היא פשוט חיה לה, לצד אמא שלה שבינתיים נישאה מחדש. אין לה בית ואין לה מקום. בריחתה לניו יורק נראית כעת מובנת יותר. מקור לידידות אמת ולנחמה בחייה הוא אלון, השותף הקולנוען. בספר הוא הומוסקסואל, דהיינו לא אופציה ממשית לחיים משותפים, אבל הקשבה וידידות הוא מעניק וגם חברה נעימה לצפייה אינטליגנטית בסרטים – את המשובחים בהם הוא רואה דרך קבע פעם פעמיים ושלוש – עוד קריצה אוטוביוגרפית חביבה לעולמה של הסופרת, הנשואה לאחד מהבולטים שבבמאי הקולנוע הישראלי.
עקדת ישמעאל
למילה, לסיפור, יש השפעה וכוח עצום על חיי גיבורתה של קלנר. הקולנוע אולי הביא אותה לניו יורק, אבל החומש יפתח פתח לחזרתה הביתה. בין שני אלה היא חיה, נעה ומיטלטלת. גם הגיבורה, ואולי גם הסופרת שבראה אותה. בסצנת הסיום של הספר יושבת יעל לצד חברה הטוב ושותפה אלון ב"מסעדת הבראנץ' הקבועה של שבת בבוקר". ראש השנה היום, כך מסתבר. הספר שהתחיל בליל הסדר, בתקווה מסוימת לחירות, יסתיים בימים הנוראים, בחשבון נפש מפעים ומלא תובנות. אלון ויעל, אם כן, יחד עם חברם הנוצרי כריסטיאן, חוצים את הכביש אל בית הכנסת. לבחורים אין כיפות, וגם יעל לא לבושה כראוי. למעשה, שנים היא לא ביקרה בבית כנסת משום סוג. אבל הם לוחצים עליה לבוא והיא הולכת איתם, נכנסת פנימה ומתיישבת כדי להאזין לקריאת התורה. יעל מופתעת. היא התכוננה לשמיעת פרשת העקדה, והנה היא מוצאת את עצמה מקשיבה לסיפור אחר לגמרי – סיפור פקידת שרה וגירוש הגר. בלשונה השנונה: "היא נתקעה עם הופעת החימום שנועדה לבשל את הקהל לקראת רגע השיא שיגיע רק למחרת".
בנקודה זו לשותפיה כבר נמאס והם מבקשים ללכת, אבל יעל רוצה להישאר. היא נשארת בבית הכנסת לבדה, מקשיבה למילים, ומגלה בהן פנים שלא הכירה קודם. היא קוראת בשתי הפרשות, זו של הגר, זו של העקדה, והתובנות שהיא מגלה מפתיעות ומחדשות, רחוקות מרחק עצום מהקלישאות הרגילות. לא נגלה אותן כאן, רק נאמר שהתובנות הללו פותחות לה פתח חדש להבנת חייה ונקודת הכשל שלהם. היא מוצאת את עצמה מספרת מחדש את ילדותה, את גדילתה ואת הוריה.
הקוראת שהולכת בעקבותיה מוצאת את עצמה משלימה את מה שלא נאמר – הבנת שמו של הספר, "מנגד", מתהפכת במאה ושמונים מעלות ושוב אינה לקוחה מסיפור חייו של משה הרואה את הארץ מנגד ואליה לא יבוא, אלא דווקא מסיפור הגר, והמפתח הנרמז בו גדול ועצום ורב. בעזרתו מתבוננת הקוראת על המשפחה האמריקאית שבביתה עובדת יעל, ומבינה את תפקידה הסמלי בספר, כמשפחה שמגדלת את ילדיה מרחוק, בעזרתם של אחרים. בבהירות חדשה היא מבינה שהספר מדבר על סוגים שונים של הורות ושל הזנחה הורית. לפתע גם הבחירה בשמה של הגיבורה – יעל, מתפענחת מאליה. יעל היא תאומתו של האיל ההוא שנאחז בסבך, אבל מצליח להתיר את עצמו מהסבך הזה, ולהפוך ליצחק.
סיימתי את הספר בדמעות, סגרתי אותו, הלכתי למטבח והכנתי לעצמי כוס שוקו חמה. שתיתי אותה לאט, בריכוז, לחיי כל הנשמות האבודות והיתומות באשר הן, ולחיי גאולתן.
מנגד, ורד קלנר, זמורה־ביתן, 2018, 366 עמ'
