לאחרונה מלאו 25 שנה להקמתה של הוצאת "קשב לשירה". ראוי לעצור לרגע ולהודות על כך, לחגוג את המתנה הזו שניתנה לנו, קוראי השירה. זהו מפעל חיים שהוקם מתוך אהבה עמוקה לשירה, מפעל המרחיב את עולמנו הספרותי והתרבותי ומאפשר לקוראי העברית ליהנות משירת העולם, שירת מופת, המתורגמת וערוכה ביד אמונה ובדיוק אין קץ.
רפי וייכרט, משורר ומתרגם (מפולנית ומשפות נוספות), מורה ומו"ל, הקים ב־1997 את "קשב לשירה" יחד עם המשוררים גיורא לשם ומשה דור. לימים הצטרפו למערכת המשורר והעורך ישראל הר, חוקר הספרות והמתרגם דוד וינפלד והמתרגם והמסאי אורי הולנדר. בשלב מאוחר יותר הצטרף למערכת גם המשורר והמתרגם עודד פלד. במהלך השנים פרשו חלק מהעורכים בנסיבות שונות, אך כולם היו ועודם חלק מהמסע המופלא ורב השנים של "קשב לשירה".
בריאיון שערך שמעון אדף עם מייסדי "קשב לשירה" בנובמבר 2000, כשלוש שנים לאחר הקמתה, אמר וייכרט: "כשייסדנו את קשב לשירה חשבנו שנעסוק רק או בעיקר בשירה מתורגמת. כוונתנו הייתה לפתוח צוהר לשירת העולם. ישנם משוררים נפלאים גם במאה העשרים וגם במאות קודמות שהקהל העברי לא שמע את שירתם". אמרו ועשו. במהלך כשני עשורים ומחצה יצאו לאור בקשב לשירה קרוב ל־400 קבצי שירה – תרגומים של שירת עולם, לצד שירת מקור של משוררים עבריים שהוצאת קשב לשירה פתחה בפניהם את דלתה.
הכוונה הייתה לתת במה ליחסי גומלין בין השירה העברית לשירת העולם, תוך הגשמת חזון של ריבוי קולות וחיבורים חדשים לגוונים של שירה שטרם הוכרו כאן. מעין סינקרטיזם פואטי שהשפיע באופן מהותי על השירה העברית, שכן אין שירה המתפתחת מתוך עצמה. תפיסה זו מתבססת על ענווה, על מסורת ועל ראיית המשורר כחלק מרצף היסטורי של יוצרים, כאשר קריאה של כותבים קודמים היא הבסיס ליצירה החדשה.
הוצאת הספרים קשב לשירה היא סוג של "עסק רוחני", כדברי וייכרט: "קשב היא עסק שמרוויח שם טוב (מוניטין) ומפסיד כסף. אבל אני גאה להפסיד סכומים שאפשר לספוג על הוצאת שירה טובה". אכן, רק מתוך עמדה זו של שאר־רוח ושל אהבת השירה והשפה ניתן להגשים חלום ולהקים יש מאין. אפשר היה לחשוב שאנו כעם הספר, במדינת ישראל, נתמוך דרך תקציב המדינה בהוצאות הספרים בכלל ובהוצאות ספרים אשר עוסקות בשירה ובתרגום בפרט, שכן אין בהן שום רווח ממכירת הספרים המיועדת לקהל קוראים מסור, נאמן ואיכותי אך לא רב בהיקפו. לצערנו, לא כך הם פני הדברים.
כשאנו סוקרים את המגוון העצום של ספרי השירה המתורגמים שיצאו לאור בהוצאת קשב לשירה אנו מוצאים ביניהם תרגומי מופת של זוכי פרס נובל: ויליאם בטלר ייטס, ת"ס אליוט, פבלו נרודה, אוקטביו פאס, ויסלבה שימבורסקה, תומס טרנסטרומר, נלי זק"ש ואחרים; תרגומים של שירה ערבית מודרנית, כגון שירתם של מחמוד דרוויש, סלאח פארוק ואחרים, המאפשרים לנו הצצה מעמיקה לתוך נבכי העולם התרבותי והספרותי של שכנינו, לצד תרגומי שירה משלל שפות ותרבויות מרחבי העולם.
קשב לשירה הוקמה לצד הוצאות־לאור נוספות שכבר פעלו כאן במהלך שנות השמונים ובראשית שנות התשעים והתמקדו ביצירות מתורגמות, כגון הוצאת הספרים הירושלמית "כרמל" שהוקמה ב־1987 והוציאה לאור במהלך השנים ספרות ושירה מתורגמת של גדולי היוצרים, ו"הספריה החדשה", שנוסדה על ידי פרופ' מנחם פרי ב־1990 ובמסגרתה יצאו לאור תרגומי מופת בפרוזה.
גם במהלך העשור האחרון קמו הוצאות חדשות העוסקות בהוצאה לאור של תרגומי מופת מגוונים של פרוזה, שירה, מחזות, מסות ועוד, כגון "לוקוס" (נוסדה ב־2016), "אפרסמון" (הוקמה ב־2018), ו"תשע נשמות" (2016). הוצאות הספרים הללו מעמידות עבורנו, קוראים וכותבים כאחד, גשר המחבר בין השפות. הן מציבות תווך בין התרבויות, ויוצרות מקום מפגש עם האחר תוך שמירה על אחרותו.
נווד בעולם השפה
לכבוד מפעלם של אנשי "קשב לשירה", אבקש להתבונן מעט בדמותו של המתרגם ובמעשה התרגום עצמו. במסה שכתב וולטר בנימין בשנת 1923, "משימתו של המתרגם", הוא התייחס לתרגום הספרותי כמעשה של הפריה הדדית – המפרה הן את שפת המקור והן את שפת היעד. הוא ראה בפעולת התרגום מעשה של תיקון אל מול המטאפורה של ריב הלשונות בבבל; ניסיון לחזור אל "לשון הדברים" – אותה שפה קדומה שהייתה בגן עדן, שבה לא היה מרחק שרירותי בין מסמן למסומן, בין המילה עצמה לבין משמעותה.
בנימין ראה את המתרגם כחוצה גבולות, מי שמדלג מעל דעות קדומות ופותח לרווחה את דלתו לאחרוּת, לאירוח הזולת בין כותלי שפה שאינה שפתו, ובבית שאינו ביתו. המתרגם הופך להיות מעין נודד, גולה מתוך שפתו אל שפתם של אחרים ומשיב חלקים משפות זרות אל שפתו שלו. בדומה ליורדי הים בעת הקדומה שיצאו לגלות יבשות חדשות ולמעשה חיו את רוב ימיהם בתווך שבין יבשת ליבשת, בין שפה לשפה, במרחבי הים, על הקרקע שאינה יציבה, או במילותיו של פסואה – "נפשי היא קשת שהים בתחתיתה".
ייתכן כי מעשה התרגום הוא ניסיון של מי שגלה ממולדתו, משפת האם שלו, מבחירה או מכורח, למצוא לו אחיזה בחלל, לעשות מעשה שיחבר בין הגדות השונות של חייו. מעין הושטת יד אל מעבר למרחק, בין הזמנים, בין השפות, בין חלקי העצמי השונים. מה מתרחש בנפשו של אדם כאשר הוא חווה אובדן של מולדת, המולדת הבטוחה, כאשר הבית המוכר הופך לזר, מקום שלא ניתן להישאר בו עוד? האם ניתן למצוא מולדת חדשה? האם ניתן להמיר מקום, מרחב חיצוני, במקום פנימי? האם שפה, האם שירה, היא מולדת או גלות או אולי גם וגם?
מכיוון שמלאכת התרגום היא עמדה מורכבת, עולות לא מעט תהיות כיצד להתייחס אליה – האם כאל יצירה, שבה המתרגם בורא מחדש את השיר המתורגם, או כאל פעולה של התרוקנות מהעצמי והתכווננות כמעט הרמטית אל מילותיו של המשורר ללא נגיעה אישית, או שמא בכלל מדובר בטכניקה מורכבת שניתן ללמוד אותה באופן חיצוני ואין הכרח להתחבר אל התרגום הספרותי מבחינה פנימית. לא בכדי נוצרו במהלך השנים לא מעט מטאפורות לגבי התרגום, אולי מתוך ניסיון להגדיר מהלך נפשי חמקמק שלא ניתן להגדירו.
יש המגדירים תרגום כ"נשיקה מבעד למטפחת", כפי שביאליק טען. אחרים כדוגמת לאה גולדברג דיברו על עבודת התרגום כאל דמות של אישה, ש"אם היא נאמנה היא לא יפה, ואם היא יפה היא אינה נאמנה למקור". נילי מירסקי כתבה על המתרגם כאמן מבצע ולא אמן יוצר, ואילו עמינדב דיקמן כתב על התרגום כמעשה שלימד אותו מהי ענווה. נבוקוב דימה את מלאכת התרגום לגריפת גושי פחם המושלכים לכבשן, ורק אחרי עבודה קשה וממושכת הם מזינים את האש הלוהטת ומשנים את צורתם. כלומר, זוהי מלאכת כפיים שרק אם היא עולה יפה, היא נוגעת לרגע באומנות.
החוויה האישית שלי כמתרגמת מהדהדת בתוכי את דרישתו של הפילוסוף עמנואל לוינס להכיר באחרוּת ולהביט אל פניו של האחר – לקיים עימו יחס דיאלוגי, שבו זמנית מבטא הן רצון להתקרבות והן הימנעות מפגיעה בו, תוך הכרה עמוקה בכך שלא ניתן לכבוש את האחר, לאחוז בו, לנכס אותו אלא רק "ללטף אותו קלות", מתוך הכרה בגבולותיו. אם כך, ניתן לדמות את מעשה התרגום כליטוף שמקורו באהבה ובראיית פני האחר, מתוך אחריות לשמירה על שלמותו ועצמאותו.
בעשור האחרון אני עוסקת בתרגום יצירתן של משוררות ממוצא יהודי, ילידות אירופה, ששפת האם ושפת היצירה שלהן היא גרמנית. לאחר ששרדו את המלחמה ואת שואת יהודי אירופה, הישרדות שלוותה בתחושת זרות, גלות ופליטות, הן המשיכו לכתוב וליצור בשפה שחוללה וטומאה והפכה להיות שפת המעוול. כך שהכתיבה שלהן היא למעשה עדות טראומטית, ולעיתים היא אף אפשרה להן מרחב של החלמה. עבודת התרגום נעשית מתוך חרדת קודש ואהבה, דרך מגע בפצע פעור. רק בבית המקצועי, המעמיק והמדויק של "קשב לשירה", ובעריכה הקפדנית, הרהוטה והרגישה של פרופ' רפי וייכרט, ניתן היה להוציא לאור יצירות מופת אלה ולהוסיפן למדף הספרים של הקורא העברי.
דינה פון־שוורצה מסתאי היא פסיכולוגית קלינית, מתרגמת, ודוקטורנטית במחלקה לספרות משווה בבר־אילן. חוקרת את היחסים שבין שפה, עדות וטראומה
