בשעה שקראתי את הרומן היפני של טושיקאזו קאוואגוצ'י "לפני שהקפה יתקרר", נרצח ראש ממשלת יפן לשעבר, שינזו אבה, שעמד במשך תשע שנים בראש המדינה, והמשיך להיות האדם החזק בה גם לאחר פרישתו לפני כשנתיים. במהלך הקריאה שאלתי את עצמי מה אוכל ללמוד מן הספר לא רק על הספרות היפנית ושתיית קפה, אלא גם על המצב הפוליטי־חברתי־כלכלי ביפן, שעשוי לרמוז לאפשרות של רצח ראש ממשלה. אולם הרומן של קאוואגוצ'י לוקח אותנו למחוזות שונים לחלוטין, שבהם ההווה נמהל בעבר ובעיקר ההזיה מתערבבת עם המציאות. הוא רחוק ת"ק פרסה מן ההוויה הפוליטית ובונה מציאות חדשה עם חוקים משלה.
"לפני שהקפה יתקרר" אינו רומן רגיל. אולי משום שכותבו הוא מחזאי הוא מוגדר כ"ספר מחזה", וככזה הוא מתרחש בבמה אחת, בית קפה, עם דמויות שנכנסות ויוצאות כמו במחזה. אבל בעיניי הוא עונה גם להגדרות תמטיות אחרות: מחרוזת סיפורים או רומן סיפורים, הכולל ארבע חטיבות סיפוריות אשר נמצאות בדיאלוג מתמיד ביניהן, ודמויותיהן המרכזיות והמשניות חוזרות ומלוהקות בכל סיפור. הדמויות משחקות ביניהן בסוג של משחק מחבואים. דמות משנה בסיפור אחד תהפוך לדמות המרכזית בסיפור אחר ולהפך.
הסופר היפני המוכר ביותר בישראל, וגם בעולם, הוא הרוקי מורקמי, שאחד מספריו המפורסמים הוא "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". מהספרות היפנית תורגמו לעברית גם מספריהם של סופרים ידועים כמו יוקיו מישימה, בננה יושימוטו ואקירה יושימורה. קאוואגוצ'י, סופר ומחזאי בן 51, הוא שם חדש לקורא העברי. ספרו מציע רעיון מיוחד ומעניין, אולם בהדרגה הוא נחלש, ובפרפרזה על מורקמי והריצה הוא עובר למעין סוג של הליכה איטית, עד שהוא תופס תאוצה מחדש בחלקו האחרון ואולי הטוב ביותר.
עלילת הספר מתרחשת בעיקר בבית הקפה האקזוטי "פוניקולי פוניקולה", השוכן כבר יותר ממאה שנה במרתף בטוקיו. על הקיר תלויים שלושה שעונים, שרק האמצעי שבהם מדייק, ואילו שני האחרים מפגרים או ממהרים. שמו של הקפה יצא למרחוק בזכות אגדה אורבנית המסופרת עליו, שלפיה הקפה הייחודי שלו, קפה מר במיוחד העשוי מפולי קפה מאתיופיה, הוא בעל סגולה מיוחדת המאפשרת להסיע את השותים אותו במכונת זמן בעלת הנעה קדמית ואחורית. הקפה, כמובן, משמש בסיפור כמשל. הספר חומק מהגדרות, אך אם מתעקשים אפשר לראות בו מעין אגדה בעלת ניחוח מאגי, שקאוואגוצ'י מספר לקוראיו. בחלק מהספר הוא עושה זאת בהצלחה.
משחק הכיסאות
הסיפור מתרחש בזמן הווה ועוסק בנסיעות על־זמניות, שיכולים להרשות לעצמם רק אלה היושבים על כיסא מיוחד בבית הקפה, שהוא מעין "כיסא אליהו" של יפן. בניגוד למסורת היהודית, שלפיה משאירים לאליהו כיסא ריק בחג הפסח, כאן הכיסא הזה מיועד לכל ימות השנה והוא תמיד תפוס. יושבת עליו אישה קבועה שקוראת בספר קבוע. אישה זו היא למעשה רוח רפאים, וצריך להמתין עד שהיא תצא לשירותים ותפנה את כיסאה, כדי שלקוח או לקוחה אחרים יוכלו למלא את משאלת ליבם ולשבת עליו, ולזכות אף הם לנסוע בעזרתו לזמן קצוב מאוד במכונת הזמן, וכל זאת עד שרוח הרפאים תשוב מהשירותים.
אלא שרק פעם אחת ביום רוח הרפאים מפנה את הכיסא, ואז המעוניינים צריכים לזנק ולתפוס את מקומה ולמלא את הכללים הנוקשים של אלה הרוצים לזכות בכרטיס המסע, כללים שרק מעטים מסוגלים או רוצים לעמוד בהם ("האמת היא שמספיק ששומעים את הכללים האלה, כדי שכמעט אף אחד לא ירצה עוד לחזור לעבר"; עמ' 20). כלל מהותי הוא שאסור לשכוח בשעת המסע לסיים לשתות את כוס הקפה המר לפני שהוא יתקרר, אחרת גורלם של הנוסעים יהיה דומה לזה של האישה שקוראת בספר, ששכחה לשתות אותו בזמן ומשום כך הפכה לרוח רפאים.
כלל נוסף שעליהם להפנים הוא שהמסע לעבר אינו יכול לשנות את ההווה, לא שלהם ולא של מי שהם מבקשים לפגוש. המת לא יחזור לחיים, החולה בשיטיון לא יחלים והאהוב לא יחזור, אם כי תינתן הזדמנות שנייה ואולי אחרונה לפגוש אותו ולדון איתו בסוגיה מהותית כלשהי שטרם הספיקו בחייו. ומי שמוכנים לעמוד בעומס הנפשי הזה של המסע לעבר או לעתיד, אף שהוא קשה ומטלטל מאוד רגשית – מוזמנים לצאת אליו. המסע אומנם לא ישנה דבר לכאורה, אך תחושת ההחמצה והתסכול עשויים להתחלף ולהעניק תקווה קטנה, מעין תיקון של כמה מהמשגים הקטנים או הגדולים לאורך החיים שלכאורה אינם ברי תיקון.
כך למשל היראיי, בסיפור "שתי אחיות", מצליחה בזכות המסע אל העבר ומפגש עם אחותה הקטנה, שנהרגה שלושה ימים קודם לכן בתאונת דרכים, לתקן מערכת יחסים מורכבת וכאובה שמגיעה אף לנתק מוחלט, עם האחות ובעיקר עם הוריה. במקרה שלה, הקפה המר הופך למתוק. במהלך הפגישה החוזרת עם אחותה המתה קומי, מתהפך עליה עולמה, היא מתחרטת על יחסה המתנכר אליה, רוצה לחבק אותה ולצעוק לה "אל תמותי!". בתום המפגש היא מחליטה לעזוב את טוקיו, שבה היא מנהלת בר צבעוני, וחוזרת לאחר 13 שנות היעדרות לפונדק של הוריה בעיר מרוחקת. היא נוטלת על עצמה את ניהולו במקום אחותה המתה, תפקיד שיועד לה מלכתחילה.
גם פומיקו בסיפור "האוהבים" רוצה לתקן את המפגש האחרון עם אהובתו גורו, וזאת מתוך הבנה שהיא לא תצליח לשכנע אותו שלא לקבל עליו את משרת מהנדס התוכנה בחברה גדולה בארה"ב, אך מתוך ציפייה שאולי יהיה שווה לה לחכות לשובו בעוד שלוש שנים. ואילו קוטאקה, העובדת כאחות בבית חולים, מבקשת להבין מה רצה בעלה פוסאגי לכתוב לה במכתבו האחרון לפני שלקה באלצהיימר, מכתב שהוא לא הספיק למסור לה. לשם כך היא מבקשת לחזור לעבר שלפני מחלתו, חזרה שמסייעת לה להתגבר על ההלם מכך שהוא אינו מזהה אותה עוד, ולהסכין עם העובדה שהיא תמשיך לטפל בו גם כאחות.
מסע אל העתיד
בסיפור "אם וילדה", קיי סובלת מפגם בלב שבא לה בירושה מאביה, שנפטר ממחלת לב כשמלאו לה תשע. למרות אזהרות הרופאים, קיי, המנהלת את בית הקפה יחד עם בעלה, מחליטה להיכנס להיריון ומתעקשת לשמור על הריונה, לא מעט בזכות מסע אל העתיד שהיא עורכת, שבעזרתו היא פוגשת את הבת שעומדת להיוולד לה. בשעת המפגש הבת כבר בת חמש־עשרה, ובעצמה עובדת בקפה כמי שמגישה קפה מר לנוסעים לעבר, נסיעה שהיא עצמה חוותה כבר באחד הסיפורים הקודמים בתור נערה מסתורית המופיעה מן העתיד. הנערה, שאיש אינו יודע מי היא, מבקשת להצטלם עם קיי בלי להסביר מדוע. ואילו בסיפור "אם וילדה" מתקיים המפגש המחודש בין האם המתה לבתה החיה, כשהפעם שתיהן מודעות לזהותן. זהו מפגש מרגש למדי, וחבל שאחת הסצנות שלו נוטה מדי לקיטש.
בסיפור זה, העוסק במסע אל העתיד, מתלכדים כל רכיבי העלילה, והוא המשמעותי והחזק ביותר ברומן, ששלושת חלקיו הקודמים עוסקים במסע אל העבר וגורמים לקורא לחוש שהגימיק כבר מיצה את עצמו. ולא רק ממצה, אלא גם סובל מסצנות חוזרות העוסקות בכללי המסע ושתיית הקפה. שוב ושוב צריך להמתין עד שרוח הרפאים תפנה את כיסאה ותלך לשירותים, שוב ושוב קאזו, המלצרית של בית הקפה, משננת בקרירות מכוונת באוזני הלקוחות את הכללים ומוזגת את הקפה המר, ואז מתרחש המסע שנגוז לבסוף באד או בהתרחשות מאגית, ככתוב: "תאורת בית הקפה כמו הצטמצמה פתאום לאור נרות מהבהבים ברוח, ויללת רפאים מבהילה החלה להדהד ברחבי החדר".
המסע של קיי אל העתיד מצליח לחלץ את הספר מסוג של שבלוניות ומביא אותו אל הקתרזיס, שבו מותכות יחד כל הדמויות. ועם זאת, בגלריית הדמויות של הספר חסר לטעמי פרק העוסק בדמותה של האישה שהופכת לרוח רפאים. דמות זו היא מעט פסיבית בעלילה. שקועה בעולמה היא יושבת וקוראת כל היום בספר, יוצאת פעם ביום לשירותים, לא אומרת דבר, ורק פורצת בזעקות מבהילות כשמנסים לגעת בה ולשכנע אותה לפנות את כיסאה. הקורא מבקש להכיר גם את סיפור החיים שלה, שבגללו היא ביקשה לחזור לעבר ושילמה על כך מחיר יקר.
התרגום לספר רהוט, אולם הוא נעשה מן השפה האנגלית ולא מן השפה היפנית, והשאלה מדוע. בישראל קיימות מתרגמות מיומנות מיפנית, כמו עינת קופר וד"ר שונית שחל־פורת. כיוון שלא מדובר בשפה אזוטרית ממחוז נידח, מוטב היה לבחור בהן או במומחים אחרים ולתרגם ספר פרוזה משפת המקור.
