כשמישל קישקה, אמן קומיקס וקריקטוריסט מהגדולים בישראל, אייר וכתב את ספר הקומיקס האוטוביוגרפי שלו לפני יותר מעשור, הוא לא חשב שיום יבוא ושמונים אנימטורים בסטודיו בצרפת ישקדו על יצירת אנימציה ייחודית – ושונה מאוד מסגנון הציור שלו – לסרט המבוסס על מסעו האישי. "כשאתה מוציא ספר, זה 'שלח לחמך': אתה לא יכול לדעת מראש מה יקרה, כיצד הוא יתקבל וכיצד הוא יצליח – לא במובן המסחרי, אלא לאן הוא יגיע. מבחינתי זו הייתה הרפתקה", הוא אומר.
ספרו "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא", שיצא בצרפתית ובעברית ב־2012, הוא סיפורו האישי בתור בן לניצולי שואה: הקשר שלו עם אביו, השתיקות בבית, הזיכרונות והטרגדיות הוכנסו כולם למלבני הקומיקס המאויר של קישקה, ועובדו לסיפור גרפי משפחתי ונוגע. עכשיו, בתום הפקה שנמשכה שנים, היצירה האישית הזו זכתה לחיים מחודשים על מסך הקולנוע בסרט האנימציה הצרפתי "הסודות של אבא" – יצירתן של הבמאית הצרפתייה ורה בלמון ושותפתה לכתיבה ואלרי זנטי שהספיקה כבר לקטוף שני פרסים בפסטיבל קאן האחרון.
"כשבלמון פנתה אל ההוצאה ואליי ואמרה שהיא רוצה לרכוש את הזכויות ולהפוך את הספר לסרט אנימציה, הופתעתי, לא ציפיתי לזה", מספר קישקה. "פרויקט חיי היה הספר, ולא חשבתי על המשך כזה. בלמון התלהבה מהטיפול הקומיקסי בסיפור, ורצתה לעשות דווקא סרט אנימציה. היא במאית שיצרה עשרות סרטים אבל אף לא סרט אנימציה אחד, והפעם היא חשבה שהספר יעבוד רק אם הוא מצויר ולא משוחק. היא אהבה את מה שעשיתי, והעיבוד מהספר לסרט מכבד מאוד את העבודה שלי".
"הספר היה סוג של גשר בין־דורי שלא התקיים קודם. העבודה על הספר הייתה – בוא נקרא לזה תרפיה. אני לא מפחד מהמילה הזאת. כל הרגשות והשתיקות והדברים שלא נאמרו במשפחה, הכול נאמר בספר"
איך ספר מאויר ידנית הופך לסרט אנימציה?
"התאמה של יצירה ספרותית למסך היא לא העתק־הדבק. זה לא עובד ככה. זו הייתה כתיבה מחודשת של תסריט המבוסס על הספר שלי. בזמן שהתסריט נכתב, הייתה לי שנה כדי לשחרר לאט־לאט. למדתי להכיר את האנשים שעובדים על הסרט ולסמוך עליהם. התהליך היה מרתק מבחינתי, כי אני בעצם אורח בסרט הזה. ועדיין, הזדהיתי מאוד עם כל מה שראיתי על המסך. ההתרגשות שלי הייתה כפולה: גם כי מבחינה אנימטיבית הוא עשוי נהדר, רגשית וסיפורית, וגם כי בסופו של דבר זאת המשפחה שלי על המסך.
"כשהסרט זכה בפסטיבל קאן הופתעתי ושמחתי. זה הוכיח שהסרט עובד מצוין בלי קשר לספר. מי שצפה בסרט לא קרא את הספר ולא ידע מי זה מישל קישקה. זה אומר שהאנשים שהיו מעורבים בעשיית הסרט פשוט עשו עבודה מצוינת. טוב שנתתי להם ושידעתי לשחרר".
מה זה אמר מבחינתך, "לשחרר"?
"הבנתי שכדי שהסיפור הכתוב והמצויר שלי יצליח על המסך, יש לערוך בו שינויים. צריך להשאיר בתוכו את הרגעים החזקים, הטובים והמשמעותיים בעניין העברת השואה, כי זה הנושא של הסרט, ולהוציא החוצה דברים שלא נחוצים כרגע. היה גם צורך להכניס פנימה דברים שאין בספר, כדי לתת את ההקשר לבני הנוער שיראו אותו, ואליהם בעצם הוא מופנה.
"כשיצרתי את הספר שלי בכלל לא חשבתי שאני מכוון לילדים או לבני נוער. בדמיוני דיברתי עם קהל בוגר. מתברר שהרבה מאוד נערים ונערות וילדים וילדות קראו את הספר, לא ציפיתי לזה ולא הייתי בטוח שאני רוצה בזה. אבל הם פשוט אוהבים קומיקס, וזה עובד עליהם טוב מאוד".
יש משהו בפורמט של קומיקס שמחבר קהל צעיר לתוכן.
"הוא מחבר אותם לתוכן ולהיסטוריה דרך הסיפור האישי הקטן. אני חושב שאין כמו סיפורים אישיים כאמצעי דידקטי ללמוד ולהבין תקופה. בספרי ההיסטוריה אתה לומד על הצבא והכוחות שהיו בשטח, על הנסיבות הפוליטיות, על מספרים וסטטיסטיקות, כמה מתו, כמה שרדו. זה חשוב ומעניין, אבל ספר אישי שלא מנסה ללמד שום שיעור, אלא רק מספר בהווה של אחרי השואה את הסיפור הקטן של משפחת קישקה, שיש בה עבר של שואה וטרגדיה – ספר כזה פתאום נוגע מאוד. הוא על אנשים בשר ודם. אלה לא שישה מיליון אנשים חסרי פנים ושם, אלא משפחה אחת קטנה. ואני חושב שזו דרך מרתקת לחבר ילדים לנושא ולתקופה, ואולי גם מעורר בהם חשק לדעת יותר. זה מבוא מצוין לנושא".
דיברת על "לשחרר" יצירה שלך לידיים אחרות בתור אמן, אבל זה גם לשחרר במובן האישי. כי זה אבא שלך, זאת המשפחה שלך.
"את התהליך האישי עברתי כבר כשיצרתי את הספר, ולאחר מכן כשהוא יצא לאור ואבי, שהיה עוד בחיים, קרא אותו. הספר היה סוג של גשר בין־דורי שלא התקיים קודם. הוא אפשר לי לא לשמור שום דבר אצלי בבטן ובלב. בשנים שלפני הוצאת הספר התכוננתי רגשית ונפשית לחשוף את הסיפור. אחר כך התמודדתי עם היצירה עצמה, שהייתה תובענית וגם משחררת. העבודה על הספר הייתה – בוא נקרא לזה תרפיה. אני לא מפחד מהמילה הזאת. כל הרגשות והשתיקות והדברים שלא נאמרו במשפחה, הכול נאמר בספר".
בפסטיבל "אנימיקס" שיתקיים באוגוסט בתל־אביב, יעביר קישקה הרצאה בליווי קטעים מתוך הסרט על התהליך שהוא עבר כשהסרט הומר מספר לסרט אנימציה. "החברה שעבדה על הסרט היא חברה צרפתית, שיש לה מסורת שונה מקולנוע האנימציה האמריקני, כמו דיסני או פיקסאר", הוא אומר. "הדמויות הן דו־ממדיות והתפאורה בתלת־ממד, וזה נותן מגע אנושי מאוד. זאת אנימציה קלאסית עם מעט מאוד אפקטים מיוחדים. פעם הוזמנתי לאיזו פרמיירה לסרט גיבורי־על של מארוול, הוא היה כל כך רדוד אני כבר לא זוכר את שם הסרט. אני לא זוכר מה ראיתי. אני לא זוכר על מה הסרט דיבר. אבל הוא היה עשוי כל כך מרשים. אני לא הקהל של הסרטים האלה, זה לא הצליח לגעת בי, אני בעשור השביעי לחיי".
זה לא הצליח להשאיר חותם.
"אתה יודע מראש שהגיבור הטוב הולך להיקלע למצב נואש ובסוף הוא ינצח את הרע. זה מתכון בטוח. משקיעים מיליוני דולרים ומכניסים מיליוני דולרים. זה לא העולם שלי. אני חושב שהם יכולים לחיות כי סביבם יש עשייה קולנועית איכותית אחרת, והדברים חיים במקביל. טוב שזה קיים וטוב שזה קיים. יש מקום לכל הביטויים האלה".
ביצירת קומיקס שעוסק בנושאים קשים כמו השואה הלך קישקה בין השאר בעקבותיו של ארט ספיגלמן, יוצר יצירת המופת "מאוס: סיפורו של ניצול", שזכה בפרס פוליצר ב־1992. ספר הקומיקס, בשני כרכים, מתאר את זיכרונותיו של אביו של ספיגלמן מתקופת השואה, כולל ימיו באושוויץ. "ספיגלמן קיבל הצעות ממפיקים מהוליווד ומברודוויי שרצו לרכוש את הזכויות ליצירה כדי לעבד אותה למשהו שאינו קומיקס", מספר קישקה. "הוא סירב. הוא ידע שאדפטציה היא תהליך שכרוך בשינויים, ולא היה מוכן שישנו לו פסיק ביצירה. אני יכול להבין את זה. אבל אני ראיתי את הדברים אחרת.
"הטכנולוגיה הביאה דיוק עד כדי פחד מטעויות ואני מנסה להגיע לספונטניות ולנשמה בעבודה שלי. יש סתירה בין האפשרות שלך לשלוט בכל פיקסל ובין הנכונות שלך שבצביעה תצא מהקווים – ותשאיר את זה ככה, בלי להתייסר"
"מספר ניצולי השואה שעדיין חיים קטן והולך, והשאלה מה יהיה כשאחרון הניצולים ילך לעולמו נעשתה בוערת. היא מעסיקה את יד ושם, את מערכת החינוך ואת מוזיאוני השואה בעולם. מה יהיה אחרי שאחרון הניצולים כבר לא יוכל לדבר עם כיתה, עם קבוצה, עם חוקרים? הספר והסרט הם מעין חוליה מחברת בין הניצולים ובין הדורות הבאים. ובגלל עוצמת המסך, בגלל הנוכחות של האנימציה בחיינו בכל מקום, הסרט יגיע להרבה יותר צופים ממה שהספר יכול.
"יש הרבה ספרים של אנשים שעברו את השואה, אבל אף אחד לא עשה מזה קומיקס עד שספיגלמן פתח בעצם את האפשרות הזאת לכולנו ולי. גם האנימציה הופכת להיות אמצעי נצרך, אמצעי חזק, שימשיך את עבודת ההנצחה והעברת הזיכרון. מכיוון שאני דור שני, הסכמתי".
הדור השני היה הרומן הגרפי הראשון שיצר קישקה; אחריו הוא הוציא לאור את "פלאפל עם חריף" (2018), רומן גרפי אוטוביוגרפי המתאר את חייו בישראל בתור עולה חדש אחרי מלחמת יום הכיפורים, על רקע ההתרחשויות כאן – הפעילות הפוליטית של אשתו ב"שלום עכשיו", שירותו בעיתון "במחנה" במלחמת שלום הגליל, האינתיפאדה, מלחמת המפרץ, תהליך אוסלו, רצח רבין, האינתיפאדה השנייה ועוד. גם את פלאפל עם חריף הוא יצר באופן ידני לחלוטין.
"אני מפגר טכנולוגית", הוא מודה. "פשוט לא נולדתי בשנים הנכונות כדי שהטכנולוגיה תהיה הסביבה הטבעית שלי. אני משתמש בה באופן בסיסי, כדי לא להיות לגמרי מאחור, אבל אני עדיין עובד ידנית. עכשיו אני עובד על עוד רומן גרפי, וכולו יהיה ידני – האיורים והטקסטים. אני פשוט לא יודע לעשות במחשב את מה שאני יודע לעשות ידנית. אילו הייתי צריך ליצור במחשב, זה היה לוקח לי פי 4 זמן להגיע לאותה תוצאה.
"בשנות התשעים הייתי מעצב גרפי בעיתון של החברה להגנת הטבע, ירחון צבעוני של 72 עמודים. עוד לא היה לנו פוטושופ, אבל הייתה מערכת שנקראה 'סאיטקס', עמדה שנראתה כמו חדר בקרה של חללית. מעטים ידעו לעבוד על המערכת הזאת. הייתי מעביר לביצועיסט סקיצה ידנית, ובמקום לגזור טקסטים ולהדביק הוא היה עובד על המסך הגדול הזה. מהסקיצה הידנית שלי הוא ידע בדיוק כמה מקום הטקסט תופס, איפה הצילום נכנס, איפה אני רוצה את הכותרת ובאיזה גופן. אם זאת הייתה כותרת מאוירת ידנית, הוא היה סורק אותה ומכניס אותה פנימה. המחשב עוזר להרוויח זמן אם אתה שולט בו, אבל אם לא – אתה רק מאבד זמן".
מה אתה חושב על מערכי בינה מלאכותית מתוחכמים כמו DALL-E 2, תוכנה שיודעת להמיר טקסט לדימוי חזותי בתוך רגעים ספורים, ואולי להחליף את היוצר, המאייר והמעצב?
"אני לא קונה את זה שהמחשב והבינה המלאכותית הולכים להחליף את האמנות. אני מבין שזאת רק ההתחלה, ואני לא יודע לאן הבינה המלאכותית הזאת תתפתח, אבל שלושת הדימויים שראיתי היו מכוערים וקיטשיים. אני מאמין בעבודה שבאה מתוך רגש ובייחודיות שיש לכל יוצר ואמן, וגם בשילוב של הטכנולוגיה ביצירה. אין אמנות בלי טכנולוגיה, סרט אנימציה נוצר במחשב, אבל מישהו עם כלי ביד צייר אותו, אז גם אין אמנות בלי אנשים. במקום נייר משתמשים במסך, אבל זאת עדיין עבודת יד, פשוט עם יכולות ואפשרויות שלא התקיימו בעבר וקיצורי דרך שמצמצמים את היקף העבודה".
גם בתור מעצב גרפי, אני משוכנע שאין תחליף ליצירה שבאה מאמן ולא ממחשב.
"בתחום שאתה ואני עוסקים בו הרעיון נובע מהתוכן. אתה לא כופה את התוכן כדי שייכנס לרעיון הגרפי שלך, אלא ממציא אמצעים גרפיים שלא היית חושב עליהם אם לא היית פוגש את התוכן הזה. בסופו של דבר המחשב לא פותר את הבעיות הקונספטואליות. הוא מקצר את הדרכים, ועם זאת הוא נותן אפשרויות רבות עד כדי כך שאם שאתה לא יודע מה אתה רוצה אתה הולך לאיבוד. יש מיליון צבעים, ואתה צריך צבע אחד בלבד.
"מי יחליט באיזה צבע תהיה הכותרת, ירוק או סגול? ולמה? מה בעצם יש מאחורי ההחלטות שלך כמעצב? כיצד זה משפיע על הקורא או על הצופה? את כל זה צריך לדעת – והמחשב לא יודע. מה אכפת לו. לכן צריך שהוא יהיה כלי ידידותי, שאתה שולט בו ולא שהוא שולט בך. אני גם חושב ורואה שהטכנולוגיה הביאה דיוק עד כדי פחד מטעויות, ואני מנסה להגיע לספונטניות ולנשמה בעבודה שלי. יש סתירה בין האפשרות שלך לשלוט בכל פיקסל ובין הנכונות שלך שבצביעה תצא מהקווים – ותשאיר את זה ככה, בלי להתייסר".
קישקה, בן 67, גר בירושלים. הוא נולד בבלגיה, ובנעוריו למד בכלל הנדסת בניין, אבל תמיד צייר קומיקס ואייר איורים. ב־1974 עלה ארצה, ובמשך עשורים אייר כאן ספרים ופרסם ציורים בכתבי עת. רק בשנות התשעים פנה לתחום הקריקטורה, כשהצטרף לתוכנית הבוקר "קפה טלעד" של זכיינית ערוץ 2 בימים ההם, והציג בה קריקטורה אקטואלית יומית. "זו הייתה מבחינתי הזדמנות ומקפצה למקצוע. למדתי תוך כדי עבודה מה זה להיות קריקטוריסט", הוא אומר. "בשנים האחרונות יש שני דברים שגרמו לי לרצות להיות חד וחריף יותר בקריקטורות שלי: האחד הוא הטבח שנעשה במערכת העיתון שארלי הבדו, והאחר הוא המתקפות ברשתות החברתיות נגד חופש הביטוי בכל מקום".
היום הוא מפרסם את יצירותיו בבלוג האישי שלו, בעברית ובצרפתית, העוסק בפוליטיקה ובנושאים בוערים. "אני קריקטוריסט מטעם עצמי", הוא אומר. "אני לא קשור לשום עיתון באופן קבוע, אין לי טור בשום מקום, אין לי מחויבות לחמש קריקטורות בשבוע, אז אני חופשי לבחור את הנושאים. אני מודע לכך שהקריקטורות שאני מצייר על המצב כאן הן קול מקומי ששונה מהקול הרשמי, ויש לי ביקורת בתור אזרח. אבל אני לא רוצה להיות כבול כל הזמן לכך שאני ישראלי ולדבר רק על מה שקורה כאן.
"אני חושב שהתקשורת הישראלית – וזה נכון על תקשורת בכל מדינה דמוקרטית – מסתכלת על עצמה. אני שומע חדשות ומדברים על גנץ וסער ועל סמוטריץ' ובן־גביר ובכל יום יש סקר אחר, אבל אין מילה על הטבח באוקראינה. זה כבר לא מעניין פה אף אחד. אני מכה על חטא שכבר חודש לא ציירתי שום קריקטורה על פוטין, כי לא מצאתי רעיון. במקום לעשות קריקטורה בינונית אני מחכה לשעת כושר. כמובן, בתקשורת גם לא מדברים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הוא גם לא נמצא במצע של שום מפלגה חוץ ממרצ, כי את האחרים זה לא מעניין. כולם השלימו עם זה שאין פתרון לא בדור הנוכחי ואולי גם לא בדורות הבאים".
"כשאני בא לצייר לווייתן, אני יודע את הפרופורציות: אני יודע מאיפה יוצא השפריץ, אני יודע איפה העין, ליד הפה, אני יודע את צורת הזנב ואת מקום הסנפיר. וילדים לא יודעים. יש בציור של ילדים משהו שאבד לי. אני אוהב לראות איך ילדים מציירים. זה מאוד מרגש"
פוליטית קישקה משתייך לשמאל: "אני ממחנה השלום מאז ומתמיד. אלה השורשים האידאולוגיים שלי – נוער השומר הצעיר. אני שייך למחנה המיעוט בארץ, ואני משמיע את הביקורת שלי". הוא חבר בעמותה בינלאומית שנקראת "קריקטוריסטים למען השלום", שנוסדה בצרפת בשנת 2006, ובמסגרתה הוא נוסע להרצאות בכל רחבי העולם לצד חברים אחרים בעמותה, ובהם פלסטינים וערבים ממדינות ערב ומאיראן: "זה נתן לי פרספקטיבה על העולם, על החיים, על הפוליטיקה ועל עצמי".
מיד אחרי עלייתו ארצה למד קישקה בבצלאל, ועד היום הוא קשור באקדמיה הירושלמית לעיצוב ולאמנות. קורס הקומיקס שלו, שהוא מעביר שם מאז שנות התשעים, הוא כוח משיכה לסטודנטים. "כל חיי בארץ קשורים לבצלאל", הוא קובע. "למדתי שם ארבע שנים ואני מלמד שם 39 שנים, אז כשאתה מונה את שנותיי בארץ – 48 שנים – 95 אחוז מהן היו בבצלאל. אני רואה בזה חלק חשוב מחיי המקצועיים, מחיי כמחנך. גידלתי דורות של סטודנטים, ואני ממשיך ללמד. הגעתי לגיל פרישה בקיץ שעבר, אבל אני עדיין מעביר את קורס הקומיקס שלי".
הסטודנטים השתנו בכל העשורים האלה?
"אני רואה שינויים. הדור של היום גדל במדינה מפונקת יותר, מפנקת יותר, עם תנאים טובים יותר ממה שהיו פעם, ויחד עם זאת עם דאגה גדולה לגבי העתיד: מה יהיה, איפה ימצאו עבודה, איך יתפרנסו, מתי יבוא שלום, איך מתחילים קריירה מקצועית. בתור המרצה הוותיק במחלקה לתקשורת חזותית, אני מנסה לחלוק את ניסיון חיי עם הסטודנטים. אני מרגיש שאני לא טכנאי שבא ללמד איך עושים קומיקס, אלא אדם שבא להבין את הנפש שלהם ולעזור להם. אני לומד להכיר אותם ואני עוזר להם להתפתח כאמנים, כיוצרים שאחרי בצלאל יעופו בכנפי עצמם. לא אעמוד מאחורי הגב שלהם כל הזמן עם הערות בונות, אז אני משתדל לתת את המרב בהקשבה, בעצות מקצועיות ובהעשרה. יש סטודנטים שאני מלמד כשהם בשנים ב', ג' וד', ואני רואה איך הכישרון מתפתח עם השנים. יש הבדל בין ללמוד חלילית בחדר ובין ללמוד באקדמיה למוזיקה. אם בצלאל שרדה מ־1906 ועד היום כנראה יש בה משהו.
"זה חלום מטורף של בוריס שץ שבא לארץ בראשית המאה ה־20 והקים פה אקדמיה במקום שבו היה צריך להקים מדינה. הוא אמר, עוד אין מדינה – לפחות שתהיה אקדמיה. זה מדהים שהדבר הזה שרד את האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי ואז הקמת המדינה ולאורך השנים עם כל המלחמות שהיו".
לקישקה ולאשתו אוליביה שלושה בנים. כשאני שואל אותו אם תשוקת האמנות והיצירה זורמת בדם המשפחתי הוא עונה לי ש"אצל כל אחד בדרך אחרת". בנו הצעיר אלי הוא צלם וכך גם בת זוגו: "הוא עוסק בזה הרבה ועושה דברים נהדרים". בנו האמצעי יונתן, בן 41, "כותב בשעות הפנאי, כותב יפה מאוד, לעצמו בינתיים, למגירה. הוא חוטא בזה פה ושם". בנו הבכור דוד, בן 46, הוא יו"ר העמותה הישראלית לתרבות קולינרית. "יש הרבה אמנות בקולינריה, הרבה תרבות באוכל. השבוע עלתה סדרה חדשה שהוא עשה יחד עם אורי סלעי בערוץ 8 עם רותי רוסו ומירי מסיקה. אני רואה בזה אמנות. האמנות לא זרה להם. הם מסתכלים על מה שאני עושה מאז שהם ילדים, ודאי שזה מחלחל".
איזה מין אבא אתה? איזה מין אבא היית?
"כשהם היו קטנים השתדלתי לשלב בין חיי יצירה לחיי משפחה. בהגשה האחרונה שהייתה בבצלאל בקורס הקומיקס, בחודש יוני, אחת הסטודנטיות שאלה אותי אם אפשר לשלב בין חיי משפחה לחיים המקצועיים. בתוך חצי שנייה אמרתי לה 'לא!', וכל הכיתה צחקה. ואז אמרתי, 'טוב, אמרתי את זה כדי להצחיק אתכם. אפשר, מובן שאפשר'. אני חושב שהיצירה שלי לא הייתה נראית כמו שהיא נראית אם לא הייתי מתחתן עם אוליביה ואם לא היו לנו הבנים שגידלנו ביחד. הם פשוט הפכו אותי לאדם טוב יותר. זאת קצת קלישאה, אבל זאת האמת. אני גם חושב שהמצפון ההומניסטי שלי התפתח מאוד בזכות אוליביה. יש בה דחף אדיר לצדק, דברים מקוממים אותה ודרכה למדתי להיות מעורב יותר. המצפון הפוליטי שלי היה רדום קצת, ואיתה הוא התפתח. זה הביא אותי להיות הקריקטוריסט שהפכתי להיות.
"עכשיו אני נהנה מדבר אחר: יש לנו ארבעה נכדים והחמישי בדרך. אשתי עלתה מצרפת ואני עליתי מבלגיה בלי המשפחה, אז אנחנו סבא וסבתא מאוד 'דרושים' – בכל מיני משימות של שמרטפות ובחופש הגדול, והכול ממקום של אהבה ונתינה גדולה. אנחנו מדברים איתם בצרפתית והם מבינים הכול ועונים לנו בעברית. הם יודעים שזאת התרבות שלנו. עם כל זה שאני מרגיש מאוד ישראלי, אני לא יכול לאהוב את הילד שלי או את הנכד שלי בעברית. אני יכול לאהוב אותו רק בצרפתית. יש שם ניבים שלפעמים אין להם תרגום".
ומה סבא מישל אומר על הציורים שהנכדים שלו מביאים מהגן או מבית הספר?
"אני אוהב את מה שהם עושים. ניסיתי לא לכפות את עצמי על ילדיי – זאת אומרת, לא ניסיתי שיציירו כמוני. הם היו מבקשים לפעמים: צייר לי ככה, צייר לי ככה. כשאני בא לצייר לווייתן, אני יודע את הפרופורציות: אני יודע מאיפה יוצא השפריץ, אני יודע איפה העין, ליד הפה, אני יודע את צורת הזנב ואת מקום הסנפיר. וילדים לא יודעים. יש בציור של ילדים משהו שאבד לי. אני אוהב לראות איך ילדים מציירים. זה מאוד מרגש. זה מה שפיקאסו ניסה לעשות כל חייו: לחזור לצייר כמו ילד. הוא הצליח, אבל אני לא מנסה".
