עיניים גדולות שחורות. זה מה שאני זוכרת, ועכבר לבן בשם שלג. זו הייתה ההצגה "האי ברחוב הציפורים" ששודרה בערוץ היחיד בטלוויזיה, וגיבורה הילד אלכס, שגולם בכישרון על ידי השחקן עגום העיניים יעקב איילי. אלכס הסתתר לבדו בגטו וחיכה לאביו שהבטיח לחזור לקחת אותו, ובינתיים ניסה להיות אמיץ וגילה כוח ותושייה העולים על מידותיהם של ילדים בגילנו. כלומר הילדים שהיינו אז, אני והדמות על הבמה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את סיפור השואה מפיו של ילד.
המחזה, שעלה פעמיים בישראל ואף הפך לסרט, עובד על פי ספרו הרגיש והמרתק של אורי אורלב "האי ברחוב הציפורים", שיצא לאור בשנת 1981, היה ליצירתו המוכרת ביותר ואף זיכה אותו בעיטור אנדרסן היוקרתי. הספר מבוסס על חוויותיו של אורלב כילד במלחמת העולם השנייה, שאת רוב שנותיה העביר במסתור עם אחיו הקטן, וכל חייו שימשה עבורו חומר בערה יצירתי ובלתי מתכלה. ספרו הראשון, "חיילי עופרת", היה חיבור אוטוביוגרפי שבו תיאר בעיקר את שש שנות המלחמה ואת התלאות שעברו במהלכן עליו ועל אחיו. אבל היו אלה ספרי הילדים שהפכו את אורלב לאחד מסופרי הילדים החשובים בארץ והמוערכים גם בעולם.
אורלב לא כתב רק ספרי שואה. בשנות השמונים כמעט לא היה בית בישראל שעל מדפיו לא שכנו "משגעת פילים", "האיש שרצה להיות אריה" או "סבתא סורגת" – סיפור מעט מפחיד על סבתא המצוידת בזוג מסרגות ובכדור צמר, שסורגת לעצמה בית ושני נכדים. "מסרגה למסרגה נוקשת", ופוף, יש שטיח וחצר ומיטה וכלי ארוחה. אבל גם בכתיבה שהייתה משוחררת לכאורה מעול הזיכרונות, היה בספרי הילדים שלו משהו מספרות הילדים האירופית שיש בה מרכיב קצת אפל ואפילו אכזרי, לצד הומור חד ונטול תקינות פוליטית.
כך, "האיש שרצה להיות אריה" מתעורר בבוקר ומגלה, כמו הג'וק של קפקא, שגופו כבד ואין לו ידיים; הילדה שמשגעת פילים מורדת בהורים שלה, שאומרים שהיא "מנפחת את הראש", והיא לא מפחדת לומר שלפעמים מתחשק לה לעשות דווקא ולראות אותם יוצאים מהכלים; הילדים הסרוגים משחקים בתופסת, ומתוך מריבה ומשובה פורמים זה לזו פיסת רגל וישבן, עד שסבתא העייפה סורגת לילה ומשכיבה אותם לישון. אורלב סיפר שכאשר ראה לראשונה את הציורים של המאיירת אורה איתן, שאיירה את "סבתא סורגת", נבהל והבין ששוב כתב ספר על אחיו הקטן ועליו, שני הילדים חסרי אבא ואימא, שמציאות חייהם נפרמה. "בארץ ישראל סרגתי הכל מחדש", אמר.
אורי אורלב נולד בוורשה לפני 93 שנה בשם יורק, למשפחה מתבוללת; בילדותו אפילו לא ידע שהוא יהודי. אביו היה רופא וקצין בצבא הפולני, ואמו סייעה לו בבית החולים. כשגורשו אל הגטו אביו נלקח, והוא נשאר עם אמו ואחיו. האם חלתה והובהלה לבית החולים, ושם נרצחה בירי במיטתה. דודתו הבריחה את הבנים למקום מסתור עד שנתפסו ונלקחו למחנה הריכוז ברגן־בלזן. אחרי השחרור עלו האחים לישראל ונקלטו בקיבוץ גניגר. אורלב חי רוב שנותיו בירושלים, והותיר אחריו ארבעה ילדים ועוד נכדים.
תו תקן של בגרות
הרבה לפני רוברטו בניני וסרטו "החיים יפים", שספג ביקורת קשה על כך שריכך את זוועות השואה ואת אימת מחנות הריכוז והפך אותם למגרש משחקים של "טובים מול רעים", עשה זאת אורי אורלב. בספריו "האי ברחוב הציפורים" וגם ב"חיילי עופרת", לצד האובדן, חוסר הוודאות והמוות שניבט מכל פינה, יש גם דמיון ומשחקיות. אלכס רוקד עם שכנתו בשלג, וחיילי העופרת של יורק הקטן, הלא הוא אורי, ואחיו, נלחמים ומנצחים ומסייעים להם להעביר את הימים במחבוא. "שמות הגיבורים באו מהספרים. מי שקרא ראשון הזמין את גיבורי הספר לצבאו… מיד הפך החדר ליער, ושני הילדים עקבו במתיחות אחרי רובין הוד, הגיבור הלבוש בגד ירוק, השודד את העשירים ומעניק לעניים. 'אני אהיה רובין הוד', אמר קאז'יק" (חיילי עופרת, עמ' 9).
אורלב הוא גם מי שתרגם לעברית את ספריו של יאנוש קורצ'אק "המלך מתיא הראשון" ו"קאיטוש המכשף", והנחיל אותם לילדי ישראל. גם בספרים הללו, הבריחה אל הדמיון, האנושיות והחברות יכולות לרוע. בעבור אורי אורלב זו לא הייתה טקטיקה ספרותית, אלא הדרך לשרוד.
בשיחה טלוויזיונית עם יואב גינאי נשאל אורלב מדוע כותב על השואה באופן הזה, הבלתי מזעזע, המשחקי. "משום שזו הדרך היחידה בה אני יכול לכתוב על זה, לחשוב על זה או להרגיש את זה", השיב אורלב. "זו הדרך שבה חוויתי את זה. מבוגרים זוכרים את הצער, את האובדן, הכאב, האסון. ילדים זוכרים גם את השגרה, את המשחקים". הוא סיפר שהיה תלמיד גרוע ושנא את בית הספר, וכשהמורה קרא לו והודיע לו שלא יוכל יותר לבוא משום שהוא יהודי, היה מאושר. וכשאימו לא יכלה יותר לצאת לעבודה, הוא נהנה מהזמן המשותף שהמלחמה העניקה להם, מתשומת הלב, האהבה והקרבה.
לאוזן הישראלית, המורגלת ביראת כבוד, זעם וצער עמוק נוכח זיכרונותיהם של שורדי השואה, כמעט משונה לשמוע את אורלב חושף קרני אור בתקופה החשוכה מכול. אבל אורלב התעקש שזו הדרך היחידה לכתוב ספרות שואה לילדים. לא ממרחק, בפרספקטיבה, אלא למסור את החוויה מעיניו של הילד כפי שהיא עוברת עליו. אבל אורלב לא הסתיר מהילדים את המציאות. הוא פשוט פרס אותה בכנות לנגד עיניהם, רגעי חסד ורגעי אימה, כפי שהיא באמת. מבלי להצטעצע או להתחנף אליהם, ומבלי לטלטל בכוונה תחילה כדי לסחוט תגובה רגשית.
מלחמה זה דבר בוכה
שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים כתב אורלב את "חיית החושך", עבור הילדים הרבים שאביהם לא חזר מהמלחמה, ובחייהם נפער חושך גדול. חיית החושך הייתה דימוי לריק ולפחד שלא מתכוון ללכת לשום מקום, ויש להתגבר עליו או להתיידד איתו. אורלב היה חלק מדור הסופרים שסירב לציית למשימה הלאומית ולכתוב ספרות מגויסת שבה כל ילד הוא חייל (ראו ערך חסמבה, או "שמונה בעקבות אחד"), והתייחס גם להשלכות הקשות של המלחמה, שמביאה בכנפיה יתמות ואובדן. תרצה אתר כתבה בשנת 1975 את "מלחמה זה דבר בוכה", ואורי אורלב ידע זאת. הוא העניק לילדים הבוכים בסתר, בעידן שבו לא הרבו לעודד שיתוף רגשי, את המתנה הגדולה ביותר: הזדהות.
אני זוכרת מאבקים של ממש בספרייה הקטנה בקריית־שמואל על מקום ברשימת ההשאלה של הספר "אח בוגר", על הילד יוסי שאביו נהרג במלחמה, ובמסגרת תוכנית "אח בוגר" הוא פוגש סטודנט בשם יואב, שיהיה לו דמות גברית שתמלא במידה מסוימת את החלל האבהי. הבחירה בנושא כזה לספר המיועד לבני נוער, בלי הרפתקאות, עלילות גבורה, רומנים או מתח – היא בחירה שאין בה חנופה. שום דבר לא קורה בספר מלבד מערכת יחסים פסיכולוגית ורגשית בין ילד עצוב ובחור צעיר. מערכת שמתקרבת ומתרחקת ושיש בה חשדנות וחיבור וצביטות בלב. לא פופולרי, ובכל זאת, בזיכרוני היה הספר תו תקן של בגרות. אם קראת אותו, הרי שעברת שלב אל היקום הבא של הספרות.
לאורך חייו כתב ותרגם אורלב ספרים רבים, כולל ספר שירים אחד, "שירים מברגן־בלזן", וזכה להכרה והערכה ברחבי העולם על ספריו. הוא קיבל פרסים רבים, בהם כאמור פרס אנדרסן , פרס דבורה עומר ופרס יד ושם על ספרו "רוץ ילד רוץ", שמגולל את סיפור חייו של יורם פרידמן, בן למשפחה דתית שברח מהנאצים בזהות נוצרית ועלה ארצה.
מצער מאוד שמצעד הספרים הנוכחי של משרד החינוך אינו כולל אפילו ספר אחד מיצירתו הענפה של אורלב. בשבוע שבו בתוכנית טלוויזיה ירודה אנשים צעירים הצדיעו במועל יד כבדיחה, יש חשיבות חיונית לרענן את רשימת הקריאה של ילדים ובני נוער. מעבר להרחבת הדעת ולימוד ההיסטוריה הקרובה, תהיה להם חוויית קריאה מלאת עושר ודמיון והומור. ומי יודע, אולי אחרי מותו תהיה לאורי אורלב עדנה מחודשת.
