גרעין של אמת: החדש של קן פולט מלא דילמות מציאותיות

אומרים שמשק כנפי פרפר בסין עלול גרום לסערה בטקסס. שכל משבר מתחיל בבעיה קטנה שלא נפתרה. כך ירייה בודדת בגבול שבין סודן וצ'אד מידרדרת לכמעט מלחמת עולם. הספר "לעולם לא" מצטרף לסוגת ספרי המתח המנסים לתאר הידרדרות למלחמה בין־מעצמתית, ואת התנהלות מנהיגי המעצמות והחלטותיהם בעת התנגשות בין תרבויות. כהרגלו, קן פולט טווה ביד אומן סיפור בדיוני על עובדות ומציאות. עד עתה הוכיח פולט את כשרונו לשזור דמיון עם פרטים היסטוריים, ובכך קבע את מקומו בשורה הראשונה של הסופרים התקופתיים עם סדרות רומנים על ימי הביניים ועל מלחמות העולם הראשונה והשנייה. בספר זה, פולט מכוון לעתיד. עתיד שאף שהוא דמיוני, אינו רחוק מן המציאות.

בכתיבתו העשירה ומלאת הפרטים קושר פולט את המלחמה העולמית בטרור, המתרחשת בספר זה בצפון הסהרה עם מעורבות סינית וצפון־קוריאנית, למתיחות בין צפון קוריאה ודרומה, ובין ארה"ב שידה בכול. באפריקה מתחקים סוכן חשאי ומפעיליו אחר משלוחי סמים וסחר בבני אדם, כדי לגלות את עקבותיו של ארגון טרור (המדינה האסלאמית של צפון סהרה, וארגון סלפי גי'האדי בדיוני) הנתמך על ידי צפון קוריאה. בסין מתגלעים מתחים בין בכירי השלטון מן האסכולה הקומוניסטית הישנה והתוקפנית, ובין היועץ לביטחון פנים צ'אנג קאי, הנשיא והשר להגנה לאומית, שלושתם צעירים עם השכלה מערבית. אלה נדרשים להתמודד עם קריסתה הכלכלית של צפון קריאה, מרד צבאי שהסתיים בכיבוש כל בסיסי הטילים הגרעיניים שלה ופלישת הדרום לעיר הבירה. בארה"ב, הנשיאה גרין צופה מן הצד במאורעות ונדרשת להגיב להם, תוך שהיא מתמודדת עם אתגרים בתוך משפחתה ומול יריבים פוליטיים.

העלילה מונעת ממתחים שונים ובהם תרבות של אשמה מול תרבות של בושה, היחס לכבוד לאומי, היכולת להתאפק ולהכיל מול הרצון להפגין כוח, הבדלי גישה בין דורות של מחליטים, הבטחות בחירות שצריך לממש, בריתות שצריך לכבד, הקשרים הגלויים שבין המנהיגים לעומת הקשרים החשאיים שבין ארגוני ביטחון, מרגלים ומרגלים שכנגד, ועוד.

בסביבה מסובכת וכאוטית כזו, קשה לתאר את המצב באופן ודאי ולחזות את תוצאות הפעולה. לכן נדרשים כל הצדדים להתאזר במידה גדושה של איפוק ולהעדיף את המילה על המעשה. וכאשר נעשה מעשה, עליהם לבחון היטב כיצד השתנה המצב ומה משמעויות התוצאה. הספר מוליך את קוראיו בין מעשה לתוצאה, והוא מחולק לפרקים באמצעות החמרה הדרגתית של מצבי ההגנה של ארה"ב. וכפי שקורה במצבי הידרדרות, ככל שהמצב חמור יותר, המרווח בין המדרגות מתקצר וקצב הפעולות מתגבר. כך נבנה המתח בספר, כאשר בין שני הקצוות הקוריאניים, ארה"ב וסין נדרשות להחליט מתי להתערב ואיזה נשק להפעיל.

תגובה פרופורציונלית

כשאר ספריו של קן פולט, הספר מרובה בפרטים. הקורא נדרש "להחזיק ראש" ולהתמצא בדמויות, במקומות ובהקשרים ביניהם כדי לעקוב אחר ההתרחשויות. למי שיעשה זאת, מובטחת הנאה שלמה. הספר מצטרף לסוגת המתח הטכנולוגי והיחסים הבינלאומיים, כגון ספריו של טום קלנסי, ונמצא בשורה הראשונה של הסוגה הזו. כקורא חסרה לי מפה של האוקיינוס השקט וים סין הדרומית, שעשויה לסייע בזיהוי האתרים המוזכרים בספר, כדי להתרשם ממשמעויות המרחק והמיקומים היחסיים. רוסיה נעלמה מן הספר, בהתאמה לירידת הסיכון ממנה ועליית הסיכון הנשקף מסין בתרחיש הייחוס האמריקני. וכאן מתקשר הספר למקומנו לזמננו.

מעל כל האירועים וההתרחשויות בספר מרחף האיום – שממנו נובע שם הספר – שבהפעלת נשק גרעיני. הנשיאה האמריקנית גרין קובעת שלושה כללים להפעלת נשק גרעיני על ידי ארה"ב: "קודם כל, עשינו כל שיכולנו כדי לפתור את הבעיה בדרכי שלום אך המאמצים נכשלו… שנית, אי אפשר לפתור את הבעיה באמצעות נשק קונבנציונלי… שלישית והכי חשוב: אמריקנים נהרגו או עומדים להיהרג על ידי האויב… נשק גרעיני הוא המוצא האחרון. בכך אני נבדלת מאחרים שחושבים שנשק גרעיני הוא המוצא הראשון, שאחריו לא נחוץ שום דבר". אך עד שיצטברו אותם תנאים הכרחיים, אם בכלל, היא עושה כל שביכולתה כדי לתווך ולהרגיע.

ההידרדרות בספר מתחילה לאחר שכטב"ם אמריקני גנוב מתרסק מעל אסדה סינית בנמל סודן והורג כמה עשרות מן העובדים שם. מהי מטרה לגיטימית כדי לשמור על הכבוד הסיני? בסיס צבאי אמריקני, בסיס של צבא אחר שבו משרתים גם אמריקנים, או ספינת מחקר של מדינה שלישית שחוקריה הם אמריקנים? ומהי תגובה פרופורציונלית? האם "מידה כנגד מידה", כזו שעוצמת הפגיעה ומספר ההרוגים בה יהיו זהים, או "תגובה יחסית", כלומר כזו שתוכיח שאין הבלגה על הפגיעה, אך לא תביא להידרדרות נוספת? שאלות אלה, הנובעות מדיני המלחמה, חוזרות שוב ושוב בספר, בין כל הצדדים המעורבים. לא בכדי מדומה משבר למפולת שלגים הצוברת תאוצה ככל שהיא מתקדמת, ורק כוח חיצוני יכול לעצור אותה או להסיטה ממסלולה.

כדי להגביר את הדילמה, וגם לשם הגברת מהימנות הספר בניסיון לדמות דיונים בין מקבלי ההחלטות, הספר משובץ באנלוגיות היסטוריות. כמו המתיחות בין ארה"ב לרוסיה במשבר הטילים בקובה 1962, המשמשת לנימוק טיעוני הבכירים בארה"ב; או טבח ננג'ינג וכיבוש הונג־קונג בידי הבריטים, כדי לתמוך את טיעוני המדינאים בסין.

פרפר מזרח תיכוני

הקריאה בספר מעוררת את הקורא לחשוב על הקשרים לאזורנו ולזמננו. הקורא הישראלי מוצא עצמו באזור מוכר. ברור לו ששאלות דיני המלחמה והמחויבות לבריתות־הגנה, שבהן מתחבטים בספר מקבלי ההחלטות בסין ובארה"ב, רלוונטיות גם לישראל מול אויביה. מהן מטרות צבאיות? מהי המידה הנכונה להפעלת הכוח? מתי מגיעה העת להסלמה יזומה במציאות של מזרח תיכון מתגרען?

בביקורו האחרון בישראל הזכיר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן את שיחתו עם ראש הממשלה גולדה מאיר בשנת 1973 שהזכירה לו את "הנשק הסודי שלנו – אין לנו לאן ללכת". ביידן חתם כאן על "הצהרת ירושלים", המבטיחה את מחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל ולמניעת נשק גרעיני מאיראן, והציב תשתית למערכת הגנה אווירית אזורית ולקידום הסכמי אברהם. לעומתו, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מקיים ברית משולשת עם איראן וטורקיה כדי לקדם יכולות צבאיות ואלימות ישירות או באמצעות שלוחים. ייתכן שכל מהלכיו לא נועדו אלא לנקום בעולם המערבי על תמיכתו באוקראינה. אם נרצה לבחון את שיא פוטנציאל העימות, די להתבונן במערכת הקשרים של טורקיה והאינטרסים המנוגדים שבתוכה – עם רוסיה, איראן, המורדים המוסלמים בסוריה, ובחודשים האחרונים שוב עם ישראל. התנגשות פנימית בין האינטרסים או פעולה של אחד השלוחים עלולה להיות אותו משק כנפי פרפר.

מהי האסטרטגיה המתאימה לישראל במערכת אזורית כזו? מהי תגובה רלוונטית, ולמי מגיבים? החשש מתקיפה נרחבת בישראל משאיר מתחת לפני השטח את האופציה הגרעינית כמכה שנייה, ומחייב אותנו לאפשר למנהיגינו לחשוב ולהחליט בסביבה מוגנת מאיומים פיזיים בעת מלחמה. עד כמה נוכל לסמוך על בעלות בריתנו שיעמדו לצידנו? (כאן כדאי לזכור את עמדתן במבצע קדש, בתקופת ההתשה ובתחילת מלחמת יום הכיפורים; עד מתי נשארו באזורי העימות במזה"ת בעשורים האחרונים, ומה הותירו אחריהם; ומן העת האחרונה – באיזה צד בחרו בעימות שבין אוקראינה לרוסיה, ומתי החלו להתערב). מי שירצה להפליג מן המציאות על כנפי הדמיון מוזמן לקרוא את "הכריש" מאת מישקה בן דוד, המשרטט תרחיש אימים שבו ישראל נותרת לבדה מול אויב נחוש וזירה בינלאומית עוינת.

בחזרה לספר שלפנינו: "לעולם לא" מתאים לחובבי סוגת המשברים ביחסים הבינלאומיים. סגנון הכתיבה קולח ועשיר. ההסתמכות על עובדות, והשימוש בשמות של מקומות וארגונים אמיתיים, תורמים למהימנות הספר ולהבנה שאין זה מדע בדיוני אלא עתיד אפשרי. עתיד שעלול להידרדר מתוך שפע כוונות טובות והחלטות תמימות ולכאורה בלתי־תלויות להגברת הבריתות האזוריות, שבפועל מעמיקות את המתיחות המתמדת בין המעצמות על השליטה במזרח התיכון. כפי שכותב המחבר בהקדמה לספר: "מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה שאיש לא רצה בה. לא היה ולו מנהיג אחד שרצה שהמלחמה תפרוץ, אך התקבלו החלטות הגיוניות ומתונות שכל אחת מהן קירבה אותנו צעד אחד נוסף לעבר הסכסוך הנורא ביותר שהעולם ידע מעודו. הגעתי למסקנה שהמלחמה הייתה תאונה טרגית. שאלתי את עצמי, האם זה עלול לקרות שוב?". התשובה־התקווה נמצאת בשם הספר: "לעולם לא".

ד"ר אלדד שמש הוא עמית מחקר במוסד שמואל נאמן בטכניון ומומחה בצוותי ניהול חירום ומשברים