הסופרת אילה פנירי, המוכרת יותר בשם א. פרי, נחשבה לשם דבר בעולם החרדי. בחנויות הספרים החרדיות ברחבי הארץ נמכרים שלושת ספריה בתפוצה רחבה. עד לאחרונה היא שמרה על אנונימיות, אבל כעת היא נחשפת לראשונה בשמה ובזהותה המלאה. "העובדה שאני מוכנה להיחשף בשמי המלא ובסיפור שלי בעיתון לא פשוטה עבורי כלל", אומרת פנירי. "אני עצמי לא חושבת שאני אייטם עיתונאי, ולו בגלל העובדה שאני אישה רגילה מאוד, מתמודדת כמו כולם", היא מוסיפה.
אבל פנירי היא לא רק סופרת חרדית מצליחה, אלא גם אישה המתמודדת עם מצוקות נפשיות. היא מספרת כי היא "מתמודדת עם חרדות, כפייתיות, גמגום וביטחון עצמי נמוך". לפני כחמש שנים היא אף אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. להתמודדויות ניתן למצוא הד בספריה, דרך הדמויות השונות.
ההצלחה הספרותית שלה היא תוצאת לוואי של המטרה הראשונה שלשמה החלה לכתוב: טיפול עצמי. "עם הכתיבה והוצאת הספרים, מצאתי את הערך האמיתי שלי. למשל, אני היום כבר פחות מגמגמת ופחות חרדתית, וזה בזכות הכתיבה. הגעתי למקום נמוך, ומשם התחילה היצירה שלי", היא אומרת.
פנירי היא בת 38, תושבת טבריה, נשואה ואם לחמישה ילדים. אמה נפטרה לפני כ־16 שנה, ואביה נפטר לפני שנה. "אמא שלי גידלה אותנו בירושלים עם אהבה גדולה לעיר, ובעיקר למאה שערים ולתושביה. היא נהגה ללכת איתנו לשכונה כדי שנתחבר לאווירה שם, והיו לה גם ידידות מנטורי קרתא. דרכה הבנתי שאפשר לחבב ולהעריך גם אנשים שונים מאיתנו. אגב, המשפט הקבוע שלה היה: עדיפה דירת מרתף בירושלים מאשר דירה גדולה בעיר אחרת.
מבחינתי אם השפעתי אפילו על אדם אחד, זה כבר משמעותי. יש לי פחד קהל, אבל אם אני מתחברת למטרה אני מצליחה לבטל את הפחדים, כי אני לא הסיפור כאן
"אבי היה אברך כולל, בעל תשובה. הוא היה אבא טוב מאוד, אבל התמודד כל הזמן עם קשיים של פרנסה וחרדות. הוא לא הסכים שנלך לבד לשום מקום ותמיד היה מלווה אותנו".
ולימים זה הקרין עלייך?
"יכול להיות. אבל זה גם עזר לי מאוד. כל אדם צריך להכיר את העולם, ולדעת שיש בו גם סכנות שצריך להיזהר מהן. אנחנו צריכים לגדול עם הידיעה שאסור לסמוך על כל אחד.
"תמיד סבלתי מפראנויות. כבר בגיל חמש־שש היו לי מחשבות כאלה. למשל, כשבגן הכריזו על טיול, לא רציתי לצאת כי חששתי שהגננות יזרקו אותי לים. עם השנים זה רק החריף. סבלתי מחשיבה חרדתית ומדיכאונות – בעיקר בגיל ההתבגרות שהיה לא פשוט עבורי. עם זאת, במשפחה קיבלו אותי כמו שאני".
טופלת?
"בקושי. כשהייתי ילדה ונערה, לא הייתה מודעות לכך בכלל, ובמגזר החרדי בפרט. כמעט לא סיפרתי מה אני עוברת. זה הפריע לי בלימודים, ובמישור החברתי. בבית הספר היסודי היו לי אומנם חברות, אבל בתיכון כבר הייתי בשוליים ועברתי משבר של ממש. בשנות ההתבגרות הייתי בלי חברות".
היא גדלה על הספרות החרדית, והספרים היו מפלט עבורה. "הספר הראשון שקראתי היה ספר בשם 'העילוי שנחטף', כשאני עוד בכלל לא הכרתי את המילה 'עילוי'. דרכו, הבנתי שקריאה היא משהו שלוקח אותנו אל עולמות אחרים. אבא היה קונה לנו בכל חודש ספר חדש, וגם נרשמנו לספרייה.
"תמיד קראתי ותמיד כתבתי. כבר כנערה וכנשואה טרייה, כתבתי כמה ספרים לעצמי. התחלתי לכתוב באופן רציני, שנה אחרי הלידה. הייתי ממש בדיכאון, מנותקת מהעולם, ובשלב מסוים השלמתי עם הגורל שלי שאני בודדה. הבנתי שאני מתמודדת, ושאני לא יודעת מה יעלה בגורלי. לא הכול היה קודר ואפור, כמובן, והייתה לי גם שמחה בחיים, אבל בלב כבר השלמתי עם זה שבשל מצבי לא אממש את עצמי. במשך השנים ניסיתי לעסוק בכל מיני תחומים. למשל, פתחתי תיאטרון בובות וגם הקמתי עסק לעיצוב. הייתי ממש צריכה להכיר את העולם בכל מיני אופנים. אבל זה לא הלך. בסוף הבנתי, שהכתיבה היא המקום היחיד שבו אני מרגישה שלמה".
מה הביא אותך לכתוב אז, אחרי הלידה?
"אחותי שכנעה אותי לקרוא ספר בשם 'מהללאל', ספר שחיברה הסופרת החרדית מיה קינן (ספר פנטזיה, ח"ב). קראתי אותו במשך שבועיים, והוא נתן לי השראה גדולה. בעיניי זה ממש ספר טיפולי. הוא נתן לי מודעות, עשה בי משהו. לאחר שסיימתי לקרוא אותו החלטתי שאני מתחילה לכתוב. כתבתי וכתבתי, וכשקראתי וראיתי שעדיין זה בוסרי, מחקתי וכתבתי שוב ושוב. נרשמתי לפורום כתיבה של סופרים, שם קיבלתי טיפים לכתיבה, ושם גם העליתי להתייעצות פרטים מהספר הראשון שלי. וכשראיתי שיש לי משהו ביד, החלטתי שאני ממשיכה עם זה הלאה, ורוצה להוציא את הספר לאור.
"שלחתי את כתב היד, לאחר שעבר ביקורת ראשונית, למספר הוצאות לאור חרדיות. חלק מהן כלל לא ענו. נציגה מאחת ההוצאות צלצלה ואמרה שהעלילה יפה ושאמשיך לכתוב, אך שזה לא מתאים להוצאה שלהם. עברו עוד חודש־חודשיים וקצת התייאשתי. אבל אז קיבלתי מייל מהסופרת והמו"לית אביגיל מייזליק, שאמרה שהיא אהבה את כתב היד והם רוצים להוציא אותו לאור".
למה בחרת בשם בדוי? היום גם בציבור החרדי מקובל לכתוב בשם מלא.
"היו כמה סיבות. ראשית, 'אילה פנירי' לא נשמע לי שם כל כך ספרותי. וגם, היה לי לא נוח לראות את השם שלי מופיע על ספר. אני טיפוס מאוד שמרני, לא אוהבת להיות בקדמת הבמה. בוודאי שיש בי גם חלק שכן רוצה את המקום הזה, את הבמה וההכרה, אבל החלטתי לפרסם בכל זאת בשם עט. זו גם הייתה בחירה שהקלה עליי עם פחד הבמה שלי".
אז הייעוד שלך הוא כתיבת ספרים?
"לא רק כתיבת ספרים. העולם גדול ויש מקום להתפתח כל העת. אבל ככל שהתחלתי לממש את הכישרונות שלי, הבנתי עד כמה יש במימוש העצמי כוח מרפא מופלא. כרגע אני עושה את זה דרך הספרים".
לדבריה, אחד הגורמים לחרדות בילדותה היו סיפורי השואה שקראה ושמעה. "שנים ארוכות סבלתי מפוסט טראומה בגלל סיפורי השואה. אין לי אומנם קשר משפחתי למאורעות השואה, מכיוון שהשורשים שלי הם מאיראן ומבוכרה, אבל כן הרגשתי שיש לי קשר רגשי־נפשי עמוק למה שקרה שם. מבחינה מסוימת, הרגשתי שהייתי שם. אמא שלי הייתה מדברת הרבה על השואה אך לא התעמקה בזוועות. אני, לעומתה, קראתי ושמעתי יותר, ובתור אדם רגיש מאוד היו לי סיוטים במשך השנים שרק הלכו והחריפו. הייתי חושבת על השואה כל רגע וכל דקה. כל הגוף שלי כאב כל הזמן, ופעמים שכמעט התעלפתי. אבל עברתי את הכול בשקט ולא שיתפתי. לא הבנתי את הפער העצום בין 'שם' הקודר והשחור, לבין המציאות היפה והקורנת שמולי.
"המחשבות האלה הובילו אותי לכפייתיות, לשטיפות ידיים תכופות כדי להעביר את התחושות הקשות. סבלתי מחרדות והייתי מתכנסת בתוך עצמי. הייתה לי משוואה כזו: אם קרו דברים רעים, זה לא סתם, אלא כי הקב"ה רוצה שנהיה טובים, והכול זה עונשים. פחדתי מלחטוא ברמות הזויות, הייתי ממציאה לעצמי חטאים שעשיתי. כלפי חוץ כבר אפשר היה לזהות זאת, כי התרחקתי מאנשים. התנהגתי בצורה קצת משונה והקשיים החריפו.
"חייתי בתוך חשיבה תת־מודעת שאסור לי להצליח ואסור לי להיות מאושרת, ותמיד חיבלתי לעצמי בהצלחות. בנוסף, הייתי מאשימה את עצמי בכל דבר שקורה בעולם. היו לי הוכחות שאני אשמה, ואם לא היו, אז מצאתי אותן דרך פרשנויות שונות".
את ספרה הראשון כלל לא תכננה להוציא לאור. היא כתבה אותו עבורה כחלק מתהליך ריפוי. "כתבתי אותו כדי לחזק את עצמי, כי הייתי במצוקה ובתחושת נחיתות ושפל. עברתי בכתיבה שלו מסע רציני עם עצמי. הייתי לא צלולה לגמרי, וגיליתי פעם אחר פעם עד כמה שאני לא יודעת ולא מבינה. הספר עבר שכתוב שוב ושוב. הוא נכתב קצת בפראות לטעמי, כי הייתי נסערת מאוד. לכן, מיתנתי את הכתיבה. הספר השני נשא איתו מעין מסרים ממשיכים מהספר הראשון, מסרים על כך שצריך לשקוע בעשייה ולא משנה מה הקהל חושב או מה התוצאות".
מה התועלת שיש להתמודדיות שלך בכתיבה?
"אני יכולה לכתוב ספרי מתח טובים. זה נחמד לקרוא ספרי מתח, אבל זה נורא לחיות בתוך חושך פנימי עמוק. ושם, דווקא בנקודה הזו, פגשתי את ה', והייתי בורחת אליו כל הזמן. אני טיפוס שלא נכנע, ולא הייתי מוכנה להיכנע ככה לפני אף אחד, גם לא לפני הקב"ה, אם לא הייתי מבינה עד כמה אני לא בריאה ועד כמה אני לא בסדר. הבנתי שהוא לא רוצה שיהיה רע, ואז התחלתי להשתדל להתחבר לטוב על ידי ביטול עצמי והשראת הקב"ה והאור שלו בתוכי. באותה תקופה התחלתי לבחון ולהשליך את כל האמונות שלי, את כל מה שידעתי וחשבתי, והתחלתי לבחון כל דבר מחדש – תוך כדי נאמנות לחוקי ההלכה, כמובן. למרות זאת, הבנתי שיש הרבה שטח אפור שבו סתם החמרתי על עצמי, וחיפשתי את השטח האפור הזה בתוכי. שאלתי את עצמי – האם אני שלמה עם הבגד הזה? עם המעשה הזה? עם האמירה הזו?"
לאחרונה, כניסיון להילחם בפחד הקהל, החלה להקליט הסכתים עם מחשבות ודעות שלה, שעולים ביוטיוב. "מבחינתי אם השפעתי אפילו על אדם אחד, זה כבר משמעותי. יש לי פחד קהל, אבל אם אני מתחברת למטרה אני מצליחה לבטל את הפחדים, כי אני לא הסיפור כאן".
את סיפורה האישי, היא מדגישה, היא בוחרת לספר לראשונה כדי לנסות להשפיע על אנשים נוספים שנמצאים במצבה או סובלים מהפרעות שונות. "אף אחד לא חייב אותי לספר על ההתמודדות שלי ועל האתגרים. יכולתי לפרסם את הספרים בלי להיחשף ולא לתת לאיש דין וחשבון על מה שאני עוברת. הסיבה שבחרתי לשתף זו האמירה שעולה מהמסע שעברתי: לא משנה מי את ומה ההתמודדויות והאתגרים שלך – אם תתחברי לעובדה שהעולם הוא טוב ואלוקים הוא טוב ומיטיב ולרצון שלו שיהיה טוב, אז בעזרת ה' תגיעי למקומות טובים".
לאחרונה החלה לכתוב ספר רביעי, המשך לספרה האחרון "הצעה לסדר". "הפנמתי, בסופו של תהליך, שהחסד האמיתי מתחיל בתוכנו, בחמלה, הבנה ואהבה כלפי עצמנו. כל אחד מאיתנו צריך לטפח את עצמו במקסימום ולהיות קשוב לעצמו, לא מתוך אגואיזם, אלא מתוך הבנה שרק אם נאהב את עצמנו באמת ורק אם נתפתח ויהיה לנו טוב אז נצליח לאהוב את עצמנו ואת הקרובים לנו".
