מקובל להאמין ולחשוב שהנופים והמקומות השווים שיש לארצנו הקטנטונת להציע מרוכזים ברובם בצפון ואם נהיה ספציפיים יותר, בגולן. כבני נוער חיכינו לכל הזדמנות ותירוץ כדי לעלות צפונה, לתפוס טרמפים בכבישים הארוכים, להגיע לצומת צמח ולהימרח על האספלט בצומת יהודייה, גדלנו על המסלולים שופעי המים שם ובכל קיץ שלטנו בכל פיסה צפונית אפשרית ביד רמה.
בחיי הבוגרים יותר, אלו הכוללים זוגיות, אמהות והזדקנות מסוימת, די זנחתי את הכושר שלי בכלל, ואת עולם הטיולים בפרט. לא שהייתי איזו טיילנית מומחית לפני כן, אבל את המעט שעוד הספקתי לטייל בעבר שכחתי ואפילו סנדלי השורש האהובים מהתיכון לא זוכרים מי אני ומה רצוני מהם. ובכל זאת, כשאני שומעת את המילה "תרמילאי" משהו בדופק הלב שלי משתנה, פרפרי בטן מתחילים להתעורר ואני מתחילה לחשב צעדיי כדי למצוא מה עליי לעשות כדי להפוך להיות חלק מקבוצה יוקרתית כזו שנעלי הרים לרגליהם, קיטבג ענק על כתפיהם, כובע טמבל מחמיא על ראשם, והם מצוידים בקרם הגנה, בקבוק מים, חבילת פיתות וטחינה לחיצה (תמיד יש להם טחינה לחיצה!).
אז בשבוע שעבר הבנתי שעל מנת להפוך למיטיבת לכת בעצמי, כדאי לי לדבוק במי שמוגדר כך, והתחלתי לחזר במיומנות אחרי כמה חברות יודעות דבר, פיתיתי אותן במילים חלקלקות ולשמחתי הן הסכימו לטייל איתי ולחשוף בפניי פנינים קסומות וחבויות שאני רוצה לשתף איתכם.
"לא חייבים להצפין מאה קילומטרים מהבית כדי לפסוע בשבילים ובמשעולים עם נופים עוצרי נשימה ומעיינות צלולים"
עכשיו, אני כמובן לא מתכוונת לקחת מהצפון האהוב את הכבוד המגיע לו, אבל גיליתי שלא חייבים להצפין מאה קילומטרים מהבית כדי לפסוע בשבילים ובמשעולים עם נופים עוצרי נשימה ומעיינות צלולים. כן כן, תתפלאו לגלות שגם כאן בשומרון ההררי מסתתרות להן פינות ייחודיות שלא יורדות בטיבן ממעיינות ברוכי מים צפוניים.
לפני שאגש להסברים על המקומות היפים הללו חשוב לי לציין מספר נקודות: ראשית, אם אינכם מכירים את אזור השומרון ורוצים להגיע לטייל כדאי ורצוי מאוד להתייעץ עם מי שכן מכיר. אומנם המקומות שאוביל אתכם אליהם אינם מוגדרים מסוכנים וניתן להגיע אליהם ללא ליווי נשק, אך אם אינכם בטוחים שאתם במקום הנכון או שיש לכם חשש כלשהו – צרו קשר עם מישהו שטייל שם בעבר. כל הנקודות שכתבתי עליהן מופיעות באתר "עמוד ענן" שהוא בעצם תחליף למפות הטופוגרפיות שאליהן היינו רגילים לפני עידן האינטרנט ומכיל בתוכו כמעט כל פינה וכל עץ בארצנו היפה.
זו עצה שתקפה לטיול בכל מקום בארץ, שימו לב שאנו בתקופה משופעת בעומסי חום והכינו את עצמכם מראש לטיולים בטמפרטורות גבוהות. קחו איתכם מים, הרבה מים, נעליים נוחות, כובע וקרם הגנה. מומלץ לצאת בשעות מוקדמות עד כמה שאפשר, בשעות הבוקר בהרי השומרון התחושה היא פעמים רבות כמו בסתיו עם רוח נעימה וקרירה עם ערפל סגרירי שמצטלם מקסים ואפילו נותן נופך אירופי לאווירה (אבל למי אכפת? אנחנו בארץ ישראל!).
ונקודה אחרונה – אם יצאתם לטיול באחד המקומות הקסומים האלה, ישבתם, טבלתם, הנחתם את הראש, רגע לפני עזיבת המקום הפנו מבט לאחור ושאלו את עצמכם – האם השארתי את המקום כפי שהיה כשהגעתי אליו? האם יש באפשרותי להשאיר אותו אפילו מוצלח ונקי יותר?
חוות יתדות
אין דבר מתנשא יותר מלכתוב כאן שהנקודה המעלפת הזו נמצאת בחצר הבית שלי. אבל מה לעשות שזו האמת?
במרחק חמש דקות הליכה מחוות גלעד נמצאת חווה מהממת שבאופן אישי יש לי חיבור פנימי אליה ולכן עינה ואני התחלנו בה את הטיול. היא הוקמה לפני כמעט חמש שנים, בליל כ"ג בטבת, ליל הרצח של רזיאל. הראל וטליה ליבי, מקימי החווה רצו לנתב את אבלם וכאבם בהקמת עוד נקודה יהודית בשומרון ולאחר מחשבה והתייעצות הם הקימו את חוות יתדות. כיום יש בחווה הזו משק פעיל של כבשים, מרכז מבקרים הקרוי "המחרשה" ובו מגבנה ובית חליבה, וכמעט עשר משפחות מתגוררות במקום.
מעבר לעובדה שמדובר במקום מתוק וחווייתי הוא גם יושב על נוף הררי שומרוני מהציוריים בארץ. ממש מעל החווה ממוקם מצפה רינה, שהוקם לזכרה של רינה שנרב הי"ד וצופה על שביל המוביל אל מבנה אבן קטן ובו בור מים שסגור בדלת ברזל (לא נעולה).
ניתן להגיע עם הרכב עד למרחק של כשתי דקות הליכה מהמקום (לרשום "חוות יתדות" בווייז). מומלץ לשבת במגבנה ולשמוע מטליה על סיפור הקמת המקום. אם אהיה בת מזל ואהיה בסביבה אשמח מאוד שתקפצו לקפה קר בסיום הטבילה.
"הבנתי שעל מנת להפוך למיטיבת לכת בעצמי, כדאי לי לדבוק במי שמוגדר כך והתחלתי לחזר במיומנות אחרי כמה חברות יודעות דבר, פיתיתי אותן במילים חלקלקות ולשמחתי הן הסכימו לטייל איתי"
הבור באלון־מורה
כבר תקופה ארוכה שאני שומעת על הבור הסודי הזה שנמצא בעומק גב ההר בין הרים ובין סלעים, ובין עצי אורנים צעירים. כבר שבועיים שעינה משגעת אותי "בואי לבור באלון־מורה", ולכל מקום שהגענו אליו היא דאגה שאדע שזה "לא כמו הבור באלון־מורה". ובאמת, קשה להשתוות לאבן החן הזו החבויה והנסתרת שלאחרונה שופצה על ידי חבריו של ידידיה מאיר גוטווירט ז"ל, שנפטר בשנה שעברה, ומאז נעשתה מטוילת במיוחד.
המקום עוד לא זכה לפרסום של ממש אז אם ברצונכם לספר לנכדים שלכם בבוא היום שהייתם בין הראשונים שטיילו בו – נצלו את התקופה הקרובה כי בקיץ הנוכחי, תושבי אלון־מורה והסביבה פוקדים את המקום והופכים אותו לנגיש יותר ויותר.
יש לציין שכפי שכתבתי לעיל, לא מיטיבת לכת אנוכי, ואני הרבה יותר מתחברת לקטע של הפיתה עם הטחינה הלחיצה מאשר למסלולים ולכן אני חובבת במיוחד את הבור הזה, המיועד ללא כל ספק למשפחות ולאנשים המגדירים את עצמם בטטות כמוני.
אל הבור עצמו אפשר להגיע גם מתוך היישוב, בקצה יער "אורות" באלון־מורה אבל אנחנו בחרנו ללכת בשביל ידידיה. הגענו לכניסה לישוב, כמאתיים מטר אחרי הכניסה החנינו את הרכב וצעדנו בשביל המסומן במשך חמש דקות עד שהשלט שכיוון אותנו "לבור המים". פנינו לפי השילוט ועלינו במעלה החורשה.
סביב בור המים יש שולחנות קק"ל, פינות חמד מוצלות לישיבה ומרפסת אבן פוטוגנית ופסטורלית. הבור עצמו רחב ויפה ומימיו צלולים מאוד והוא מספיק גדול למספר רב של מתרחצים. זהירות! המים עמוקים!
הצעידה לכיוון הבור הייתה לטובתנו כי הגענו מיוזעות ובוערות מחום, והמים בבור קרירים ונעימים. לאחר רחיצה קלה כמובן הקיבה התחילה לדבר, ופק"ל קפה לא פתר את הבעיה. החלטנו, לאחר שהתייבשנו בדרך חזור לרכב, לסיים בארוחה דשנה במסעדת הר כביר שנמצאת ממש כמה דקות משם.
עין פוקה
הכול התחיל כשהדר הציעה שנלך לטבול בעין פוקה. היא סיפרה עליו בכזו ערגה, שמיד הרגשתי שאם לא אגיע לשם ביומיים הקרובים אושרי הפרטי לעולם לא יהיה שלם. בפועל היה צריך ללטש לא מעט את הפנינה הזו כדי להגיע אליה ואני מודה שציפיתי ממנה להיות מותאמת יותר לבטטה שכמותי.
עלינו לרכב ונסענו לגבעות איתמר, חצינו את הגדר מצוידות בשריה הצלם, עינה הבהירה לו שאת המעיין הזה אסור לו לפספס, ונסענו עוד כברת דרך עד לחווה של איתמר כהן.
מאחורי החווה נסלל לאחרונה כביש חדש ומוצלח במיוחד שאפשר להגיע דרכו עד לצומת גיתית, ובצד הדרך שלו יש חווה נוספת הקרויה החווה של יוליוס. כשהגענו לשם, פתאום לעינה היה ספק לגבי המיקום אז היא התקשרה להדר שמשיחה קצרצרה איתה התברר שאנחנו בכיוון הלא נכון.
אבל לא אמרנו נואש! תרמילאיות או לא, למעיין הסודי הזה אנחנו חייבות להגיע. וכך בזכות תושייתה של עינה והמיקום המדויק באתר "עמוד ענן", הוא נגלה אלינו לאחר מספר מטרים אי שם במורד הכביש, בסמוך לעצי דקל הבולטים בחריגותם בנוף, יש שביל עיזים ובסופו מבנה האבן של המעיין.
המבנה נצבע בכחול, כמו צבעי הבורות והמעיינות בצפון הארץ, והיה לו פוטנציאל להיות פנינת טבע יפהפייה עם נוף הררי קסום אלא שלא היינו הראשונות שהגענו לשם בתקופה האחרונה. ואיך אני יודעת? בזכות כמות הפחיות ושקיות החטיפים שהיו פזורות בסביבה. כאן המקום לומר ולהדגיש ולציין שוש ושוב שיש לנו אחריות גדולה על הטבע שסביבנו ואם הגענו למקום יפה לנפוש בו עם המשפחה אין שום סיבה להשאיר שם מזכרת אישית. יתרה מזאת, אני ממליצה להצטייד בשקיות כדי שבהגיעכם למקום תוכלו לעשות שם מבצע ניקיון, ואני ממש דוחקת בכם חברים, אל תתביישו לאסוף זבל של אחרים, זה שווה את המאמץ.
בכל מקרה, השהות הקצרה בתוך מי המעיין השכיחה מאיתנו את התחושה המעציבה למראהו העזוב והחזירה את ההכרה שבהחלט מדובר בנקודת טבע ששווה להגיע אליה אם אתם מחשיבים את עצמכם תרמילאים ומומלץ אף יותר להגיע בקבוצה.
גם לאחר השהות במעיין הזה כמובן חשנו את השיח המלבב עם הקיבה ושמנו פעמינו לבית הקפה הקרוב "אחותי" הנמצא במנהלת גב ההר, שם התפנקנו בקפה קר ובכמה מנות דגל נחמדות.
מסלול דורות עילית
יש לציין שמדובר במסלול הליכה לתרמילאים אמיתיים, ומרגע שהחלטנו לעשות את המסלול הזה כולם אמרו לנו שכדאי להתחיל אותו מוקדם בבוקר – כי כדי לקבל תוצאה מהנה ואידאלית מומלץ לסיים אותו לפני השעות החמות של היום.
בהסתייגות הזו יש בעיה, והיא הסתירה המובנית בין חופשת קיץ ליציאה מוקדמת בבוקר מהבית. הרי ידוע שהקיץ מביא איתו גם מחסור במסגרות לימוד וכמעט כל ילדיי נמצאים בבית ולא ממש מאפשרים לי תנועה בלתי מוגבלת במשעולים. עם זאת, למזלי אני גרה ביישוב קטן עם הרבה ילדות מלאות אמביציה והפעלות רבות לקייטנת ילדי הגן.
אז ארזתי את מיטלטליי, הורדתי את בניהו בקייטנה והגעתי לנקודת המפגש עם יסכה עינה ואושי – שם בשער הפטרול מתחיל המסלול שלנו.
המסלול הוא חלק משמורת ואדי קנה ובגדול הוא מסתיים ביישוב מעלה־שומרון שנמצא צפונית־מערבית לתחילת המסלול. אבל כיוון שלא שכחנו לארוז גם את האגו שלי וכדי שאוכל לכתוב כאן שטיילתי עם תרמילאיות בכירות, הן הציעו לאתגר אותי עוד קצת ולהמשיך את המסלול דרך פיצול הדרך הממשיך עד לחוות הבודדים דורות.
עכשיו עליי לציין גילוי נאות: אני כותבת כאן מילים גבוהות וחשובות כמו צפון ומערב ושמות של יישובים וציוני דרך, אבל דעו לכם שאין לי שמץ של מושג על מה אני מדברת. בכל הקשור לכיוונים ולימין או שמאל אני לקויית למידה ולא מצליחה בשום אופן לשכנע את הגוף שלי לשתף פעולה עם העניין.
בהתאם לכך, גם במסלול הזה לא הצלחתי לעקוב אחרי ההוראות וקריאת המפות. אני רק יודעת לספר לכם על האבנים, על ההרים הגבוהים, על נעלי ההרים המפחידות של עינה – שלידן נעלי הספורט שלי נראו כמו נעלי עקב של דוגמנית צמרת – על סוגי הציפורים הנדירות שפגשנו (ראינו כוס, בז השומרון, חיוויאי ועוד כל מיני לא מזוהים אך הדורים לא פחות) על אלונים יפהפיים על ואדי קנה החתיך בכל עונה וכמובן על הפיתות עם הטחינה הלחיצה שכבר הבנתם שאין בלתה!
נדרשו לנו קצת יותר משעתיים שכללו בסופן עלייה של כעשרים דקות (שאפשר לעשות אותה ואת המסלול כולו ברכב גבוה) והגענו בסופו של דבר לקצה הרכס. שם נפרשה בפנינו החווה המדהימה הזו שמשקיפה על אזור המרכז כולו ומחברת בין גוש קרני־שומרון לאזור אלקנה ושערי־תקווה.
לסיכום, מתברר שמדובר במסלול מרהיב ומהמם ועל אף העובדה שאני חיה בטבע ובנוף השומרוני הזה, הופתעתי לגלות רגשי קנאה בנופים הנדירים שצעדנו בהם במהלך המסלול.
מומלץ ביותר להצטייד במצלמה וכדי להרגיע את הרעב בסוף הטיול, יש כמה מקומות חמודים בקניון בקרני־שומרון שאפשר לטעום בהם משהו.
מסלול ואדי קנה
מדובר במוצר הדגל של השומרון, הדובדבן שבקצפת, המקום המושלם להביא אליו כל אדם או מגזר. בימות הגשם השוטף אנחנו נוהגים לפנות לנחל ולצפות בשטף הזרימה החוגג שם. ובשאר ימות השנה נוהגים תושבי האזור ללכת בו עד לבריכה שבנחלה. המסלול הזה מותאם ומומלץ מאוד למשפחות, וראוי לציין גם את קבוצת "מטיילי שישי", המורכבת בעיקר מבני נוער וצעירים שדואגים לאסוף ולנקות את הנחל מדי שבוע.
כמובן גם הפעם לא הלכנו על המסלול הבנאלי והמוכר, זה המיועד למשפחות ולרכבים ומתחיל על כביש ואדי קנה, כחמש דקות מעמנואל לכיוון יקיר, אלא דווקא על המסלול הרגלי המתחיל בירידה מהיישוב יקיר.
התחלנו בירידה של כרבע שעה ובסופה התרעננו בבריכת הדקל של הנחל, זאת הבריכה הכי שווה באזור (אין מנוס מלציין שגם הכבשים, העיזים ושאר בעלי החיים חושבים כמוני). משם ניתן להמשיך במסלול מאוד נעים ומשפחתי, די סלול ומותאם לרכבים גבוהים בערך שעה עד להגעה לפאתי קרני־שומרון (אזור בית העלמין).
לסיכום מסעותיי בארץ הקודש, כעת משנוצרה לי התדמית המושלמת של הזאת שיודעת לטייל, ועוד במקומות ייחודיים עד כדי סודיים, אפשר להודות שלמרות שזה לא בא לי טבעי, אחרי מספר ימים לצד בנות שחיות את השטח אני מוכרחה לומר שאין כמו להסתכל בתמונות, להיזכר, להתרפק, לשכב על הספה ולכתוב סיכום שישכנע אפילו אתכם, לקום מהספה, לקחת טחינה לחיצה ולצאת למסע אל הרי השומרון.
