במבט ראשון, ההחלטה להציב תערוכה במלון נשמעת הכלאה משונה בין שאר רוח לחומרנות. אבל כשחושבים על כך לעומק, המרחבים האינסופיים שהוא מציע והעובדה שהוא מלא בקהל נינוח שלא ממהר לשום מקום הופכים אותו לחלל יצירה מיוחד במינו. זו בדיוק המחשבה שעמדה בראשו של שרון תובל, אוצר התערוכה "מדבר", שמוצגת בימים אלה ברחבי מלון בראשית שבמצפה־רמון.
"אין הרבה תערוכות מדבר בעולם", מסביר תובל, "התערוכה הזו חוקרת את המדבר לא רק כמקום גיאוגרפי, אלא גם כרעיון".
שמונה אמני חוץ, ארבעה אמני קרמיקה ואמנית צילום נבחרו למשימה. "יש משהו בתערוכה הזאת שמחזיר כל אחד מאיתנו לפשטות. לדבר הכי פרימיטיבי, לשקט הזה, לכלום הזה. מדבר הוא הדבר הכי ריק וגם הכי מלא שיש", הוא מסביר.
דוגמה לכך רואים בעבודתה של אנטנש יאלאו "הטבע האנושי", מתוך פרויקט הסיום שלה בבצלאל. יאלאו שילבה בין פיסול קרמי בחוליות לבין קליעה מסורתית אתיופית. "בתקופת הקורונה הייתי הרבה בבית", היא מספרת, "התבוננתי בכלים שההורים שלי הכינו ולקחתי את זה לכיוון פיסולי. יש שיטה מסורתית של קליעה שאנחנו משתמשים בה ליצירת כלים, וחשבתי שיהיה מעניין לנסות לפסל עם זה, שזה משהו שלא עושים הרבה בעדה שלנו, כי הכול חייב להיות שימושי".
יצירה נוספת שלכדה את עיני הייתה "ים תטיס", קופסאות האור של נועה שיזף. שיזף, ארכיאולוגית ימית לשעבר, חזרה לתקופה שבה קרקעית המדבר הייתה קרקעיתו של אוקיינוס והציגה מאובנים מאותו ים. "העבודה מתייחסת לראשוניות ולקדמוניות של הים על פני כדור הארץ", היא מסבירה.
בנקודה בחוץ, שבה נופי המכתש קרובים למבקרים, יצר אבנר שר את "הארה" – מיצב של סלעים שנדמים כאילו התגלגלו מתוך השטח, עליהם הדביק טקסטים קדמוניים בטכניקות שונות. שר לא הסתפק בכתיבה על סלעי הענק שנבחרו, אלא הדפיס את הכתבים על גלילי ענק שנמסים בחום גבוה, כך הכיתובים נטבעו בתוך הסלעים ועטפו אותם. האבנים נטמעות בשטח ורק מי שפוקח עין מבחין בהן. "הן נופלות פה למרגלות החוגגים", מסביר שר, "מזכירות להם שהם לא לבד כאן, וגם לפני שנים היו פה חיים".
בשעה שרוב העבודות בתערוכה הן תלויות מקום, "נקודת מבט" של מירב רהט חורגת במכוון מהנוף. רהט יצרה קריצה לתרבות הסלפי והדיגיטל, והציבה מלבן בצבע ורוד עז שבנוי מראש כפרספקטיבה. המלבן יוצר תעתועי ראייה בדומה למציאות האינסטגרמית. "אם עד עכשיו כל העבודות נטמעות במרחב, אני פתאום מגיעה עם הוורוד שלי, שהוא הכי לא נטמע", מחייכת רהט. "כשיורדים דרומה יש איזו נקודה בזמן שפתאום מתחילים לנשום ויש אוויר. ורוד הוא צבע שמנמיך אלימות, משתמשים בו בבתי כלא, למשל, כדי להרגיע. בלילה הפסל מואר בתאורת ניאונים שהטמעתי לתוך האובייקט, ומזכירה קצת את תאורת הסלפי שאושיות הרשת משתמשים בה. אבל יש כאן הפוך על הפוך – כשהאורות דולקים הם לא מאירים אותנו אלא מסמנים את הריבוע שדרכו מסתכלים אל המדבר".
