נבחרת העתודה של ישראל, שמשחקים בה כדורסלנים עד גיל עשרים, רשמה בשבוע שעבר הישג נאה לאחר שהצליחה להעפיל בפעם הרביעית ברציפות למעמד ארבע הגדולות באליפות אירופה, שבה זכתה בשתי האליפויות הקודמות. את הנבחרת, שסיימה הפעם במקום הרביעי בטורניר שהתקיים במונטנגרו, הוביל אורן אהרוני, שסיים מבחינתו עונה חלומית, שבה גם הוביל את בני הרצליה לזכייה בגביע המדינה, לגמר הפליאוף, ובנוסף זכה בתואר מאמן העונה. "ההישג של העתודה הוא יוצא מהכלל ולהגיע בפעם הרביעית לחצי הגמר זה ממש לא דבר שמובן מאליו", קובע אהרוני, "זה מוכיח את הדרך הנכונה שבה פועל איגוד הכדורסל, בהובלת המנהל המקצועי פיני גרשון, בכל מה שנוגע לקידום ותמיכה בנבחרות הצעירות. כמובן כשאתה מגיע לחצי הגמר ואז לקרב על הארד ולא מנצח יש תחושת פספוס, מה שלא מוריד מבחינתי מהדרך היפה שעשינו, בטח אחרי ההכנה הבעייתית שהייתה לנו".
מה היה כל כך בעייתי?
"נאלצנו להתמודד עם סדרת פציעות, והפעם הראשונה ששיחקנו בהרכב מלא ובריא הייתה רק באליפות עצמה. לפני שלוש שנים זכיתי עם השנתון הזה באליפות אירופה לנוער בדרג ב', לפני שנה זכינו בטורניר צ'לנג'ר שהתקיים בתל־אביב והחיבור הטוב בין השחקנים, שמכירים ומשחקים יחד כבר שנים, עזר לנו להתגבר על הקשיים ולהציג אליפות מרשימה".
אחד המצטיינים בטורניר היה גלעד לוי, סנטר כישרוני ושומר מצוות בגובה 2.16 מטר, שחתם לאחרונה בהפועל ירושלים לאחר כמה עונות מוצלחות באקדמיה של אסטודניאנטס הספרדית. "גלעד עשה אליפות יוצאת מהכלל, ובשלוש השנים מאז הקמפיין הקודם הוא השתפר מאוד מקצועית ומנטלית. הוא התבגר והגיע לאליפות בגישה מאוד טובה, מכוון מטרה, מחויב ועם רעב ורצון גדול להצליח. אני שמח שהעבודה הקשה שלו באה לידי ביטוי במשחקים".
מה הסיכוי שנראה את דור השחקנים הזה פורץ גם בליגת העל שלנו?
"אחד הדברים המיוחדים והמשמעותיים בנבחרת שלנו היא העובדה שחלק מהשחקנים כבר הפכו לגורמים מובילים בקבוצות בליגה הלאומית, שם מתקיים תהליך טוב בכל הנוגע לקידום שחקנים מקומיים, מה שעוזר להם לצבור ניסיון. בליגת העל זה קשה ומורכב יותר כי מספר הזרים גדול יותר, בטח כשיש חמישה בקבוצה, אבל יש מגמת שיפור גם כאן, ואני מקווה שהשחקנים המובילים של הנבחרות בשנים האחרונות יקבלו את הקרדיט המתאים בליגה הבכירה".
"אחד הדברים המשמעותיים בנבחרת הוא העובדה שחלק מהשחקנים כבר הפכו למובילים בקבוצות בליגה הלאומית, שם מתקיים תהליך טוב בכל הנוגע לקידום שחקנים מקומיים. בליגת העל זה קשה ומורכב יותר"
בגיל הזה, יש הבדל בין שחקן מוביל אצלנו לבין מקבילו הספרדי לדוגמה?
"הנבחרת הספרדית שזכתה בתואר היא באמת הטופ של אירופה עם שחקנים ברמה הכי גבוהה ולא הייתי משווה אותם אלינו. אבל מה שעוזר להם זה האסטרטגיה במועדונים בספרד, של יותר הבנה והכלה של פיתוח צעירים. אנחנו רואים שבריאל מדריד הגדולה תמיד משתלבים צעירים, גם במחיר של הפסדים מדי פעם, וזה חלק מהדרך של המועדון. אצלנו זה פחות קורה, יש לחץ גדול מאוד להישגיות וזה פוגע בדור החדש. אני מקווה שתרבות המועדונים אצלנו תשתנה ותאפשר את המקום לדחיפת צעירים, כי זה ייקח אותנו למקום טוב יותר. יש לנו הרבה כישרונות שיכולים להיות דומיננטיים בארץ ומחוצה לה".
עם העבודה הטובה שנעשית עם הצעירים, מה עדיין טעון שיפור?
"העבודה לא נגמרת אף פעם ותמיד יש מקום לשיפור, לרעיונות חדשים ומה לעשות הלאה. בסיום כל קמפיין גרשון, יחד עם עמוס פרישמן (יושב ראש הוועדה המקצועית, ד"מ) וערן עטיה (רכז האגף המקצועי, ד"מ), נפגשים עם המאמן לפגישת סיכום והפקת לקחים. אנחנו מחפשים כל הזמן את הדרך להתקדם".
פרט פיקנטי נוסף בנוגע לנבחרת העתודה הוא שאחד השחקנים הבולטים בה הוא בנו של אהרוני, עמית אהרוני, שהיה הרכז הפותח של הנבחרת וזכה גם בתואר מלך האסיסטים בטורניר. השניים כבר עבדו יחד בעבר, במסגרת מחלקת הנוער של מכבי תל־אביב ובנבחרת הנוער, ונראה שמצאו את הדרך הנכונה לשלב בין הדברים. "עמית הוא ילד שגדל בבית ספורטיבי עם ערכים ספורטיביים וכיף לאמן אותו. זה לא קל אבל מצאנו את הדרך. אני המבקר הכי גדול שלו וגם התומך הכי גדול", מסביר אהרוני על הדינמיקה המשפחתית, "אני עונה ומייעץ לו בכל נושא שהוא מבקש, אבל בסופו של דבר הוא אדם בוגר, זו הקריירה והחיים שלו והוא זה שמקבל את ההחלטות. בעונה הבאה הוא ישחק לראשונה בליגת העל, במדי נס ציונה, הוא הגיע לשם בזכות עצמו וצריך להמשיך לעבוד קשה".
בעשר מתוך 15 שנות האימון של אהרוני הוא שימש כמנהלה המקצועי של מחלקת הנוער של מכבי תל־אביב ומאמן קבוצת הנוער שלה. "בכל השנים האלה לא הרגשתי שאני לוקח פסק זמן, שאני מפספס משהו או שבוער בי לאמן קבוצת בוגרים", מודה אהרוני, "נהניתי מאוד בעשייה במחלקת הנוער של מכבי, הייתי בין מקימי האקדמיה שלהם, ובמשך שמונה עונות כמאמן בנוער קצרנו הצלחות יפות עם אליפויות וגביעים. אני חושב שבמכבי עושים דברים גדולים בקידום השחקן הישראלי והייתי חלק משמעותי בפיתוח של הרבה שחקנים מובילים וזה הרגיש לי טוב ונכון".
עם כל העבודה הטובה, למה רוב הכישרונות הישראלים לא מצליחים להשתלב בקבוצה הבוגרת של מכבי?
"מכבי תל־אביב היא קבוצה עם יומרות גבוהות באירופה וקשה מאוד לשחקן ישראלי להשתלב שם. לאורך ההיסטוריה, גם שחקנים כמו עודד קטש, עומרי כספי וגל מקל, היו צריכים לעבור במועדונים בינוניים לפני שחזרו למכבי. המקפצה לקבוצת צמרת כמו מכבי עבור שחקנים צעירים קשה מאוד. מדובר בקבוצה עם שמונה זרים וישראלים בכירים וזה לא פשוט. ועדיין, שחקנים כמו יובל זוסמן ודני אבדיה ששיחקו אצלי בנוער, הצליחו לעשות את קפיצת המדרגה ולהשתלב ברוטציה".
במכבי מצטערים היום לדעתך שלא השאירו אותך בצוות המקצועי?
"בשנים שלי במחלקת הנוער עלתה פעמיים האפשרות שאשתלב בצוות של הקבוצה הבוגרת, אבל לא מאוד רציתי לעשות וזה לא קרה. הייתי מאוד מסופק מהעבודה שלי במחלקת הנוער".
אהרוני כאמור הגיע לעתודה בתום שנה סוערת ומוצלחת שעברה עליו בבני הרצליה. "קרתה לי השנה צרה טובה, שהעונה של הרצליה התארכה, בזמן שהנבחרת כבר החלה את שלב ההכנות. למזלי יש לי שני עוזרי מאמן מדהימים, גיא קפלן ועדי עמוס, שהובילו את האימונים בשלב הראשון, יחד עם הפיזיותרפיסט גדי ירבוסקי, מאמן הכושר ירון גנקין, הפסיכולוג ליאור ליפשיץ והמנהל שלנו חזי הוכמן. אני הצטרפתי יום אחרי שהסתיימה סדרת הגמר מול חולון".
אהרוני הגיע להרצליה ששרדה בקושי בליגה עונה קודם לכן עם התקציב הנמוך בליגה, מה שחיזק את תדמיתה כהפתעת העונה. "ההצלחה בהרצליה היא שילוב מוצלח של כמה דברים. זה החל מבחירה נכונה של שחקנים, כולל טיפה מזל ששחקנים כמו כריס באב (קלע אמריקני מוכשר, עם עבר בליגות הבכירות באירופה, שחתם לאחרונה לשנתיים נוספות, ד"מ) או צ'ינאנו אונואקו (שזכה בתואר שחקן העונה, ד"מ), יישארו פנויים ולא יחתמו בקבוצה גדולה יותר מהרצליה. זה המשיך בחיבור מצוין בין השחקנים שיצר מחויבות. לפעמים אתה מביא שחקנים מצוינים אבל העסק פשוט לא מתחבר, ולשמחתי הרבה אנשים טובים היו שותפים אצלנו להצלחה הזו".
שניים מהם הם היושב־ראש, אלדד אקוניס, שידוע כמי שמעורב מאוד מבחינה מקצועית, וזופר אבדיה, שחקן עבר מצוין ואבא של דני אבדיה, שמונה לעמדת המנהל המקצועי. "אני מאמין גדול בעבודת צוות, לא חושב שאני יודע הכול ויודע לקבל ביקורת. אחד הדברים הטובים שעשינו היה שישבנו שלושתנו עם עוזר המאמן המצוין שלי יואב שמיר, והעלינו רעיונות יחד", משחזר אהרוני, "אבדיה ואני מכירים הרבה שנים ובעבודה בהרצליה היה בינינו שיתוף פעולה חיובי ושיח מכבד מאוד. הוא הביע את דעתו אבל מעולם לא כפה אף רעיון, ותמיד אמר לי שבסוף זו החלטה שלי".
השיא הראשון של הרצליה העונה נרשם באמצע פברואר, אז זכתה בגביע המדינה, לאחר שהביסה את הפועל חולון בחצי הגמר וניצחה את הפועל תל־אביב בגמר. "למועדון כמו הרצליה, שלא זכה בתואר כבר כמעט 30 שנה (זכו בגביע המדינה בעונת 94/5, ד"מ) ולי באופן אישי, לזכות בגביע היה דבר אדיר", משתף אהרוני, "לגמר הגיעו 4,000 אוהדים שלנו, וחגיגות הזכייה בכיכר העיר לאחר מכן היו מרגשות מאוד לכולנו. זה היה ערב מיוחד שאזכור לכל החיים".
הזכייה הייתה גם מעין סגירת מעגל מוזרה עבור אהרוני, ששיחק במדי חולון, שהפסידה בגמר הגביע להרצליה ב־1995. "שבע שנים לאחר מכן הגעתי לגמר שוב, הפעם עם גבעת־שמואל מול מכבי תל־אביב, משחק שיכולנו לנצח, אבל כמה פעולות גדולות של מכבי ברגעים האחרונים הכריעו את המשחק לטובתם", משחזר אהרוני.
"יש לחץ גדול מאוד להישגיות וזה פוגע בדור החדש. אני מקווה שתרבות המועדונים אצלנו תשתנה ותאפשר את המקום לדחיפת צעירים, כי זה ייקח אותנו למקום טוב יותר. יש לנו הרבה כישרונות שיכולים להיות דומיננטיים בארץ ומחוצה לה"
ההצלחה של הרצליה המשיכה גם בליגה והיא העפילה לחצי גמר הפלייאוף, שם פגשה את מכבי תל־אביב, שניצחה אותה במשחק הראשון 76:82. במשחק השני בבית התעלתה הרצליה, ניצחה 81:97 וכפתה משחק שלישי ומכריע ביד אליהו. שם, בערב שנכנס עמוק לדפי ההיסטוריה של הענף בארץ, רמסו אנשי השרון את הצהובים 74:96, הדיחו אותם מהכתר ועלו לגמר הפלייאוף. "אחרי שניצחנו את מכבי בליגה במשחק בית, הייתה תחושה שאנחנו יכולים לעשות את זה אבל עדיין לא הייתי בטוח שנצליח לעבור אותם בסדרה, ובטח שלא האמנתי שננצח אותם במשחק מכריע אצלם בבית בדומיננטיות כל כך גדולה והפרש דו־ספרתי. הגענו שם לנקודת שיא מבחינה מקצועית ולטעמי זה היה אחד המשחקים המרשימים ביותר של קבוצה ישראלית בליגה".
שלושה ימים לאחר התצוגה המרשימה אירחה הרצליה את הפועל חולון למשחק הראשון על האליפות, משחק שהסתיים באכזבה עבורה והפסד, 71:78. "בדיעבד אני מבין היום שאחרי שיא כזה של ניצחון על מכבי בסדרה, היה לכולנו קשה לבוא שלושה ימים מאוחר יותר במוכנות מנטלית מתאימה, למפגש הראשון מול חולון", מנתח אהרוני, "לא הגענו עם הרעב המנטלי הנכון וההפסד הזה בבית בעצם הכריע את הסדרה, כי לנצח בשלב הזה של העונה את חולון בבית, הייתה כבר משימה מאוד קשה שלצערי לא עמדנו בה. זה היה מאכזב כי השחקנים הרגישו שאפשר לזכות באליפות אבל התחושה השתנתה מהר מאוד לגאווה גדולה על עונה היסטורית ומוצלחת של המועדון". את העונה סיים אהרוני עם בחירה יוקרתית לתואר מאמן העונה. "זו תחושה טובה לזכות בתואר הזה, בטח בליגה עם הרבה מאמנים ישראלים מעולים ברמה הגבוהה ביותר, וזה נותן ביטחון בדברים שאתה עושה".
אורן אהרוני, בן 48, נולד וגדל בחולון ונשוי לאלה, שמגיעה ממשפחת כדורסלנים. אביה, עמי שלף ז"ל, היה כדורסלן ודמות בולטת בענף, ואחיה הם גור שלף ואורי שלף זכרונו לברכה, שהיה המנהל המקצועי של הפועל תל־אביב. לזוג שתי בנות ובן. "את האהבה לכדורסל רכשתי בזכות אחי הגדול, ששיחק ואהד את הפועל חולון. זו הייתה ילדות של פעם, כשכל היום הייתי בחוץ במגרש ליד הבית, זורק לסל במשך שעות", נזכר אהרוני, "בכיתה ח' ייצגתי את בית הספר שלי באליפות בתי הספר בחולון, וישראל אלימלך, שהיה אז הכוכב הגדול של הקבוצה הבוגרת, גילה אותי ולקח אותי לאגודה קטנה שהקים בקריית בן־גוריון ושנה לאחר מכן להפועל חולון. בכיתה י"ב כבר שיחקתי בקבוצת הנוער וכמחליף שלו בקבוצה הבוגרת".
אהרוני, ששיחק בתפקיד הרכז, רשם קריירה מכובדת עם 15 עונות בליגה הבכירה, לצד הופעה בנבחרות הצעירות והנבחרת הבוגרת. "עשיתי דברים מאוד יפים בקריירה. שיחקתי עונה מוצלחת מאוד במכללה במיאמי והדברים שחסרו לי הם זכייה בתואר ולשחק בקבוצה אירופית. הייתה שנה שקיבלתי הצעה מצרפת, אבל בדיוק אז עמית נולד ובהחלטה משותפת הבנו שזה כנראה לא הזמן המתאים לעזוב. זה משהו שהייתי רוצה לעשות והדבר היחיד שאני מתחרט עליו".
תמיד ידעת שתאמן?
"ממש לא. ב־2007 במהלך העונה השביעית שלי בגבעת־שמואל, הודעתי ליושב ראש הקבוצה דאז מוטי אמסלם זכרונו לברכה, שהיה דמות חשובה בקריירה שלי, שבסיום השנה אפרוש בגלל פציעה מתמשכת בברך. הוא אמר לי שאני אאמן את הקבוצה בעונה הבאה. ביקשתי רגע לחשוב והוא לא הסכים ואמר שהוא בטוח שאהיה מאמן טוב, ובעצם זרק אותי למים בלי הכנה מוקדמת, ובלי לתכנן מראש פשוט נשאבתי לעולם האימון".
איך אדם צנוע ושקט כמוך מתנהל בענף שיש בו הרבה פוליטיקה ומצריך הרבה קשרים?
"אני נאמן לדרך שלי ולא מאמין גדול בלדבר יותר מדי, אלא בלעבוד קשה ונכון. אני משתדל להישאר עם רגליים על הקרקע ולעשות את הכי טוב שאני יכול. חונכתי על ידי ההורים שלי להיות חרוץ, להסתכל קדימה ולא מעבר לזה. אני לא רודף אחרי התקשורת או ההכרה ואני גאה במה שאני עושה".
מה דעתך על מצבו של הכדורסל הישראלי?
"הכדורסל נמצא במקום טוב ואפשר לראות את זה עם ההצלחות של חולון ונס־ציונה באירופה והצטרפות של קבוצות נוספות, כמו הפועל תל־אביב, למפעלים האירופיים. הנבחרות הצעירות מציגות יכולת גבוהה ויש לנו נבחרת בוגרת עם סגל צעיר ומרשים, שלא היה לנו הרבה שנים, אז בהחלט אפשר להיות אופטימיים".
מה הסיכוי שתצליח לשחזר עוד עונה כזו עם הרצליה?
"גם הקבוצה וגם אני מתחילים שוב מאפס. זו דרך הספורט וכל עונה אתה צריך להוכיח את עצמך מחדש. אנחנו מתכוננים, מחפשים מחליף לאנואקו, בעמדה של הסנטר ולשון דאוסן, שעבר להפועל חולון. אין נוח בעולם הספורט, תמיד יש אתגר וגם אם היינו נשארים עם אותו הסגל היו לנו דברים חדשים לעשות".
היית מהראשונים שזיהו את הכישרון של דני אבדיה בגיל צעיר. מה לדעתך צפוי לקרות אתו בהמשך הקריירה?
"דני הוא שילוב של שחקן חכם עם הבנת משחק ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות ויכולת אתלטית משובחת, ולטעמי הוא לא הראה עדיין אפילו 50 אחוז מהיכולת שלו. הוא משחק בליגה קשה, לצד כוכבים שמרוויחים מאות מיליוני דולרים עם היררכיה ברורה, ולצערי נמצא כרגע במועדון, שבו קשה לו מאוד להראות את היכולות האמיתיות שלו. הוא כישרון־על ואני מאחל שיגיע לסיטואציה טובה יותר עבורו, שבה הוא יפרוץ וייגע בשמיים. אני מאמין שיש לו פוטנציאל להפוך לאחד השחקנים המובילים ב־NBA".
על מה אתה חולם?
"אני לא חולם יותר מדי גבוה. רוצה להיות בריא עם המשפחה שלי ולעשות הכי טוב שאני יכול. בזמן הפנוי אני אוהב סרטים, מוזיקה ובעיקר את הים ועכשיו יהיה לי קצת זמן בשביל זה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"זו שאלה מסובכת. בלי קשר לכדורסל יש לי משפחה נהדרת ומקיפה אותי אישה אוהבת ותומכת. יש לי בת שהיא עכשיו מדריכת חי"ר בדרום שאני מאוד גאה בה ובילדים האחרים. בחיים יש הצלחות וכישלונות ואני לא יודע להגיד מספר ספציפי, אני לא מאלה שמאושרים עד השמיים או שנופלים לרצפה, אבל אני מרוצה מהמקום שבו אני נמצא".
