רומן החניכה של מנסור א־סווים, העוסק בילד רחוב סודני, הוא מעין "אלף לילה ולילה" של חרטום. שילוב מיוחד בין מציאות חיים מסוכסכת באפריקה לאגדה קסומה, בין חיי רחוב אכזריים שמהם צומחת דמותו של גיבור הרומן, ילד משותק ברגליו, לסיפור סינדרלה על הצלחה מזויפת, המעיד שאפילו מקרקעית הביוב אפשר להתרומם. הרומן של א־סווים מציע פסיפס ז'אנרי המכיל בחלקיו מוטיבים מ"דפוק וזרוק" של ג'ורג' אורוול, עלובי החיים של ויקטור הוגו, אוליבר טוויסט של צ'רלס דיקנס, חיים בביוב נוסח צ'רלס בוקובסקי, ילדות בנוסח מקסים גורקי וקבצנות ועוני בנוסח הסרט הברזילאי "פישוטה", והכול בעסקת חבילה אחת. כל זה נשמע מבטיח ואף מבטיח מאוד, אך השאלה היא עד כמה האקזוטיות האפריקנית הזו מחד והתיאור הנטורליסטי כמעט של חיי הרחוב מאידך, אכן מקיימים.
מאז א־טייב צאלח, הסופר הסודני המפורסם שספריו תורגמו לשלושים שפות וגם לעברית (במיוחד ידוע "עונת הנדידה אל הצפון"), לא תורגמה, ככל הידוע לי, ספרות סודנית לעברית. אבל עכשיו, כך מעידות רים ע'נאיים ואילנה המרמן באחרית הדבר לספר – שפותחת צוהר לספרות הזו וגם לכתיבתו של א־סווים – הספרות הסודנית שוב פורחת וכובשת לה מקום מרכזי יותר על מדף הספרות הערבית, וכל זאת בזכות העובדה שהיא "מתבלטת בחידושיה הצורניים, הסגנוניים והמבניים".
א־סווים נחשב לאחד הסופרים הסודנים המבטיחים ביותר, וספריו זוכים להד בספרות הערבית ומחוצה לה. אך לטעמי ספרו אינו מציע חידושים רבים, ואף מצאתי בו, כאמור, הכלאה של יצירות קאנוניות רבות שקראתי בעבר. א־סווים עצמו טוען שכתיבתו שואבת השראה ממסורת הסיפור הקלאסית הסודנית. אולי זה נכון, אבל נראה שגם ממסורת הסיפור העולמית ביצירות שמניתי ואחרות נוספות.
חומרי הסיפור ומבנהו – ילד רחוב קבצן שמגיע להצלחה מטאורית ועוד – נשמעים אומנם מוכרים, אך התמהיל הוא שיוצר את קסמו של הרומן. לא קראנו ספר כזה על אפריקה, ולאפריקה, ולא רק לדרום אמריקה, יש מן הסתם הרבה מה להציע כשמדובר בריאליזם מאגי.
יופיו של הספר, עד שלב מסוים בעלילה, הוא בעיקר בזכות הכתיבה הבארוקית־מאגית־מארקסיאנית, שמגביהה אותו ליצירה בעלת ערך שמצדיקה את תרגומה לעברית. א־סווים נוטל את חומרי הביוב ועושה מהם פיוט. גם העכברושים מתוארים בסגנון מאגי. כל התיאורים האלה לא נועדו להצטעצע או לייפות את המצב, אלא נשמעים אותנטיים לחלוטין ומתארים מציאות איומה שממנה סובלים אלפי חסרי בית בסודן ולא רק בה. מהבחינה הזו, הפיוט אינו מנסה למרוח שכבת איפור עבה, אלא עוטף בכאב ואנחה את מציאות החיים ברומן שיש בו סוג של מחאה חברתית. "נפשי המוזרה, המתבדלת, שימיה עטופים בצלופן של כאב ואנחות" (23).
הלשון הפיוטית אינה מסתירה את הביקורת הברורה של א־סווים על המצב החברתי בסודן. בכך ייתכן שהוא מושפע מדיקנס, שאף הוא ניסה להעביר בספריו מסרים של ביקורת חברתית מבלי להקטין את הפופולריות שלו כסופר. נראה שזה גם המתכון שא־סווים מנסה להציע. אלא שחוש ההומור של דיקנס מחודד יותר משל א־סווים, ואילו א־סווים ניחן יותר בחוש מאגי .הוא אינו כותב פרוזה ריאליסטית לגמרי כמו דיקנס. את הביקורת החריפה שלו, מה שהוא מכנה "זיכרונות מרושעים", הוא מרפד בפרוזה מאגית. ריפוד שגם הוא אינו מסתיר את מה שעולה בין השורות – התוכחה המרומזת על המשטר, על המשטרה ועל הממסד שמתנכלים לילדי הרחוב, אשר נאלצים להפוך בעל כורחם למקבצי נדבות, שהרי איזו ברירה יש להם נוכח נסיבות חייהם. הביקורת שלו מופנית גם לעבר אנשי דת כביכול, מאחזי עיניים שמוליכים שולל את מאמיניהם.
משטרה אויבת אללה
תקציר העלילה: אדם המכונה "כסחי" מגולל בדיעבד, ובגיל מבוגר יותר, את זיכרונותיו הספק פיוטיים ספק מרושעים כילד רחוב, שנולד לקבצנית שמתה בתגרה ריטואלית בהשפעת סרט הודי. הקבצנית מתה, גם הרגליים שלו, כלשונו, "מתות", והוא אינו מצליח להימלט מגורלה של אימו. כמוה הוא חי ברחוב, למרגלות חומת המסגד, שם מגדלת אותו קבצנית אחרת, חברתה הטובה של האם. כמה מחבריה מייעצים לה להשאיר אותו לגורלו ברחוב או למסור אותו למשטרה, אבל היא מחליטה לא לוותר עליו ומשתמשת בו ככלי עבודה. "הכלי הכי יעיל לקיבוץ נדבות… הייתי כלי עבודה שממלא את ייעודו ומלכודת שאינה מחטיאה את טרפה".
אימו המאמצת מלמדת אותו את אומנות הקבצנות "ואת השיטות היעילות ביותר להכמיר נפשות ולעורר בהן חמלה כדי שיפתחו בעליהן את ידם וכיסם". וכך היא מדריכה אותו: "אתה זוחל אל המכוניות רק כשהן נעצרות ומתקרב אל הדלתות שלהן ודופק עליהן, פושט את היד שלך ומחכה". כסחי מתגלה כמוכשר לכך מלידה ומוסיף עוד כהנה וכהנה פעלולים יצירתיים, תוך שהוא זוחל בידיו על המדרכות, עד שכפות ידיו משחירות מזוהמה ומשכבות של לכלוך. רק מעת לעת טורחת הקבצנית לרחוץ אותו באגן הטוהרה של המסגד.
חייו משתנים כשהוא משמש כשולייה של שייח', המלמד אותו קרוא וכתוב, פרקים בעל פה מהקוראן ואיך לעשות ניסים בעצמו. לאחר שהשייח' הקשיש נפטר, כסחי שב לרחוב וחובר לכנופיה מזדמנת של ילדי רחוב אומללים הנאבקים בעוני ולאחר מכן גם במשטרה. עלילה רודפת עלילה, ובינתיים כסחי לומד כיצד להוליך שולל את הבריות בכישופים ריקים מתוכן. כשהמשטרה, המכונה "אויבת אללה ובעלת בריתו של השטן", יוצאת למצוד נרחב נגד כנופיית הילדים כדי לנקות את הרחובות מן הקבצנות, הילדים נתפסים ונשלחים למחנה עונשין במדבר. בגולאג הסודני הזה מנסים לחנך מחדש את ילדי הרחוב ולהפוך אותם לנערי העתיד.
אלא שהחינוך מחדש אינו עולה יפה. מושבת העונשין נסגרת והילדים ננטשים לגורלם וניצלים רק בנס ממוות ברעב. כסחי וחברו הנכה מן המחנה הופכים לרוכלי רחוב הסוחרים בסחורה גנובה. הם זוכים למגורים ארעיים בבית נטוש ברובע הארמני והיהודי בחרטום, שבו התגוררו בעבר "ארמנים ויהודים עשירים שהיגרו פתאום ונטשו את בתיהם והפקירו אותם לשכחה ולרוחות הרפאים". ההצלחה מאירה להם פנים אך רק באופן זמני, והם נשלחים שוב לכלא.
מוכר החלומות המזויפים
דווקא שם, בכלא, וכשהוא כבר בן 18, נפתחת הדרך להצלחתו המסחררת של כסחי, שנכלא באגף של מלביני ההון ועברייני הצווארון הלבן. זמרת פרקי הקוראן שבפיו הופכת אותו ל"נבחר" באוזני מאזיניו. הוא נעשה לשייח' נכלולי לא פחות ממורו ורבו, שממנו נמלט בילדותו. עכשיו הוא מאמץ את כל מה שלמד ממנו, כלומר גירוש ג'ינים, התרת כישופים ושאר מעשי ניסים לכאורה ותרגילי אחיזת עיניים, תוך שהוא מצטט לשם כך פסוקים מספר הקוראן. הקדוש החדש זוכה בתחילה להצלחה צנועה, אולם בהמשך הוא עובר למשכנו המהודר בשכונה יוקרתית בלב העיר, ושם צובר לעצמו מעריצים ומעריצות רבים, שלהם הוא מוכר חלומות מזויפים. ההצלחה מסנוורת אותו והוא מתחיל להאמין ולראות את עצמו כשליח האל.
הרומן המבטיח בהחלט מקיים כל עוד הוא עוסק בחיי הרחוב. תיאורי הקבצנים, כנופיות הילדים, אכזריות המשטרה, הכלא ועוד משכנעים באמינותם, וניכר שא־סווים אינו מזייף בכתיבתו. אולם מן הרגע שבו מתוארים רגעי ההצלחה הפומפוזיים, הרומן הופך למעין סיפור הוליוודי על ילד הרחוב שעולה לגדולה בניגוד לכל הסיכויים.
באחרית הדבר לספר נכתב שהרומן מוהל "שמחה ותוגה, פראות ועדינות, חמלה ואכזריות, חיים ומוות", ושאין מדובר ביצירה צדקנית, מטיפנית או מגויסת. הכול נכון. אך בחלקו האחרון הרומן הופך מתקתק מדי, והספרות האיכותית נמהלת בקיטש. חלק זה מוצלח פחות, לטעמי, ומקלקל במקצת את הטעם הטוב של הקריאה בפרקים העוסקים בהרפתקאותיו של ילד הרחוב.
