תכולת הספרייה: לא יודעת אם נעים לספר כמה אחוזים מן הספרייה שלי הגיעו מספרים שמצאתי ברחוב, אבל זה אחוז ניכר. ספרים אחרים השגתי ממכירות וממסירות ביתיות של חברים ושכנים שהחליטו להחליף את חלון הראווה האינטלקטואלי שלהם. מה שבטוח, חוויית הרכישה האולטימטיבית שלי לא עוברת דרך רשתות השיווק המרכזיות. בספריית החול שלי – יש לי ספריית קודש בנפרד – יש הרבה ספרי היסטוריה, שאותם אני קוראת כמו סיפור טוב שאלוקים כתב. יש מדף לשירה, שמאוכלס בעיקר בקלאסיקה ישראלית, יש מחזות תיאטרון, ספרי עיון, קצת בלשנות, וכמובן סיפורת, לרוב לא ישראלית דווקא.
מדף קרוב ללב: בשנים האחרונות אני קוראת בעיקר היסטוריה של עם ישראל, ואולי זה עניין נסיבתי: שבת הוא היום היחיד שבו יש לי זמן לקרוא מה שאני רוצה, אבל בשבת אמורים ללמוד תורה. לא תמיד אני מסוגלת, אבל לא נעים לי לקרוא משהו בלתי יהודי בעליל. אז התורה שלי זה היסטוריה עברית. אני גם פותחת הרבה את מילון אבן־שושן כי אני אוהבת לדעת מאיפה הגיעו מילים. מדי פעם אני מנסה להתנחם בשירה אבל מתאכזבת, כי זה גורם לי להתעסק במניפולציות של הכתיבה. בעייתי, אני יודעת.
שיטת מיון: לפני חצי שנה השקענו והבאנו נגר, והוא עיצב לנו חלוקה אופקית שסידרה את הכול יפה. מדף להיסטוריה עברית, מדף להיסטוריה כללית, מדף למחזות ולתיאוריה של התיאטרון, מדף לשירה, מדף לסיפורת, מדף לסיפורת של עם עובד של פעם ואז כל הספרים באותו גובה, מדף להגות ולעיון, מדף לטיולים, בישול ובריאות, מדף לספרי־קודש־של־ילדים־שלא־רוצים־לשים־אצלם־כדי־שלא־יתבזו־על־הרצפה, מדף לכל השאר. אה, ומדפים לחפצי נוי שיאווררו את כל העסק. כי בסוף הבנו שספרייה זה מוסד, לא מחסן.
על ארבעה ספרים
תולדות התרבות (הציביליזציה)
וויל דוראנט / הוצאת מ. ניומן / 1964
תגלית הרחוב המוצלחת ביותר שלי. לו ידעתי באותו רפרוף איזה ידע עשיר יש בה ובאיזו כתיבה מופלאה הוא מוגש, לא הייתי מפקירה חצי מהסדרה לשמש ולרוח. אני לא יודעת אם אפשר להצליח בניסיון שאפתני כמו הקפת כל תולדות הציוויליזציה האנושית, אבל מה שכן נכתב מלא השראה. בניגוד לספרי עיון שהמקצועיות שלהם נמדדת ברמת היבשושיות הכאילו אובייקטיבית שבה הם כתובים, דוראנט הוא עממי, מלא הומור ותובנות, לא אובייקטיבי, לא פוליטיקלי קורקט ובעיקר לא יבש.
ימי הנטישה
אלנה פרנטה / מאיטלקית: אלון אלטרס / הספריה החדשה 2007
קראתי בנשימה אחת. זה לא קורה לי הרבה, אבל נשארתי ערה עד השעות הקטנות. כל מי שקראה בהתרגשות את "מותרות" של יעל משעלי, עם סיפורי הגרושות שבו, צריכה לקרוא את ימי נטישה, שעוסק באותו נושא ובכישרון ספרותי לא רגיל. נכון שאני בת להורים גרושים, ומשהו בתיאור המפורט של רגע־אחר־רגע ביום של גרושה טרייה נוגע בי גם ביוגרפית. אבל הפחד הקמאי שהוא מעורר אוניברסלי עד להכאיב.
המצאת הטבע – הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, הגיבור האבוד של המדע
אנדריאה וולף / מאנגלית: עמנואל לוטם / שוקן 2017
באופן חריג, עוד מחלון הראווה ידעתי מיד שאני רוצה אותו. כמה ביוגרפיות בעברית יש על דמות שהיא לא מצביא או מנהיג פוליטי? וההומבולדט הזה, שעבר הרפתקאות־חקר מופלאות ביערות גשם, הרי געש ונהרות, בהחלט שווה אחת. זה גם סיפור מופלא על התבוננות. להסתכל על הר ולהבין משהו משנה־עולם שאף אחד לא הבין לפניך, פשוט כי טרחת לשאול. הרבה תפיסות שאנחנו מכירים היום, בעיקר בתחום האקולוגיה אבל גם בתחומים של צדק חברתי, מחקר ואומנות – מגיעות ממנו, אבל הוא עצמו נעלם מהתודעה.
אנשי שקלוב
זלמן שניאור / עם עובד תשי"א
גם הוא תגלית רחוב. לא ידעתי שאותו שניאור נחשב לגדול בזמנו, אבל הוא נגע בי בתהומות אין חקר של אשכנזיות. לא פולין הרוחנית של הסיפורים החסידיים, לא הפואטית של עגנון, לא פולין של כשפים וזימה כמו אצל זינגר. פולין כמו שהיא. לא גבוה, לא נמוך. ביצתי וקר. עם אוכל דל והמון חידודי לשון קולעים. מעומק האשכנזיות שבי הרגשתי איך מורם הלוט מעל האפלה שממנה צמחתי.
