להיות חובבת מארוול בקולנוע – זאת חוויה שכוללת רגעים משונים. אחד מהם הוא שאחרי שכתוביות הקרדיטים מתחילות לעלות, והאורות באולם הקולנוע נדלקים, אני נשארת לשבת על הכיסא המרופד. למה? כי לא אכפת לי שגם אלף נערי ניקיון יעברו עם המטאטאים שלהם, אני אשב ואחכה עד שאראה את הסצנות שאחרי הקרדיטים. אני מודה שאני לא ממש צופה בכתוביות האלה שעולות על המסך, אלא רק מחכה שהן יסתיימו כבר, ואם לא הייתי יודעת מראש כנראה גם אני הייתי מפספסת ב"תור: אהבה ורעם" החדש של מארוול את הקרדיט על הלחנת הסרט, ששייך לישראלית נמי (נעמה) מלומד.
מלומד (33), שגדלה ברמת־גן וגרה בימים אלה בלוס־אנג'לס, הלחינה את הסרט בשותפות עם מייקל ג'אקינו, מהמלחינים המובילים בהוליווד ("באטמן", "רטטוי", "פארק היורה" – וגם זכה באוסקר על הלחנת הסרט "למעלה" של פיקסאר). חוץ מהלחנת הסרט החדש של תור, שהכניס כבר 700 מיליון דולר ברחבי העולם, היא חתומה גם על הלחנת פס הקול של סדרות כמו "מסע בין כוכבים: עולמות משונים וחדשים", "האישה מהבית שממול לבחורה בחלון" של נטפליקס, ו"אבסנטיה".
מלומד מגיעה אל שיחת הזום שלנו אחרי יום ארוך של הקלטות לשתי סדרות שהיא עובדת עליהן עכשיו. היא עוד לא הספיקה ללכת לראות את "תור" החדש בקולנוע, אבל, היא צוחקת, "ראיתי אותו אלף פעם בתהליך העבודה".
איך הגעת בכלל לעבוד על סרט גדול כזה?
"מייקל ג'אקינו הוא מה'איי ליסט' של המלחינים, והוא כתב תמות מרכזיות לסרט, אבל היו לו בלוח הזמנים כמה דברים שהתנגשו כי הוא מביים פרויקט למארוול (הפקה מיוחדת לדיסני פלוס לליל כל הקדושים, א"ד). אז הוא הביא אותי ל'תור' ומשם הכול התחיל. היה לי קל להיכנס לעבודה איתו כי אני מכירה את העבודה שלו ועבדנו יחד כבר כמה פעמים. הוא הלחין חלק מהדברים, אני לקחתי את מה שהוא הלחין והמשכתי משם".
"היו הרבה דברים שהיה כיף להלחין, במיוחד כשיש לך 12 קרנות ושמונה טרומבונים, וזה סאונד כל כך 'גדול'. יש גם סצנות אקשן עם תופים וגיטרות ובס וסינתיסייזר, עם הנגנים הטובים בעולם"
איך עובדת הלחנה של סרט – את בעצם מצמידה מוזיקה מיוחדת לכל דמות?
"כן. זה יותר מורכב מזה, אבל זה אלמנט שמאוד עוזר. למשל, לדמות של גוֹר, הדמות הרעה בסרט של תור, יש מוטיב מוזיקלי – אבל צריך להחליט מתי המוטיב מופיע. אם המוזיקה נכנסת מיד כשהדמות מופיעה על המסך, זה קצת מגחיך את זה. צריך לבחור בדיוק מתי התגובה המוזיקלית נכנסת, למשל, אחרי שהוא עושה משהו נוראי. אז יש לזה אימפקט".
איך עובדים על סרט עצום כל כך?
"קודם כול זאת אחריות גדולה. בניגוד לסדרה או לסרט קטן, ששם יש אדם אחד שאחראי, כאן היו הרבה אנשים שעבדתי מולם, כי זה סרט גדול כל כך. בשלב מסוים הקלטנו באולפני אייבי רוד בלונדון, עם 90 נגנים ועוד 36 זמרים וזמרות. רק בשביל זה שווה לעשות סרט של מארוול. וכמובן, כדי לפגוש את השחקנים, שאני גם ככה אוהבת. אני צופה במארוול, ובחיים לא דמיינתי שאגיע כל כך מהר לעבוד על סרט שלהם".
מה את רוצה במיוחד שאנשים ישמעו מהעבודה שלך על הסרט?
"היו הרבה דברים שהיה כיף להלחין. במיוחד כשיש לך 12 קרנות ושמונה טרומבונים, וזה סאונד כל כך 'גדול'. בלי ספויילרים, אגיד שיש סצנות מצחיקות שאני מאוד אוהבת, וההומור של התסריטאי והבמאי טאיקה ואיטיטי נהדר ומאוד מודע לעצמו. יש גם סצנות אקשן עם מערכת תופים וגיטרות ובס וסינתיסייזר שמקליטים לך הנגנים הכי טובים בעולם.
"בסוף הסרט הייתה סצנה גדולה ומרגשת שחשבתי שלא אני אמורה להלחין, אז השארתי אותה בצד. כשהזמן עבר התברר שכן, אני אמורה להלחין אותה", היא מחייכת בביישנות, "אז הלחנתי".
מלומד גדלה בעיקר על מוזיקה קלאסית, ואת שאר הסגנונות למדה לאהוב עם הזמן, כולל מוזיקת טראש. בגיל 14 החלה להתעניין בנגינה בחליל, אחרי ששברה את כל פיות העץ של האבוב שלה. אז גם החלה בהלחנה של קטעים אינסטרומנטליים בעזרת המחשב בבית.
כבר בשלב הזה היא סימנה לעצמה את החלום הגדול: הלחנת סרטים. הדרך לשם, אחרי הצבא, עברה בלימודים במסלול הרב־תחומי באקדמיה למוזיקה בירושלים. "הסרט הרציני הראשון שלי היה סרט תיעודי שהלחנתי כשהייתי סטודנטית", היא מספרת. "התחלתי להלחין כל דבר כמעט: דוקומנטרי, פרסומות, סרטי תדמית ותרגילים לחברים בסם שפיגל, או אפילו לחברים מבצלאל שהיה להם תרגיל של דקה באנימציה. ככה לומדים. זה נתן לי להתנסות בהרבה דברים".
אחרי הלימודים לתואר הראשון היא יצרה תיק עבודות בעזרת חברים טובים שהתנדבו לנגן באולפן הביתי שלה, ובעזרתו התקבלה ללימודים בתוכנית להלחנת קולנוע וטלוויזיה בבית הספר למוזיקה תורנטון באוניברסיטת דרום קליפורניה. עם שתי מזוודות בלבד, באחת בגדים ובאחרת מחשב, היא נחתה בארצות הברית. בלי להכיר שם אף אחד, היא נסעה להוליווד. "החברים והמשפחה כבר היו מוכנים לזה, כי כולם ידעו שזאת השריטה שלי מאז שאני קטנה. הייתה לי המון תמיכה מהם. ידעתי שאני רוצה לנסוע לארצות הברית כי יש פה מסלול מצוין להלחנת סרטים. הרבה מלחינים גדולים עברו במסלול הזה, וזה מעין כרטיס כניסה לארצות הברית ולתעשייה".
שקלת להישאר ולהלחין בארץ?
"הסיבה שאני לא גרה בארץ היא לא כי אני לא אוהבת את הארץ. פשוט הלכתי למקום שבו החלום שלי יכול להתגשם. חוץ מכמה סרטים מעטים, כמו 'ארץ בראשית' או 'הערת שוליים', שהיה להם פסקול יפהפה, נדיר שיש בארץ הזדמנות להקליט עם תזמורת גדולה או אפילו קטנה. בעתיד, הלוואי שיהיה מצב שבו אוכל לגור חלקית בארץ".
"תמיד רציתי להלחין מדע בדיוני, כי יש שם הרבה מקום למוזיקה אפית וגדולה. אבל מעניין אותי להלחין גם לדרמות רציניות, קומדיות או מותחנים"
אז את בעצם חיה עכשיו את החלום?
"ומישהו משלם לי כדי לעשות את זה. מפתיע אותי בכל פעם מחדש שזאת העבודה שלי. ועדיין, יש לי עוד הרבה לאן להתקדם. נורא קשה להתקבל לפרויקטים. אחרי כל המיונים אני מוצאת את עצמי מול מלחין עם 20 שנות ניסיון ואוסקרים באמתחתו. יש פה הרבה תחרות ומלחינים מעולים".
איך מתמודדים עם הלחץ הזה?
"התרבות פה הישגית, ולא דומה בכלל לתרבות שגדלתי בה. אבל אני לא בפרונט, אני רק חלק מהיצירה – ביחד עם הצלמים והשחקנים והאיפור והעריכה ואנשי הסאונד, שיוצרים ביחד אמנות שהיא גדולה מסכום חלקיה. זה מגניב הרבה יותר מליצור את המוזיקה שלי לבד. וזה ההישג הגדול. לא הכסף ולא האגו. כיף שאנשים מקשיבים למוזיקה שלך, אבל ההישג הוא לספר סיפור ולראות מה עשינו יחד. האמת שגם אין 'גלמור' במוזיקה, ואולי זה טוב. נראה לי מבאס שיזהו אותך ברחוב. זה מאפשר לי להנות מכל היתרונות של הוליווד, המסיבות וההקרנות וכל הדברים הכיפיים, אבל אני לא סלב, שזה הרבה יותר כיף".
לפני הריאיון שמחתי לגלות שאני צופה ביצירות שהיא מלחינה. כשראיתי פרק חדש של "מסע בין כוכבים: עולמות משונים וחדשים" הבחנתי פתאום במוזיקת הרקע – צלילים שאני לרוב לא שמה לב אליהם. במפתיע, זה לא מפריע לה בכלל: "כשהייתי קטנה ראיתי סרטים כמו 'שר הטבעות' או 'הארי פוטר', או אפילו 'שכחו אותי בבית', ואלה סרטים שיש להם מנגינות זכורות. אם ראית את הסרט פעם או פעמיים, את יכולה לנגן אותן. זה חזק. למוזיקה יש השפעה גדולה על החוויה הכללית מהסרט. אבל אם את לא שמה לב למוזיקה, זה טוב בעיניי. המטרה המרכזית היא לכתוב פסקול שלא יסיח את הדעת מהסיפור".
אז כמו סטודנטים לקולנוע שרואים רק עריכה וזוויות צילום ולא נהנים מהסרט, את בטח מגיעה לקולנוע ורק מקשיבה לפסקול.
"לא, כי אני לא רואה בעצמי רק מוזיקאית. אני קולנוענית, והתפקיד המרכזי שלי הוא לתמוך בעלילה או בסיפור, להעביר את הרגשות שהבמאי או הבמאית רוצים להעביר. המוזיקה היא חלק אינטגרלי מהתחושה. הרבה פעמים אני נחשפת לסרט בתהליך העריכה ורואה את ההחלטות – למה מורידים או מחזירים דברים מסוימים. זה מאוד מעניין".
היא אומרת שהיא אוהבת את האתגר בהלחנה. "זה כמו להרכיב פאזל – להבין את כל החלקים, למצוא מה מתאים למה. תמיד יש איזה אתגר לפתור. איך המוזיקה שלי תעזור לעריכה, איזה מסלול היא תעשה בסצנה כדי לעבוד טוב. זאת לא מתמטיקה, אבל צריך למצוא את מה שהכי יתאים, ונורא כיף לעשות את זה כי אם פתרתי את האתגר נכון, שיפרתי מאוד את הסצנה".
באיזה שלב את מצטרפת להפקה?
"תלוי. באנימציה את בדרך כלל מקבלת תסריט מראש, כי הם מתחילים בשלב מוקדם, אבל לפעמים עדיף להתחיל דווקא כשיש חומר מצולם כי אז את מקבלת מושג על הדמויות, קצב העריכה, התחושה הכללית של הסרט, הצבעים והסאונד. הרעיון הוא שהמוזיקה תהיה חלק מהמכלול.
"ברוב הסרטים והסדרות תתחילי לעבוד עם fine cut, שזאת עריכה בסיסית של החומר המצולם, אבל הכי אידיאלי היא גרסת locked cut, שזאת עריכה סופית. ב'מסע בין כוכבים', למשל, אני מקבלת את הצילומים הערוכים לפני האפקטים הקוליים, האפקטים הוויזואליים, תיקון הצבעים והרבה מאוד דברים לא גמורים; אבל העריכה כבר סופית.
"יש סרטים מסוימים שאין להם locked cut, כמו במארוול למשל. בכל יום הם משנים דברים, וקשה לעקוב מרוב שינויים".
אני מרגישה שיש בך רוח גיקית. זה משהו שאת מחפשת במיוחד?
"כן, יש בי הרבה גיקיות. זה כיף כי מאז ומתמיד נמשכתי למדע הבדיוני, והאמת היא שהכרתי את העולם הזה דרך המוזיקה. הכרתי את מסע בין כוכבים בילדות, אחרי שכבר שמעתי את המוזיקה של הסדרות ורק אז צפיתי בהן. אז זאת ממש הגשמת חלום".
איך הגעת באמת ל"מסע בין כוכבים"?
"עבדתי עם מייקל ג'אקינו כשהוא הלחין את 'חמוץ אמריקאי', ובאותו הזמן הוא עבד עם אלכס קורצמן, מפיק־העל של כל סדרות מסע בין כוכבים. הוא סיפר לו שהם מפיקים סדרת סרטים קצרים בעולם הזה, והם רוצים לגוון ולנסות דברים חדשים. מייקל הציע אותי. תמיד רציתי להלחין מדע בדיוני, כי יש שם הרבה מקום למוזיקה אפית וגדולה. היה לי הרבה מזל.
"אבל מעניין אותי להלחין לעוד דברים. דרמות רציניות, קומדיות או מותחנים. אולי הז'אנר היחיד שפחות מעניין אותי הוא אימה. אני פחות צופה בזה".
מה ההבדל בין הלחנת סדרה להלחנת סרט?
"סרט הוא יצירה מוגבלת, שזה טוב ורע. מבחינה יצירתית, הוא גג שעתיים וחצי ויש בו פחות מוזיקה מסדרה עם עשרה פרקים בעונה. אז בסרט תהיה מוזיקה לנושא ראשי, מוזיקת נושא לרע, מוזיקת נושא לדמות אחרת, ואת מפתחת את הנושאים האלה וזה מה שיוצא. יכול להיות שיהיה סרט המשך, אבל בגדול לא תוכלי להשתמש במוזיקה הזאת שוב.
"בסדרה יש לך הרבה יותר אפשרויות לפיתוח, כי יש מוזיקת נושא לכל דמות, והלחנים יתפתחו לאורך העונות והפרקים, אז יש לך הזדמנות מוזיקלית יותר רחבה. כשדמויות חדשות מצטרפות את מרחיבה את הפלטה המוזיקלית שלך. אבל יש לזה גם חסרונות, כי יש חזרתיות. יש משהו נחמד בלעבור לדבר הבא ולהמציא משהו חדש לגמרי. אני אוהבת את שתי העבודות".
היא מספרת על רגעי האושר כשתזמורת ענקית מנגנת קטעים שהלחינה לפסקול, אבל יש גם דברים נעימים פחות: דדליינים ועבודה בלחץ. "יש תמיד דרישות ובקשות, אבל יש הגבלות של תקציב ושל זמן, ועבודה אל תוך הלילה. יש פה תרבות חזקה של וורקוהוליות, שדוחפת אותך לעשות כמה שיותר ולרדוף אחרי החלומות. צריך איזשהו איזון שאני מנסה ללמוד. לדעת להגיד 'לא' לפרויקט מסוים, או לדעת לשים גבול כי עכשיו שתיים בלילה והולכים לישון. זה לא קל".
והמשפחה רחוקה.
"זה המחיר שאני משלמת על החלום הזה. הייתי רוצה לבקר יותר בארץ. למרבה המזל ההורים שלי באים אליי די הרבה, שזה נחמד. במיוחד כי אבא שלי גם מבשל מעולה".
ומה החלומות שלך מכאן?
"שביל ישראל", היא צוחקת. "אבל מבחינת קריירה, אני ממש רוצה לעשות סרט של פיקסאר או דיסני. הייתי רוצה גם לעבוד על סרטים של מסע בין כוכבים ומלחמת הכוכבים, והייתי שמחה לעשות עוד סרטי מארוול. וחוץ מזה, אני נורא אוהבת דרמות וסרטים תקופתיים. אז יש לי עוד מלא חלומות".
