כמבקרת, אני מעדיפה תמיד לכתוב על ספרים שאהבתי. מושך אותי הרבה יותר להפיץ ברבים בשורה טובה, מאשר להזהיר מפני קריאה מכזיבה. לאור זאת, הבחירה לכתוב על "למלחמה יש אף גדול", של הסופרת שיח'ה חליווה, הייתה קלה מאוד.
לפני שנמשיך אפתח סוגריים ארוכים ואתוודה שתחילה הקלדתי "הסופרת הבדואית שיח'ה חליווה", אך אז בחרתי לוותר על כך. אינני מכירה את חליווה ואינני יודעת אם הייתה מעוניינת ללכוד את העין באמצעות הפרט האקזוטי הזה, במקום באמצעות העובדה שהיא פשוט כותבת נהדר. יותר מכך, לכתיבתה של חליווה, שנולדה בכפר בדואי לא מוכר בצפון הארץ, יש ארומה אוניברסלית לצד תו אולטרה־אישי, ואני חשה שהדבר הנכון עבורי הוא להתייחס אליה פשוט כסופרת. אומנם יש משהו מסקרן במיוחד ב"לקרוא בדואית", בדיוק כפי שמסקרן אותי במיוחד לקרוא סופר מפיג'י או מאיי פארו, וזאת מסיבה פשוטה – עדיין לא קראתי כאלה. בחירתי להתייחס אל חליווה פשוט כסופרת, וסופרת מצוינת, מקורה ברצון להתמקד במה שמבחינתי הוא העיקר – כתיבתה הנהדרת, במקום לתת את המושכות לנטייתנו הטבעית כבני אדם לנהות אחר היסוד האקזוטי שבדברים. מה גם שמוצאה של חליווה הוא רק פן אחד מני רבים בכתיבתה, עד כדי כך שמקריאת ספר זה בלבד, ללא ידיעת פרטים ביוגרפיים אודות המחברת, ייתכן שלא הייתי מנחשת את מוצאה. סוגרת סוגריים.
"למלחמה יש אף גדול" הוא אסופה דקה ובה תשעה סיפורים קצרים, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. סיפורים קצרים הם ריבוי יקומים בין שתי כריכות. הם מאפשרים הצצות, טעימות, כמו לשבת בחלון ולהביט אל חלונות הדירות בבניין שממול, להעיף מבט להרף עין בסיפור, ואז לדלג אל סיפור אחר. תשעה חלונות כאלה פותחת בפנינו חליווה, שהראשון שבהם נקרא, כמה מתאים, "החלונות ספרים מקולקלים". אתייחס לכל אחד מהסיפורים בכמה מילים אך בזהירות, כדי לא לקלקל את גורם ההפתעה. יש בהם הרבה הרבה יותר, ואני מבקשת לשמור לכם את רגעי ההנאה האמיתיים לקריאה ישירה ולא מתווכת.
המראה לא משקרת
"החלונות ספרים מקולקלים" הוא שם שהדימוי הגלום בו מפעיל עד קסום, מעורר רצון לפענוח. הסיפור פותח בשיר, שמסתיים בשורות "מוטב קיר מחלון / אם כספר גודלו", שבהקשר של הסיפור מתפרש כמעין טענה שלפיה עדיף עיוורון (קיר) נוכח העולם, על פני פתח צר שמאפשר רק לראות, מבלי לגעת, לחוות או להתערות. גיבורו של סיפור זה הוא אסיר שהרג אדם בנסיבות שהולכות ומתבהרות בחלוף השורות. זהו סיפור מפתיע מאוד, שבאופן מפתיע עוד יותר מתנהל על מי מנוחות ובשוויון נפש סטואי ביחס לאופי האירועים המתוארים בו. עולה בו לראשונה דיכוטומיה שתופיע גם בהמשך הספר – בין חירות למוות. לא בין חיים למוות, גם לא בין חירות לשבי, אלא זאת: אם אין חירות, זהו מוות. אמנע כאן מגרירת הסיפור אל המגרש הפוליטי, וגם לא אגלה מה הם פשעיו של הגיבור, אך אציין שמנקודת מבטו, פשעו היחיד הוא שקרע וילון ובכך חשף חלון אל העולם. הקירות נותרו, ועל כן החלון ספר מקולקל הוא.
כבר בסיפור הראשון באסופה ברור שחליווה דורשת קריאה רוויית תשומת לב, שכן אין בו שורה "סתמית". או בניסוח אחר, השמור לסיפורים קצרים טובים: מפעים כמה תוכן ניתן לצקת בכל כך מעט מילים. תחושה זו מלווה את קריאתם של כל תשעת הסיפורים.
"למלחמה יש אף גדול" הוא סיפור בהלך רוח של In your face. יש בו הומור, אוקיינוס של אופטימיות ונקודת מבט שמזכירה אמנות חזותית נאיבית מסוג מתוחכם, כזו שיודעת להמיר תשוקה וחלום ילדותיים, נקיים ולא מהוקצעים, למציאות מהימנה. הדבר נכון במיוחד לאופן שבו הסיפור מסתיים. "למלחמה יש אף גדול" מגלה לנו שדווקא במלחמה יש תקווה גדולה להסטת המיקוד של האדם הקטן מהדברים היומיומיים האזוטריים שמכבידים עליו, כמו הצורך לסמן "וי" על חתונה, או אף ענק שקבוע במרכז הפנים.
"סמכתי על המלחמה שתלמד אותי סוף־סוף להיאחז בחיים במקום להתעסק בפרטים הקטנים שהורגים את הפרטים הגדולים. תליתי את תקוותי במוות היומיומי ברחובות, שהרי לכל גופה יש אף קטן או גדול שמת איתה. אלא שאליי המלחמה התנהגה בנימוס מופלג. היא אפשרה לי לחיות כמו שהתרגלתי. אצלי היא אורחת נוחה ביום ובלילה. אני כמעט לא מרגישה את צעדיה במסדרונות הנשמה שלי". והאף? "לפעמים הוא גדל, במיוחד בבקרים, אחרי לילה של הפגזות וסיוטים. אני לא היחידה שאומרת את זה. גם הראי". ההומור, הדגשת המודעות העצמית בתחפושת של חוסר מודעות, וגם מוטיב המראה – כולם יופיעו שוב ושוב במהלך הספר.
קולות של שטיח
ב"סתימת פה", שבו חוזר מוטיב המראה ביתר שאת, גם במובלע וגם באופן ישיר, הפתעה רודפת הפתעה. זהו סיפור בעל נופך סוריאליסטי, שהדמיוני והתיאטרלי הופכים בו למציאות. והמציאות מדומיינת, במעין ערבוב בלתי צפוי, כשסיטואציה תמימה מסתיימת בהפוך על הפוך ובאובדן חוש מציאות, כל זאת מבלי להכניס אל התמונה אלמנט פנטסטי. בכלל, גם ביחס לז'אנר הסיפור הקצר, שמטבעו מכיל לא פעם רגעי הפתעה מקשיתי גבות, סיפוריה של חליווה, ובעיקר "סתימת פה", תופסים כיוונים מעוררי תדהמה במיוחד.
את "כאן אין לשמיים קול" קראתי כארספואטיקה, כשהאמנות, לא רק האומנות, היא שטיח ומלאכת אריגתו. באופן מפורש הדוברת מדמה את השטיח לאמנות השירה, בסיפור שבו מופיע כלא בפעם השנייה, הפעם כסמל להשתקה, כניגוד לביטוי האמנותי. למעשה, סיפור זה מהווה כתב הגנה בלתי מתפשר על האמנות ונגד ביזויה. אף שהוא כתוב נהדר, התקשיתי להתחבר אל הלהט של הדוברת, המתייחסת אל אמנותה ברצינות תהומית. אבל את זה הרגיש החצי הניהיליסטי שבי, כשהשני סנגר על כתב ההגנה של הגיבורה, בטענה שׁלא מדובר באמנות אלא בחופש הביטוי נטו, שהוא אלמנט הכרחי של היצירה האמנותית. קיבלתי את עמדת הסנגור לטובת קולה הדוברת, והחצי הניהיליסטי הושתק.
"פרפר הלילה" מתאר ללא פילטרים רבים אישה במצב המבעית של תרדמת במודעות – עוד ורסיה של מוטיב הכלא. סוף הסיפור מעניין במיוחד וניתן לקריאה בכמה אופנים. ניכר שהדבר נעשה במתכוון ומתוך מטרה, לא ברשלנות או בניסיון להיות מעורפל במובן פוסט־מודרני סתמי ומאוס. עוד בולט ב״פרפר הלילה״ מוטיב נוסף שחוזר בהתגלמויות שונות אצל חליווה, והוא הלימבו – ההימצאות בין חיים ומוות במובנים שונים. בסיפור זה מדובר מילולית בהימצאות בין עולם החיים לעולם המתים, אך כפי שראינו בסיפור הראשון, ההנגדה האמיתית היא בין חירות למוות. חירות מתגלמת בסיפורים אלה בחיים שאינם ממומשים, אינם שלמים או אינם מוגשמים, ובהיעדר חופש ביטוי או פעולה.
"רחוק מהשמש אפילו" מספר על אישה מערבית, מוזיקאית וצ'לנית, שהלכה עד הסוף אחר חלום שלא הרפה. גם סיפור זה, כמו "כאן אין לשמיים קול", הוא ביטוי לטוטאליות של האמנות והאמן, וגם בו מצאתי נגיעות ארספואטיות בולטות. כתיבתה של חליווה טוטאלית, אך ללא פרובוקציה. כלומר טוטאליות אמיתית, ללא גלגלי עזר. זהו סיפור נוסף שנוכח בו מוות, וזוהי נקודה טובה לציין שמוזר עד כמה ספר שהמוות נוכח בו בצורה כה מסיבית יכול להיות בלתי־אפל.
ישראליות מזווית אחרת
"שלוש רוחות רפאים וקבר חדש" הוא לבוש נוסף לאותו לימבו שבין חיים למוות. אישה "לבנה מדי" מתה; בחייה טיפחה באובססיביות בובה שחורה, צבע שבאמצעותו ניסתה לאזן את האסון שהמיט עליה עורה הלבן, ש"באשמתו" נקנתה בזהב צהוב, כאחרונת הבהמות. לאחר קבורתה, שלושת ילדיה שומעים קולות שאינם מרפים, ועושים מעשה. זהו סיפור מקסים שבו רוחות הרפאים הן החיים, שנותרים עם השדים.
"שיעור בדקדוק" ממרקר פן נוסף בכתיבה של חליווה: אף שהסופרת היא בעלת השכלה רחבה למדי, היא אינה מושכת את הכתיבה למקום אינטלקטואלי, ונצמדת אל הרגשי והחווייתי גם בהרהורים העמוקים ביותר. לטעמי, הדבר מוסיף לה נקודות זכות משמעותיות כסופרת. סיפור מעניין זה, השמיני בקובץ, הוא אולי הראשון באסופה שהוא "ישראלי", לעומת יתר הסיפורים שנקראים כאוניברסליים. זהו סיפור רב־רבדים על חלומות ושברם, על קונפליקט בין־דורי, על מלחמה ועל הוויה ישראלית אותנטית מנקודת מבט שבקריאתה איננו מורגלים.
חותם את הספר "תאונת עבודה", סיפור מהנה במיוחד שמדברר אישה יפהפייה וחזקה, עם שלדת ברזל, שמוכרת משאיות. עיסוקה ויופייה כאחד מניסים ממנה גברים, מה שבשום סיטואציה אינו מניס אותה מעצמה. הבחירה לחתום את הספר בסיפור זה מוצלחת במיוחד; הוא מדגים כמה מהחוזקות הבולטות של הסופרת, ומותיר טעם טוב וחזק.
הספר הוא עוד תוספת מוצלחת אל המדף של "לוקוס", הוצאה שתמיד שולפת כתבי יד ממגירות בצבע אחר לגמרי. השפה של חליווה יפה ומעניינת מאוד, והיא שלה. היא לא מזכירה לי אף סופר שקראתי. מכיוון שמדובר בתרגום, חלק לא מבוטל מן ההצלחה שייך למתרגמת רחל פרץ, שעשתה עבודה נפלאה, לא רק במלאכת התרגום המשותפת עם חליווה, אלא גם באחרית הדבר שכתבה. למעשה, אחרית הדבר שלה שכנעה אותי שלא להשמיט מהטיוטה את אותם סוגריים שהוספתי לתחילת הסקירה. מלבד זאת, בדבריה הענייניים והאישיים כאחד, פרץ פותחת חריץ הצצה מגרה לכל מי שמתעניין בשפות, בתרגום ובקשר בין שפות־אחיות שמיות, כמו גם אל "מאחורי הקלעים" של עבודת התרגום, שבמקרה זה אינה שגרתית. אם אתם מהמדלגים על הקדמות או על אחרית דבר, אל תעשו זאת הפעם. ובעיקר אל תדלגו על הספר המיוחד הזה.
ספרה האחרון של גיא פינקלשטיין (עם יצחק בן ישראל), "האם העולם באמת קיים – מסע מדעי־פילוסופי מקאנט ועד קוונט", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר
