1. התחלה, סוף
הרגשתי כמו חיית מחמד שנשארה לבד עם קערת קפה שחור
שמש הצהריים הקיצית הכתה בי באותו יום גורלי, מטגנת את תאי המוח המועטים שעוד נותרו פעילים אחרי חודשיים וחצי של חיפושים קדחתניים.
עמדתי למרגלותיו של בניין שהתנשא גבוה מעל צומת ירושלמי מרכזי, משקיף על כביש סואן, שדרת חנויות, מקבץ קטן של בתי קפה שכונתיים ובית הארחה ותיק. בעוד כמה דקות תגיע הדמות האחרונה ברשימה המתארכת שמשחקת תפקיד במחזה הגדול שהיה החיים שלי: מתווכת נחמדה שתנסה לשכנע אותי מדוע דווקא הדירה שעליה היא אמונה שווה את המחיר המופקע והתנאים הבינוניים שהיא מציעה. או לפחות, כך הנחתי.
הבטתי שוב במסך הדומם של הטלפון שלי, מקווה שהפעם אמצא שם הודעה שמבשרת סוף־סוף על בואה. כן, הקדמתי בעשר דקות. אבל אחרי חודשיים וחצי של חיפושים, הקדמה של עשר דקות בהגעה לדירה היא בגדר איחור מחפיר. בפעמים הראשונות עוד לא הבנתי את השטיק, ותהיתי איך כל פעם אני מגיע בזמן וכל פעם אני מוצא את עצמי עומד בתור מאחוריי סדרה של זוגות צעירים, מקצוענים יחידים ומדי פעם אפילו איזו סבתא, שאיכשהו תמיד הספיקו כבר לראות את הדירה, לשוחח עם בעלי הבית ולהתחיל לעבוד על חוזה. עשר דקות? אם הייתי חושב שיש סיכוי שמישהו אחר יגיע באותו זמן, הייתי פורש שק"ש בכניסה כבר אתמול.
בסוף המתווכת הגיעה, רק דקה לפני הזמן. במעשה שהאירוניה שלו פוספסה לחלוטין, היא החנתה את הרכב המכובד שלה סנטימטרים משלט אימתני וקודר, מעוטר באיקס גדול, שמכריז "אין חניה". טלפון ביד אחת, צרור מפתחות ביד השנייה, היא הובילה אותי למעלית. הייתי נרגש ועצבני כמו חיית מחמד עלובה שנותרה בבית לבד כל היום עם קערת מים מלאה בקפה שחור ורק עכשיו מקבלת הזדמנות לצאת. בראש שלי כבר מתרוצצות עשרות שאלות, מאות הבחנות, אלף בקשות. אני שם לב לגודל המעלית, לרמת הניקיון, מנסה לפענח מה זה אומר על התושבים. אני דוחף את אפי לחדר המדרגות ומנסה להריח סיגריות, ביוב או ניחוחות חזקים אחרים שעלולים להעיד על צרות. מה עם הדלתות האחרות בדרך? בכניסה לדירה ממול יש שטיח שנושא בדיחה חביבה משר הטבעות. האם השכנים גיקים? אמריקנים? סתם חובבי גנדלף?
המפתחות נשלפו, הדלת נפתחה, הקרשנדו הגיע לשיא.
2. הירוק והמים
עובש? אצלי? לא יכול להיות
הכול התחיל בכמה נקודות ירקרקות.
כחצי שנה לפני אותו יום גורלי, הייתי באמצע גיגול אינטנסיבי של החיה המגניבה ביותר עלי אדמות: ההיפופוטם. בנס כלשהו הצלחתי לשכנע את אחד העורכים המכובדים של מקור ראשון לתת לי לכתוב כתבה על הבהמה הנאצלת, וכעת, בשעות קדושות שמוקדשות למלאכה העדינה של שזירת טקסט, אני נאבק להספיק לדדליין.
אז עיטוש. ועוד עיטוש. ואחד שלישי. מוזר, אבל לא יוצא דופן. אולי היה קצת אבק. אבל אז בא השיעול, והחנק, ולמה מגרד לי בזרועות? הפצעונים האלה תמיד היו שם? מוזר! בשלב מסוים כבר אי אפשר להכחיש: משהו קורה פה. בדרך כלל רק עצי זית יגרמו לתגובה כזו קשה, אבל אני יודע על קיומו של יריב פוטנציאלי וחמור בהרבה שכבר עשה לי צרות בעבר: הדמון הגדול, העובש.
אבל עובש? אצלי? לא יכול להיות. בכל זאת, התרוממתי ממקום מרבצי על קצה הספה, הנחתי את המחשב בעדינות על השולחן (ושמרתי את הקובץ. תמיד תשמרו את הקובץ!) והתחלתי בבדיקת חמץ, קומפלט עם פנס. עד מהרה זיהיתי סימני טחב ברורים באוויר, והתגלית לא איחרה לבוא: סדרה של כתמים ירוקים כהים, מטפסים מעלה־מעלה מקצה החדר ועל הקיר, כמו זרועותיו של תמנון שטני.
נזרקתי לאחור. עובש! אצלי! לא יכול להיות! זו אלרגיה לא סימפטית במיוחד, ומיהרתי ליטול את חפציי ולהרחיק למרפסת, עד שיבוא גואל.
אבל משיח לא בא, וגם לא טלפן. סדרת פתרונות פלסטר שיהיו מוּכרים כמעט לכל שוכר ירושלמי רק דחקו את הקץ בשבועיים, בשבוע, בכמה ימים, בשעתיים, עד ששוב פטריות המוות הקטנות חזרו וכבשו את מקומן הקבוע על הקיר. אם זה לא מספיק גרוע, הן גם החליטו להפציע בסלון. ובמטבח. ולמה יש רטיבות כל כך חזקה כשהחורף כבר נגמר? ולמה יוצאים מים מהרצפה? ולמה השכנים שואלים למי יש משאבה תעשייתית? אה. אוקיי. שלום צונאמי.
יד2-נקודה-קום-סלש-דירות-להשכרה-בירושלים.
3. תא המוות
למה יש ארבעה מטהרי אוויר פזורים בדירה, לצד כמה קופסאות סודה לשתייה? מוזר
התחנה הראשונה: סאבלט. הדירה לא ראויה לשימוש ורק התחלתי לחפש חלופה, אבל זה בסדר – הרי מי לא שמע על זוג, יחיד, משפחה, רודן דרום־אמריקני, שמחפשים לנפוש קצת במקום אחר ולא להפסיד שכר דירה במקביל? ובהיעדר אפשרות טובה (כאילו שזה בכלל אפשרי, חשבתי לעצמי כמו כסיל), תמיד יש את איירביאנבי, בטח שם יש משהו טוב בינתיים.
אפשרויות טובות נעדרו מהנוף. סאבלט הוא בהחלט משאב זמין אם אתם מחפשים חדר חמוד בקטמון לסוף השבוע, או אולי דירה בנחלאות לכמה ימים. אבל דירה לא גדולה לשבוע, שבועיים, חודש, או יותר? זה כבר קשה, שלא לומר בלתי אפשרי.
נו, אז נפנה לאותה אפליקציה תיירותית מפלצתית ("היא לא מחרימה את יו"ש או משהו?" תהיתי לעצמי בזמן שפתחתי חשבון). שם דווקא היה קל למצוא דירות נאות בדיוק באזורים הנכונים – פשוט תמורת כליה או שתיים. סביר? ודאי, אלה דירות לתיירים מערביים מדושנים, לא לעיתונאי צעיר שמחפש להימלט ממפלצת פטרייתית טורפת. מספק? לא, לא ממש.
בסוף נמצא מקום קטן וחמוד במחיר סביר, והשבוע הראשון עבר בשלום – אפילו בכיף יחסי. אבל בעיית העובש עוד לא נפתרה (כבר נמאס לכם לקרוא את המילה הזו? חכו־חכו מה הולך לקרות בהמשך), וכך לא היה מנוס מלמצוא מקום אחר – זול הרבה יותר, אם אפשר. מקום כזה בדיוק אותר במרחק של כמה מאות מטרים. וכך, נושא את תיקיי על גבי בגבורה שהייתה מביישת את הרקולס, עשיתי מסע כומתה משלי מדירה שכורה אחת אל חברתה.
הפעם הכניסה לא הייתה דרך שער מוקף פרחים, אלא במורד גרם מדרגות בתחתית מגרש חניה שניחוחות מי רגליהם של חסרי בית היו ספוגים בו כהוגן. חציתי את המגרש החשוך תוך חשש גובר לחיי, ומצאתי את עצמי מול דלת פלדלת אימתנית שנפתחה הפוך – החוצה, במקום פנימה. התחושה שנכנסתי אל תוך חלום פסיכדלי של במאי אקספרימנטלי שוודי גברה, ומיד החלה להתפוגג כשחזיתי בדירה עצמה: חדר גדול וחמוד, מואר היטב, מסודר, ממוזג. אז מה אם החלונות קטנטנים, סגורים ובגובה הרגליים של עוברי אורח? רק למה יש כזה ריח של מטהר אוויר? ולמה יש ארבעה מטהרים פזורים בדירה, לצד כמה קופסאות סודה לשתייה? מוזר.
התיישבתי על המיטה באנחה אימתנית, משליך את תיקיי על רצפה מצופה שטיח ומביט אל הטלוויזיה מולי, שכבר הייתה דלוקה ופתוחה על נטפליקס. ואז, לא יותר מכמה דקות לאחר מכן, זה קרה: יותר מקוצר נשימה. חנק. וכאבי ראש, הו, כאבי הראש. קמתי, טיפסתי על המיטה, פתחתי חלון, ניסיתי לשאוף קצת אוויר נקי, אבל זה לא עזר. פתאום שמתי לב למשהו משונה: כמה שכבות של מאסקינג טייפ לבן על הקיר שלידי. ואופּס, הנה עוד כמה שכבות גם על הקיר שממול. ועל זה שלידו. וגם בכניסה. שכבות ושכבות ועוד שכבות של נייר דבק, מתוחות לכל אורך הקירות, מגובה המותניים ועד לרצפה. טייפ? למה טייפ?
דילגתי בחזרה לרצפה וזזתי לבחון את אחד הקירות מקרוב. מכאן נייר הדבק כבר לא נראה לבן לגמרי. הוא היה אפרפר, ומלא בכתמים. כמעט כאילו…
ההבנה נחתה עליי כמו מיליון לבנים. מטהרי האוויר. הסודה לשתייה. והטייפ, הו, אנושות קדושה, הטייפ! עובש! מטרים ומטרים של עובש! מטפס על כל קיר! מתפשט לכל מקום! בקושי מוסתר על ידי שכבה דקה של לבן. לא שכרתי דירה, שכרתי אקווריום אטום לגידול פטריות!
מסוחרר, מבוהל, משתעל, נסתי אל מגרש החניה ובמעלה המדרגות לרחוב, במהירות שהייתה מרשימה את יוסיין בולט. יושב על ספסל ציבורי בצהרי יום שישי, נחתה עליי ההבנה: אני חייב למצוא דירה נורמלית בביצה. בכל מחיר.
4. הינטעס של עולם הנדל"ן
אני לא רוצה לצאת מתווכופוב, אבל היזהרו מחומת הברזל המרושעת
בואו נדבר שנייה על מתווכים. זו תפנית קצת חדה, אבל הישארו עמנו. את המתווך הראשון הכרתי בדירה הרביעית. המתווך! מלח הארץ, בנוי לתלפיות. ולקטמון. ולבקעה. ולארנונה. צריכים דירה? הוא ימצא אותה. ולא בגלל הכסף חלילה, זה רק בונוס. לא־לא, הוא מוצא לאנשים דירות כי זה הייעוד שלו בחיים. אם שידוכים מבניים היו מקנים שליש גן עדן, הבן־אדם היה מקבל שדרת גורדי שחקים משלו שם למעלה.
כה מחובר לאבנים הירושלמיות היה הבחור, עד כדי כך שהוא לא רק הכיר בדיוק את הדירה הנוכחית שלי, אלא ידע לנחש מדוע אני כה נואש למצוא דירה חלופית ("בטח יש רטיבות ועובש שם למטה ליד הפאנלים, לא? אמרתי להם שזה יקרה!") הכיר את השכן מלמעלה ("מה, מושיק עדיין גר שם מעליך? מה שלומו? אני תיווכתי לו את הדירה הזאת לפני עשר שנים!") וסיפר על הפעם שהוא מצא מטמון מאחורי השירותים ("מאתיים טלפונים חדשים אני אומר לך!"). הנה, חשבתי לעצמי, מנסה לדכא את הדיכאון שחלחל בעצמותיי שעה שהזוג המאושר פטפט על חתימת חוזה ותאריכי מעבר, אולי לא קיבלתי את הדירה הזו, אבל עם אדם כזה בצד שלי, זה רק עניין של זמן!
ובכן, מתברר שגם יוֹבֵל הוא רק עניין של זמן. וכאן אנחנו צוללים לבעיה הגדולה עם מתווכים, רבותיי. אני לא רוצה לצאת מתווכופוב – כמה מהחברים הטובים ביותר שלי לחצו פעם ידיים של מתווך בקידוש קלאב אחרי התפילה בבית הכנסת הצפון־מקדוני של מרחב עם – אבל חייבים לדבר על זה. העבודה של מתווכים היא, לכאורה, למצוא דירות, למצוא אנשים שמתאימים להן, ולעשות אחד ועוד אחד. היענטעס של עולם הנדל"ן. רק שבמקרה הזה, כמו גם במקרה של חמישה או שישה שדכני דירות אחרים שהיה לי העונג להתחנן אליהם בייאוש שבוע אחרי שבוע במהלך ההידרדרות האיטית שלי בין מדורי גיהינום השכירות הירושלמי, זה לא ממש מה שקורה.
בפועל, יש להם, נגיד, חמש דירות בכל רגע נתון, ומשהו כמו 500 אלף אנשים שמחפשים אותן (הערכה מדעית ומדויקת, תבדקו את המספרים שלי, כמו גם כל נתון אחר בכתבה הזו). התוצאה, לפי התאוריה הזו, היא שהם לא צריכים לרדוף אחרי אף אחד, או אפילו להרים יותר מדי טלפונים. וכשהם כן טורחים לשלוח הודעת ואטסאפ עלובה לכיוונך, זה כי יש להם נכס כל כך מזעזע, ממוקם בכזה חור, שהם צריכים להידרדר לעמדה העלובה של יצירת קשר עם לקוחות כמו אחרוני הפלבאים.
זו לא אשמת המתווכים, כמובן. זה פשוט היצע וביקוש. אבל אני, תמים, צעיר, ירוק, טיפש ככל שהייתי אז, לא ידעתי את זה. וכך נבנתה אצלי תקווה שלעולם לא תראה שחר, ולבסוף תתנפץ גם היא על אותה חומת ברזל קרה ומרושעת שבלמה רבים כל כך ממיטב בנינו ובנותינו.
5. רשימת שינדלר
אחרי שלוש דירות הרגשתי מומחה, אחרי חמש – אהבל ובשביעית יצאתי משליטה
מה מחפשים כשמסתכלים על דירה? השאלה הזו הטרידה אותי מהרגע הראשון. זו לא הייתה הפעם הראשונה שחיפשתי דירה – למעשה זה היה המעבר השלישי שלי מאז שיצאתי מהפנימיות השונות ומהבית, אך עד היום קיבלתי יד מסייעת משותפים או קרובי משפחה, ואילו הפעם זה היה עליי. בגפי. אוקיי הייתה לי חברה טלפונית (את יודעת מי את), אבל הבנתם את הרעיון.
ובכל זאת, זה לא קל. לשאול על רטיבות ידעתי בעצמי, וטוב שכך. אבל כל צייד דירות ותיק מפתח לעצמו רשימה ענפה ועשירה של שאלות, תהיות וחקירות: איך זרם המים, מה המזג של בעלי הבית, האם המעלית של חברת שינדלר, האם יש מקום למעשנת בשר, איך ייראה שולחן השבת בדירה, אתם יודעים, דברים כאלה.
אחרי שלוש דירות, הרגשתי שאני מתחיל לגבש רשימה טובה. אחרי חמש, חשבתי שלא היה לי מושג על מה אני מדבר. אחרי שבע, התחלתי לשאול אם אני יכול להביא איתי את היפופוטם המחמד שלי, רק כדי לראות את התגובה של בעלי הבית.
6. האחת
אבל אני לא ככל הרווקים! מנטלית אני לפחות בן שישים
"אקסית מיתולוגית" הפך כבר מזמן לביטוי לעוס. שישה דייטים, מבט נבוך וזר פרחים מספיקים כדי לקנות מקום בפנתיאון החוויות העצובות של מרבית רווקי הביצה שבה ניסיתי כל כך למצוא לי חלקה קטנטנה. אבל בתקופה הזו פגשתי את מי שתהפוך בקרוב לאקסית המיתולוגית שלי, וכל שנדרש היה פגישה אחת חפוזה.
אני זוכר בדיוק מתי ראיתי אותה בפעם הראשונה. השעה הייתה 19:26, המקום – מערכת מקור ראשון. במעשה שכבר הפך למנהג קבוע אחת לשעה, פתחתי את שבע לשונות הגאולה: שש קבוצות שכירות דירות בפייסבוק, ומפת השכירות של יד 2. הקבוצות היו אותו בליל ישן ולא מועיל של דירות ישנות ללא תגובות, דירות חדשות עם מיליארד תגובות, יותר מדי אימוג'ים של חזירים והצעות לסאבלט בחדר גדול בדירה מ־ה־מ־מ־ת בקטמון – כלומר, אם אתם מגדירים את מבשרת ציון כחלק מקטמון. אבל הגלילה ביד 2 הציגה משהו אחר לגמרי: בפשטות וללא טיפת גוזמה, זו הייתה הדירה המושלמת.
מחיר? צ'ק. גודל? צ'ק. מיקום? צ'ק. מענה לתנאים הנוירוטיים שלי? צ'ק. פתוחה לחיות מחמד אקזוטיות? דאבל צ'ק. היא אפילו הייתה באותו בניין כמו הסאבלט הראשון והמוצלח! ב־19:27 הטלפון כבר הורם והמספר כבר חויג.
בריטואל שכבר מזמן הפך לקבוע, הטלפון הפנה לבעל הבית – רק שבעצם הוא לא בעל הבית אלא הבן שלו שמנהל עבורו את הנכס, והוא לא יכול לקבוע זמן להגיע לראות את הדירה, רק הדיירים יכולים. "הנה המספר שלהם. אגב, במה אתה עוסק? איזה יופי. תגיד, מה המצב המשפחתי? רווק הא? הממ. לא לא, זו ממש לא בעיה, סתם אבא שלי מעדיף זוגות נשואים, הם נשארים בדירה יותר זמן. יותר יציבים. למה הדיירים הנוכחיים עוזבים? אה, נולד להם תינוק והם רוצים דירה גדולה יותר. זה מצחיק, גם הקודמים עזבו מהסיבה הזו, וגם אני כשגרתי שם עם אשתי. כן, הם נשארים לגור יותר זמן. טוב, תקבע זמן לראות ונראה מה עושים".
חשוד, קצת מטריד, אבל מה אכפת לי? אני את הדירה שלי מצאתי, לא היה לי ספק: הגורל זימן לי אותה.
שילוב של נימוסים וערמומיות הניב לי תצוגה פרטית של הדירה בהקדם, ואפילו וידא שאהיה הראשון שרואה אותה. לבד. בעצמי. מה עוד אדם יכול לבקש בעולם הזה? למרות זאת הגעתי מוקדם, אפילו מוקדם מאוד, מטפס במדרגות לקומה השלישית כשכל צעד רק מחזק את ההשערה שהמסע נגמר והדירה נמצאה. הדלת נפתחה, והיה קשה לעצור את הדמעות. המקום מושלם. נקי, מואר, מאוורר, ממוזג! הפוטנציאל אינסופי, המחיר סביר, ורטיבות? הם גרים כאן כבר ארבע שנים ולא שמעו על דבר כזה בכלל.
היכן אני צריך לחתום, שאלתי את איש הקשר חמש דקות מאוחר יותר, כשאני צועד לתחנת האוטובוס ברחוב הירושלמי המוכר. אבל הבן אדם לא שש להגיד לי. אפשר אפילו להגיד שהוא התחמק בכל כוחו מלתת תשובה. מיד הבנתי מה הבעיה – מה, זה כי אני רווק?
– כן, שמע, לא נעים אבל אבא שלי ממש לא רוצה רווקים.
– אבל אני לא ככל הרווקים! אני אומנם בן 28, אבל מנטלית אני לפחות בן שישים!
– ומה אם תתחתן ותרצה לעבור דירה?
– אני לא אתחתן עם מי שלא רוצה לגור בשכונה הזו.
השיחה נמשכה ונמשכה במעגלים אינסופיים. לכל שאלה הייתה תשובה, לכל קושיה היה תירוץ, והרושם המובהק שהתקבל היה שיש כאן מקרה מובהק של שוביניזם משפחתי בזוי. בחוסר אונים, גיבשתי הודעת ואטסאפ ארוכה המסכמת את מעשיי, את מעלותיי, את מוכנותי להתפשר, אנשי קשר, ממליצים, ערֵבים, הכול חוץ מהדבר האחד שבדיעבד אולי היה עושה את העבודה: שוחד כספי גלוי. תלושי שכר התבקשו ונשלחו מיד, רק היסטוריה רפואית מלאה הם לא ביקשו. בשלב הזה.
השעות חלפו בזו אחר זו, וכל דקה חיזקה את האימה שזה לא הולך לקרות. במוחי עלה הזיכרון שמראים את הדירה לאנשים אחרים בשעה שמונה בערב. בשמונה וחצי התקשרתי ללא מענה. בשמונה וחצי בבוקר התקבלה ההודעה:
"אלחנן, ערב טוב. אני מצטער, אך לאבא שלי יש העדפה לזוג. מבין שרצית את הדירה…"
מפאת כבוד הציבור, החשש מתביעת דיבה והרצון להמשיך לעבוד במקור ראשון, שלא לדבר על המקום שהיא תתפוס, לא אכלול כאן את רשימת הקללות, הגידופים, הנאצות ונבואות הזעם שנאמרו ונחשבו בתגובה להודעה הזו, ומוטחות לעבר חלון הדירה בכל פעם שאני חולף תחתיה עד היום הזה. זה היה חלום יפהפה, והוא מת מוות אכזר. מאז ידעתי: שום דירה לא תהיה אותו דבר.
7. שני פסים וגעגוע
השעון מתקתק ואהבתי הגדולה כבר איננה
846 ימים של חרדה הסתיימו בקול שיעול גדול בבוקר אחד בשלהי יוני. יותר משנתיים אחרי הדיווח על הישראלי הראשון שנדבק בקורונה, סוף־סוף הגיע תורי. ואיזה תזמון גרוע זה היה. יותר מחודשיים אחרי שהחל מסע החיפוש הגדול אחר דירה בשילוש הקדוש של דרום ירושלים (קטמון־בקעה־המושבה, או רסקו־קטמון־בקעה, תלוי את מי שואלים), כמה דירות הפציעו כמו פרחים אחר הגשם. וכמובן זה היה הזמן המושלם להיות סגור בבית לשבוע ללא יכולת לצאת (בשלב הזה כבר חזרתי לדירה, שהעובש בה מוגר באופן זמני ביותר. תחשבו על פלסטר, אבל אחד הפלסטרים המעפנים האלה שיתקלפו ברגע שיש קצת רטיבות באוויר).
אז השתעלתי וסבלתי ומדדתי חום באובססיביות ולקחתי כדורים לבנים קטנטנים כמו ילד בחנות ממתקים, ונשבעתי לעצמי שלא להביט במקורות המידע על דירות עד לילה לפני שאני יכול לצאת לראות אותן. בהתחלה זה היה קשה, אבל זה הלך ונעשה קל, ואז כיף. פתאום יש קצת שקט, פתאום לא צריך לרפרש כל שנייה, לחיות בחרדה שפספסת משהו, לדעת שמישהו, איפשהו, לוקח דירה שאולי הייתה כתובה על שמך שם למעלה (אם כי, במקרה שלי, היא כבר נלקחה. ייחרב ביתם). אבל אז התחלתי להחלים, והחרדה חזרה: מה יהיה שם כשאחזור לשוק? התיאוריה המרגיעה הייתה שככל שיתקרב שיא הקיץ, כך מספר הדירות יצמח. בטח אחזור, ואמצא שלל דירות שמחכות רק לי!
המציאות, ובכן, הייתה הפוכה. יד 2 היה ריק יותר כשיצאתי מאשר כשחזרתי. אה כן, מעבר להרי החושך הדירות הלכו והתרבו. אבל בביצה פרופר? רק דירות חצי חדר שעלו כמו דירות שלושה חדרים, ודירות שלושה חדרים שעלו כמו כליה חדשה בשוק השחור. כל חודש. ואז נזכרתי פתאום באיזו דירה שראיתי, קצת מחוץ לתחום אבל לא יותר מדי. קצת יקרה אבל לא בקטע מוגזם. חמודה, חמימה, משופצת. השעון מתקתק, הדדליין למעבר מגיע, תודה לא־ל. ואהבתי הגדולה כבר איננה. אולי הגיע הזמן להתקדם בחיים ולמצוא אהבה חדשה?
8. סוף, התחלה
עד החתונה אמא, עד החתונה
הדלת הכבדה נפתחה באופן חלק, מיד, ללא טיפת רעש.
הלוואי שהייתי יכול לכתוב שהבנתי מיד שמצאתי את הדירה שלי. הלוואי שיכולתי להיות בטוח. האמת היא שקודם כול שמתי לב לחסרונות: החלוקה המעט משונה, המיקום של השירותים, דברים כאלה. בכל זאת, משהו דחף אותי להמשיך למרות אותו רגע ראשון של חוסר שביעות רצון. קול קטן בראש שלי שאמר לי שאולי, אולי הדירה הכי טובה בשבילי כרגע היא לא איזה מקדש חלומי לרווקות אידאלית בירושלים הישנה, אלא משהו קצת יותר צנוע, קצת יותר זמני.
בשלב הזה כבר למדתי לזהות שהמילים "יש עוד מישהו שעומד לחתום" לא בהכרח אומרות את מה שאנחנו חושבים שהן אומרות, אז לקחתי לעצמי כמה שעות לחשוב על זה. ואז באתי לראות את הדירה שוב, ופתאום ראיתי את הצד היפה שלה. פתאום החסרונות נראו קטנים, והיתרונות נצצו בכל מקום.
כמעט שלושה חודשים של חיפושים חלפו במהירות הבזק בראש שלי, יותר תחושות מאשר תמונות ממשיות. הלחץ התמידי, ההיסחבות האינסופית, האכזבות, המרירות, התחושה שהפתרון היחיד הוא לגלות מעבר להרי החושך. והנה, אני מחזיק בידיי את המפתח לשים קץ לכל זה. אמרתי כן.
אני לא יודע איך ייראה העתיד. אם המסע שלי נגמר כאן (עד החתונה אמא, עד החתונה) או שבשנה הבאה אמצא את עצמי שוב מטייל בין דירות ירושלים, נובר באובססיביות בקבוצות האנדרגראונד של שכירות נדל"ן ירושלמי. אבל בינתיים, יצאתי מהמרוץ. הקבוצות הושתקו, הסימניות נמחקו, אנשי הקשר האקראיים טוהרו מהוואטסאפ.
אני את הדירה שלי מצאתי.
