"מה שאתה רואה זה מה שיש, לא תמיד יש מסביב הסברים וסיבות", הסביר צביקה פיק לשולי רנד במסגרת ריאיון שרנד ערך איתו לפני שבע שנים לתוכנית המוזיקה שלו בערוץ 20. רנד שיתף כבר בפתיח שהוא מתמודד עם סיוטו של כל מראיין – השיחה לא זורמת, פיק מסרב להיפתח אליו. בשלב מסוים, הוא פתח את הנושא מול פיק עצמו, שמצידו הסביר ברוגע ובטון ה"צביקה־פיקי" שלו: "אני עניתי לך על הכול, מאחורי הכול יש פשטות שמסבירה את הכול". הפרק הזה, שזמין אגב ביוטיוב, ממשיך ומתפתח – ומומלץ בחום, שכן יש בו כדי לומר לא מעט על אישיותו של פיק – אותנטי, כן בקשר לשונוּת שלו ולא מתנצל עליה.
השבוע האחרון הכיל כבר עשרות הספדים שניסו ללכוד את דמותו של פיק, וגם אנחנו נחטא בכך. לא רק בשל העובדה שפיק היה מגדולי אמני המוזיקה בישראל ויוצר פורץ דרך, אלא גם בזכות יכולת ההתמדה העזה שלו. הוא פרץ לחיינו בתחילת שנות השבעים, עם הופעה במחזמר "שיער" ועם יציאת התקליט הראשון שלו, "זוהי הדרך שלי". כבר בשם האלבום אפשר לזהות בדיעבד את הצדדים השונים באישיותו. מצד אחד, השימוש במילה "זוהי" גבוהת המצח ולא למשל המילה "זאת" העממית יותר, אולי כמצופה מי שגדל על לימודי פסנתר ומוזיקה קלאסית. מנגד, "הדרך שלי", המתריסה, הפופית, המשונה וכאמור – הלא מתנצלת.
הגישה הזאת תפסה חזק: עם להיטים כמו "אהבה בסוף הקיץ" ו"הרקדן האוטומטי", פיק הפך לאחד מכוכבי הנוער הבולטים של שנות השבעים, על כל המשתמע מכך. מכתבי מעריצים, הופעות מול עשרות אלפים, ובשלב מסוים גם התעלפויות בהופעות, שומרי ראש ואפילו ביוגרפיה שכתב עליו העיתונאי דודו אורן בשם "מלאך או שטן" (!). הצעירים התאהבו בו עד מעל לראש, אבל הקהל הבוגר יותר לא תמיד ידע איך לאכול את פיק, בעל ההופעה הנוצצת והשיער הארוך. תזכורת כואבת לכך הוא קיבל כשניסה את כוחו בפסטיבל שירי המשוררים הפופולרי באותם ימים, כשהלחין את שירו של נתן זך "צער אינו משאיר סימנים", אך זכה לביקורות קשות מצד המבקרים. פיק האמין שמוזיקה מכל סוג שייכת לכולם, ומעין תשובת נגד לביקורת אפשר למצוא בשם אלבומו הרביעי "מוסיקה", שיצא בסוף אותו עשור ובין שיריו שזכו להצלחה אפשר למצוא את "מוסיקה (מעלה מעלה)" ו"מרי לו", אך גם את "נאסף תשרי (מת אב ומת אלול)" הנוגה, שכתב המשורר נתן יונתן על בנו ליאור, שנפל במלחמת יום הכיפורים. האלבום הזה היה לאחד הפופולריים של פיק וחתם עבורו עשור מוצלח במיוחד.
שנות השמונים, לעומת זאת, כבר פחות האירו פנים לפיק. הוא אומנם המשיך להלחין להיטים לזמרים כמו עפרה חזה ("יד ביד") ויהורם גאון ("אלף נשיקות"), אך כמבצע, שיריו לא זכו להצלחה רבה ואת מקומו תפסו כוכבים צעירים יותר. הוא החל לנסות את כוחו בתחרות הקדם אירוויזיון, שהפכה למעין משימת חיים עבורו, לאחר שהתמודד בה לא פחות משש פעמים. ברוח שנות השמונים, הוא ניסה ליצור עם יזהר אשדות הקלטות של להיטיו המוכרים בעיבודים חדשים, אך הניסיונות הללו לא הצליחו להשיב לו את אהבת הקהל.
פיק לא ויתר ולא התנצל על ההתעקשות שלו להצליח בעולם הפופ, שמקדש את הנעורים. את שנות התשעים הוא התחיל במיזם שלפחות על הנייר נשמע דומה לזה שבו כשל בעשור הקודם – פרויקט של עיבודים חדשים ועדכניים לשיריו, עם הלהקה הצעירה דאז, נושאי המגבעת. אלא שהפעם משהו השתנה. השירים שבוצעו, בהם "שיר הפרחה" ו"לגור איתו" שהתאפיינו כעת בסאונד גיטרות קצבי ורעשני, השיבו אותו לתודעה.
פתאום הקהל הצעיר שוב נדלק על פיק, שמצידו גילה גם צד רוקיסטי ומפתיע. במקביל, ההופעות החוזרות בתחרויות קדם האירוויזיון החלו להשתלם ושם נולד גם להיט נוסף, "ארטיק קרטיב". פיק החל לשתף פעולה עם דנה אינטרנשיונל ובתחרות הקדם של 98' הלחין עבורה את "דיווה", שזכה באירוויזיון של אותה שנה וזכה להצלחה עצומה.
כמו כל אמן מתבגר, פיק החל להתקשות ליצור להיטים עבור עצמו כאמן מבצע, אבל הוא בהחלט הצליח לעשות זאת עבור אחרות, בהן מאיה בוסקילה ("הלב") ושרית חדד ("רק אתה"), שתיים מהכוכבות הגדולות של תחילת המילניום. לצד ההאטה שחווה בקריירה כאמן מבצע, פיק רק עלה ופרח בכובע היוצר – תיאטרון "הבימה" העניק לו חיבוק ממסדי, כשהחליט להעלות מחזמר משיריו בשם "מרי לו", בכיכובה של יעל בר־זוהר. המחזמר זכה להצלחה כבירה והשיב את שיריו הישנים של פיק לשיא התודעה. גם הטלוויזיה חיבקה אותו, כשלוהק לצוות השופטים של ריאליטי המוזיקה "כוכב נולד", שבו כיכב במשך חמש עונות. מלבד אישיות טלוויזיונית אדישה ומשעשעת, הוא גם סיפק לתוכנית את אחד משירי האודישנים הזכורים שלה, "לפעמים חלומות מתגשמים", שהפך לפסקול של אלפי חולמים באותן שנים.
לאחר העזיבה את שולחן השופטים של "כוכב נולד", נראה ששוב חלה ירידה במעמדו המוזיקלי של פיק, אך הוא המשיך ליצור, בלי לחשוש מאמירות אוטומטיות כמו "פתטי" או "עבר זמנו". ב־2011 למשל הוא חבר למוזיקאי ברק פלדמן ("מטרופולין") ויצר צמד שירי פופ אלקטרוני מקפיצים (שבתור נער אני זוכר שחיבבתי מאוד). כמה שנים לאחר מכן הוא גם העלה מופע מוזיקלי מלהיטיו עם נועה קירל (אז רק בת 15) וחובי סטאר, נציג ישראל לאירוויזיון דאז. כהרגלו, פיק שאף ליצור מוזיקה פופולרית והביקורת על מהות שיתוף הפעולה עם צמד הזמרים הצעירים ממנו, כנראה לא ממש עניינה אותו.
יכולת ההתמדה של פיק באה לידי ביטוי גם לאחר השבץ המוחי שעבר בשנת 2018. כתוצאה מהשבץ הוא איבד את יכולת הדיבור, אבל המוזיקה שוב קראה לו ולאחר שלמד מחדש כיצד לדבר, הוא שב לבמות בשנת 2019 כאמן אורח במסגרת מופע הפסטיגל של אותה שנה. בחודשים האחרונים דובר על מופע חדש שלו שכבר נקבע ואז נדחה מסיבות לא ברורות. לאחר פטירתו של פיק השבוע, פרסמו אמנים שונים, בהם לדוגמה הזמרת עדן בן־זקן, שהיו פניות שלו אליהם כדי ליצור שיתופי פעולה. צביקה פיק היה איש חולם ומתמיד, וכפי שנראה, היומן האישי שלו עוד מלא במשימות ויעדים שקבע לעצמו ולא הספיק להגשים.
