מסעדות אסייתיות לרוב מחולקות לשני סוגים: רשת המונית שכוללת מנות נחותות שבהן מתפשרים על חומרי גלם, מציפים במונסודיום גלוטמט ומגישים סושי לא מספיק טרי. מן הקצה השני עומדות מסעדות השף המהוקצעות שמציעות מנות מיניאטוריות שמעניקות חוויה גבוהת מצח ועולות בהתאם.
אבל יש מסעדה אחת שהיא לא כזו ולא כזו. מצד אחד האוכל שלה טרי, מוקפד ובעיקר טעים מאוד, ולא סתם יש לה קהל לקוחות נאמן שמגיע במיוחד עד אליה גם ממרכז הארץ. מצד שני היא עדיין מערבבת בין מטבחים אסייתיים כאילו אנחנו בתחילת המילניום – סיני, תאילנדי ויפני לגמרי משממשים בה בערבוביה – עם תפריט שלא נגמר, מנות גדולות ונדיבות ומחירים נגישים.
אנחנו הגענו הפעם לסניף הטברייני היותר חדש, שבמרכז BIG ליד פוריה (יש לה עוד כמה סניפים, לא כולם כשרים). הסניף רחב ידיים ומעוצב באופן מודרני עם אזכורים יפניים, וראוי לציין גם את כלי ההגשה, שהם כולם יפהפיים ומאוד לא בנאליים (וגם לא אסייתיים).
כאמור, התפריט מציע מיקס של דים סאם, סושי, אגרולים ובאנים לרוב. ויתרנו על המרקים (אשר נעו על הציר שבין טום יאם חריף לקוקוס ותירס) ולפתיחה לקחנו סלט מלפפונים קר. הוא כלל רצועות מלפפונים דקות, ארוכות ופריכות, חזה עוף ברוטב בוטנים ושבבי בוטנים ממעל. כל הרכיבים היו מרעננים וטריים והרכיבו ביחד סלט אסתטי וכיפי שמתאים בול לקיץ.
המשכנו אל המנה הכי מלאת ניגודים שאפשר לדמיין – "כיסוני וון טון קריספיים", שהייתה פשוט עצומה בגודלה עם לא פחות מתשעה כיסונים לוהטים ומטוגנים ובתוכם מילוי חזה עוף מתובל בג'ינג'ר, שום וכוסברה. באופן אישי אני מעדיפה את הוון טון שלי מאודה, אבל בהחלט מדובר בכיסונים מוצלחים. אגב, גם הרוטב החמוץ־מתוק שהגיע איתם הפתיע לטובה. הוא הוגש בקערה ענקית בכמות שיכולה בקלות להיחשב למרק ולא לצלוחית רוטב, וכלל מלבד הנוזל הסמיך גם חתיכות אננס, פלפלים אדומים וירוקים ובצל.
עברנו לעיקריות, רובן מגיעות באפשרות של יחיד או של זוג, אבל כאמור הן גדולות במיוחד גם ככה. הבקר בצ'זה כלל רצועות בשר מוקפצות בקוביות חצילים בטמפורה עם רוטב חמוץ־מתוק־מלוח מבוסס סויה, השילוש הקדוש של המטבח הנ"ל. הוא הגיע לצד אורז לבן ששימש כמקובל כבן לוויה ניטרלי שספח והשלים היטב את הטעמים. מנת הנודלס הייתה כמובן קלאסיקה נוספת ואבן בוחן מצוינת כדי לבחון את ביצועי המקום שבקלות קיבל אות הצטיינות. אטריות הביצים הוכנו במקום, העוף תובל כהלכה והירקות זרחו בטריותן. גם הרוטב איזן בין מתוק למלוח לכדי השילוב הראוי.
באגף הקינוחים לא יכולנו לוותר על המתבקש: שני כדורי גלידת וניל עצומים בגודלם (כמובן) עטופים בבלילת בצק ומטוגנים למשעי (כמובן), כשמעליהם רוטב מייפל ופירורי בוטנים. ניסינו גם את הצ'ורוס שהיה די סתמי והוכיח כי ערבוב עדות הוא לא להיט וכי היה עדיף להישאר באזור חיוג אסיה. מה שכן, היה נחמד אם היה אפשר למצוא בתפריט קינוח שאינו מטוגן דוגמת טפיוקה, מוצ'י או סתם צלחת של פירות אקזוטיים.
סין צ'אן לקחו את האסייתיות של פעם (פיקנסין פינת הסינית האדומה) ושדרגו אותן למקסימום חוויה. לא מדובר בבישול עילי או בקולינריה פורצת דרך, אבל מי שמחפש את המנות הקלאסיות בביצוע מצוין, אכסניה נעימה ושירות מהיר ואדיב – שלא יוותר על המקום בביקור הבא בצפון.
motzash.food@gmail.com
