"בתום העלייה האחרונה כשהייתי ביתרון הבנתי שיש לי סיכוי לנצח במקצה. זה הפך לברור יותר ויותר חמישה קילומטר לפני הסוף. התחושה הייתה נפלאה, הייתי מוצף ברגשות שהצלחתי לעשות את זה בשביל אחי, פשוט לא האמנתי, זה היה מטורף", כך משחזר הוגו הול, רוכב אופניים קנדי בן 32 מקבוצת "פרמייר טק" הישראלית, את המהלך שהוביל לניצחונו המפתיע במקצה ה־16 בטור דה פראנס, מרוץ האופניים היוקרתי ביותר בעולם.
הניצחון ריגש רבים ברחבי העולם בעקבות מחווה שהול ביצע בסמוך לקו הסיום בעיירה הציורית פואה, למרגלות הרי הפירנאים, אז הניף את מבטו ואת ידו הימנית אל עבר השמיים, כדי להקדיש את ניצחונו המתקרב לאחיו פייריק, שנהרג לפני כעשור כשהיה בן 19. "במשך שנים המטרה והחלום הגדול שלי היו לנצח מקצה בטור עבורו, זו הייתה המוטיבציה הגדולה שלי להמשיך לעבוד כל כך קשה, כל כך הרבה זמן. במהלך התחרות הרגשתי שאני בכושר טוב, שהגוף מגיב מצוין ושיש לי מה שצריך כדי לרשום הישג כזה, אבל כדי שזה באמת יקרה, משהו מיוחד חייב לקרות בזמן אמת. אני שמח שהצלחתי לרשום הישג שרבים מהטובים ומהמוכשרים מבין הרוכבים בעולם לא הצליחו להגיע אליו".
המקצה שבו ניצח הול תוך 4:23:27 שעות נחשב לקשה במיוחד, כאשר במהלך 179 הקילומטרים על הרוכבים לצלוח שתי עליות קשוחות בהרי הפירנאים. "סבלתי מאוד בטיפוס הקשוח אבל לא ויתרתי ונתתי כל מה שיש לי, עד שהצלחתי לבצע בריחה 40 קילומטרים מהסיום. כשהבנתי שאני במרחק של דקה מהאחרים וקרוב להשיג את המטרה, השרירים החלו להתכווץ והחששות עלו אבל הצלחתי להתגבר", הוא משחזר, "לא משנה אם אזכה בעוד מקצים בעתיד, שום דבר לא ישווה לזה. זה היה יום מדהים עבורי ועבור השותפים שלי בקבוצה, ששמחו איתי מאוד לאחר הסיום, מה שהפך את הכול אפילו למיוחד יותר".
"התוצאות שלי מוכיחות שאפשר לנצח ברמות הגבוהות בעולם בלי להשתמש בסמים. ארגון הרכיבה עושה הרבה כדי להילחם בתופעה הזו. אם יעשו כך גם בענפים אחרים, יתפסו הרבה יותר ספורטאים שמשתמשים בחומרים אסורים"
זמן קצר לאחר שעמד בראש פודיום המנצחים, לצידו של מייקל וודס עמיתו הקנדי לקבוצה שסיים שלישי, התפנה הול לשיחה מרגשת עם הוריו. "מספר הטלפון של אמא שלי הוא המספר היחיד שאני זוכר בעל פה והיא הראשונה שיצרתי איתה קשר", נזכר הול בחיוך, "סיפרתי לה בהתרגשות מה קרה והיא אמרה שהם שמעו שאני מוביל את המרוץ והצטרפו אליי בטלוויזיה ל־20 הקילומטרים האחרונים, יחד עם האנשים שהיו סביבם. גם בת הזוג שלי סיפרה את אותו הדבר ובדיעבד התברר לי שגרמתי להרבה אנשים להפסיק את העבודה באותו היום".
העובדה שעמדת במטרה גרמה לך להקלה כלשהי?
"לא הייתי אומר הקלה, כי זה גם לא היה סוף העולם אם לא הייתי מצליח לנצח, כי על אף שזה היה חלום מטורף – מעולם לא האמנתי במאה אחוז שהוא יתגשם. אני כבר בן 32 וזה הניצחון הראשון שלי במקצה בתחרות בסדר גודל כזה. זו הייתה הפתעה גדולה, בטח כשסיימתי דקה לפני כולם ושבאמת הייתה לי האפשרות ליהנות מההישג. יש איתי תמיד שרשרת שהייתה שייכת לאחי, ולפני כל מרוץ אני מחזיק אותה ומבקש ממנו שישמור עליי, כי מה שאנחנו עושים גם מאוד מסוכן. אני תמיד חושב עליו ומבקש ממנו לעזור לי להיות הכי טוב שאפשר".
לפני כעשור, שנה לאחר שהפך למקצוען, חזר הול לחופשת מולדת בבית הוריו בכפר קטן במרכז קוויבק בקנדה. לאחר שאחיו פיירוק לא שב מריצת ערב, יצא הול לחפש את אחיו ומצא אותו במצב קריטי, שרוע על הכביש לאחר שנהג פגע בו ברכבו בעוצמה ונמלט מהמקום. הול ניסה לסייע לאחיו ללא הצלחה וכעבור דקות הוא מת בין ידיו. "זה כאב מאוד לאבד מישהו שכל כך קרוב אליי", הוא נזכר "לקח לי הרבה זמן להתגבר על ההלם של מה שקרה ולעכל את הדברים. אחי ואני היינו מאוד קרובים זה לזה, גדלנו במקום קטן שלא היה בו הרבה מה לעשות ובכל יום בילינו שעות בחוץ עם חברים. מגיל צעיר העברנו את חופשות הקיץ ביחד וחלק מהחוויה שלנו הייתה לקום, לאכול ארוחת בוקר ולצפות יחד במרוצים של הטור דה פראנס. במקביל עשינו המון ספורט, רכבנו על אופני הרים, גלשנו על סנובורד וסקייטבורד, רצנו והיינו יחד כל הזמן. עם השנים הצלחתי לאט־לאט להפוך את הטרגדיה הזו לכוח מניע עבורי, שנתן לי מוטיבציה לעשות דברים בשבילו ובשבילי".
אחיך נוכח בחייך בצורה כזו גם במהלך היומיום או רק בתחרויות?
"אני חושב על אחי מדי פעם, ובסיטואציות שונות הוא עולה במחשבות ובתחושות, אבל אני חי חיים נורמליים עכשיו, כמו כולם. אני חושב שבזכות מה שקרה למדתי להסתכל עד הצד החיובי בחיים, להכיר בטוב ולהתעלם ממה שאין לי יכולת להשפיע עליו".
עבור הול מדובר היה בהופעה הרביעית בטור דה פראנס, מרוץ הכביש היוקרתי והמתיש מכולם, שבמהלכו חוצים הרוכבים 3,400 קילומטרים בשלושה שבועות של מרוצים. את הסימן הראשון לכושר הנהדר שהוא נמצא בו, קיבל הול כמה ימים מוקדם יותר, לאחר שחצה את קו הסיום של מקצה 13 במקום השלישי וחגג על הפודיום. ההישג היה חלק מהופעה נהדרת של הקבוצה הישראלית פרמייר טק בטור, שהסתיימה עם שני ניצחונות ראשונים והיסטוריים, לאחר שסיימון קלארק זכה במקצה החמישי, בנוסף לשלושה מעמדי פודיום.
הקבוצה הישראלית שבה חבר הול פועלת מנובמבר 2014 ומשלבת בין רוכבים ישראלים לכישרונות בינלאומיים. כניסתו של איש העסקים והפילנתרופ הקנדי־ישראלי סילבן אדמס לקבוצה ב־2017 נתנה לה דחיפה כלכלית ומ־2020 היא חלק מהסבב העולמי ובדרג הבכיר ביותר בעולם, שבו חברות כ־18 קבוצות שונות.
"אדמס הוא לדעתי אחד מבעלי הקבוצות הכי מעורב בסבב", מחמיא הול, "הוא מלא תשוקה בכל הנוגע לרכיבת אופניים, מגיע להרבה אימונים ומרוצים וחשוב לו להיות קרוב אלינו. בילינו זמן איכות נהדר בפריז אבל דווקא ביום שניצחתי הוא לא היה במקצה, שוחחנו בטלפון והוא בירך אותי ושמח על ההופעה שלי. הוא מאמין בי וביכולת שלי להצליח עבור הקבוצה".
הול הצטרף לקבוצה בתחילת העונה, ואליה עבר מקבוצת אסטנה הקזחית. "הקבוצה מורכבת מהרבה אנשים שאני מכיר ואוהב, היא הרבה מעבר למקום עבודה עבורי, אני קשור לפרויקט הזה וחשוב לי מאוד שהוא יצליח", הוא מצהיר, "יש לנו גם קבוצת פיתוח וקבוצה נוספת עד גיל 23, ואנחנו מנסים ליצור מורשת ולצבור ניסיון, שיקל על הדורות הבאים שיגיעו להוביל לעוד ניצחונות בטורנירים הבכירים. יש אצלנו הרבה רוכבים מוכשרים ורוח טובה מאוד. אנחנו מייצגים את ישראל ומצד שני מתנהלים כמו כל קבוצת רכיבה מקצוענית אחרת. שמחתי להגיע בנובמבר האחרון למחנה האימון השנתי שלנו בארץ, ביקרנו בתל־אביב ובירושלים, היינו ביד ושם, הרגשתי מאוד בטוח והופתעתי לגלות עד כמה הארץ שלכם מיוחדת".
האם נאלצת להתמודד עם ביקורת לאחר שחתמת בקבוצה ישראלית?
"בעולם האופניים אף אחד מעולם לא אמר לי כלום, אבל ברשתות החברתיות אני מקבל מדי פעם תגובות קצת פחות נעימות בנוגע לישראל, ואני יודע שאני לא היחיד, אבל לא באמת אכפת לי. כמו שאמרתי, אני גאה להיות חלק מהמיזם הזה, שכולל גם הרבה פעילות סוציאלית ופילנתרופית מצידו של אדמס. פעילות שאני לא מעורב בה באופן ישיר, אבל שמח מאוד שהיא מתקיימת".
כריס פרום, אחד מגדולי הרוכבים בכל הזמנים, הצטרף אליכם העונה. איך זה לשתף איתו פעולה?
"פרום הוא אדם מצוין עם אישיות נהדרת ומאוד התרשמתי ממנו כשהצטרף לקבוצה. העברנו זמן נהדר יחד בהכנות לטור בצרפת, ואני שמח בשבילו שהוא זכה להגיע לפודיום במקצה ה־12 (סיים במקום השלישי, ד"מ) זה מגיע לו אחרי העבודה הקשה שהוא השקיע ואחרי שהתאושש מתאונה שכמעט עלתה לו בחייו. הוא מביא לקבוצה שלנו הרבה ניסיון ואני מאחל שיצליח לחזור לכושר המדהים שבו היה עד הפציעה".
הול נולד וגדל כאמור בחלקה הצרפתי של קוויבק בקנדה וחי כיום בנסיכות מונאקו, השוכנת בריביירה הצרפתית. "הייתי ילד עם הרבה מאוד אנרגיות, וההורים שלי שלחו אותי בשלב מוקדם לעסוק במגוון של ענפי ספורט, שם גיליתי שאני מאוד תחרותי", הוא נזכר, "אבא שלי רכב על אופניים בשביל הכיף. כשהייתי ילד הוא קנה לי את הזוג הראשון שלי ובגיל 9 כבר עשיתי טריאתלון בפעם הראשונה, עם אחי. משנה לשנה התאמנתי על אופניים בצורה מאורגנת יותר והשקעתי בזה יותר שעות, ואני זוכר שבוקר אחד קמתי ואמרתי לעצמי שהמטרה שלי היא להפוך למקצוען, לרכוב בטור דה פראנס ולהגיע לאולימפיאדה".
במקביל הצטרף הול עם אחיו בגיל 16 לבית ספר לשוטרים. "למדתי שם במשך שלוש שנים, בלי לקבל שום הקלה בגלל שאני רוכב, אבל עדיין המשכתי לעסוק בזה במקביל", הוא מספר, "בגיל 19 סיימתי את הלימודים ועמדה בפניי האפשרות להמשיך למרכז הלאומי לשוטרים בקוויבק ולהפוך לקצין, אבל החלטתי שאני רוצה להפוך לרוכב מקצוען ונשרתי מהלימודים. אז עוד לא האמנתי שיום אחד אזכה במקצה בטור, אבל רציתי לתת לעצמי את ההזדמנות לקחת את הרכיבה רחוק ככל האפשר".
מתברר שלהפוך לרוכב מקצוען בקנדה זו לא משימה פשוטה, ולראיה – הול הוא הקנדי השני בלבד בכל הזמנים שזכה במקצה בטור הצרפתי, סטיב באואר, שמשמש כיום כמנהל המקצועי של פרמייר טק והיה זה שנתן להול את ההזדמנות הראשונה כמקצוען, עשה זאת לראשונה ב־1988, לפני 34 שנה.
"רכיבת אופניים בקנדה פופולרית כתחביב אבל הרבה פחות בכל מה שקשור לרמה המקצוענית", הוא מסביר את היבול הקנדי הדל, "המציאות הזו דורשת מאיתנו לעבור לאירופה בשלבים הראשונים של הקריירה, משימה מורכבת שדורשת אופי מסוים. רבים לא עומדים בה ופורשים. אני עברתי לאירופה בתור ילד בן 18 והייתי צריך לעשות הרבה התאמות, להתרגל לחיים חדשים ולמנטליות אחרת, לקבל את העובדה שלא אראה את המשפחה והחברים שלי כמה שאני רוצה, ושבימי ראשון אוכל ארוחת ערב לבד מול קיר לבן. בשנים הראשונות נאלצתי לחיות גם הרחק מבת הזוג שלי לפחות שישה חודשים בשנה, כשבמקביל עדיין נאבקתי ולא הגעתי להישגים. זה ענף תובעני ולצד תקופות טובות, עברתי גם תקופות קשות עצובות ומאתגרות, אבל עם הזמן התרגלתי לחיים באירופה ולנדודים הרבים".
איך הופכים לרוכב מקצוען?
"זו עבודה קשה כי אי אפשר באמת להפסיק אף פעם להתאמן, וכשאתה מפסיק לכמה ימים, אתה מרגיש את זה באופן מיידי. אני רוכב בין 18 ל־30 שעות בשבוע, והשעות משתנות לפי התקופה והצרכים. זו מחויבות יומיומית, שכוללת גם הקפדה על נושא תזונה, מנוחה ואימוני כושר. זה משהו שאתה עושה מסביב לשעון שבעה ימים בשבוע. יש תקופות בשנה שאפשר קצת יותר להירגע, אבל רוב הזמן חשוב להישאר בפוקוס וככל שאתה בקבוצה בכירה יותר, הלחץ רק עולה".
עד לפני מספר שנים סבל הענף מריבוי פרשיות של רוכבים מסוממים אבל הול לא פגש את התופעה מקרוב. "אני מודע לעבר של הענף על אף שלא רכבתי בתקופות האלה", הוא מודה "אני מתמקד במה שאני והקבוצה שלי יכולים לעשות ולא מעבר לזה. התוצאות שלי מוכיחות שאפשר לנצח ברמות הגבוהות בעולם בלי להשתמש בסמים. ארגון הרכיבה עושה הרבה כדי להילחם בתופעה הזו. אנחנו חייבים לעדכן אותם בכל מקום שאנחנו נמצאים בו, והם יכולים לבוא ולבדוק אותנו בהפתעה בכל זמן שהם רוצים. אני בטוח שאם יעשו את זה בתדירות כזו גם בענפי אחרים, יתפסו הרבה יותר ספורטאים שמשתמשים בחומרים אסורים".
הול זכה לחוזה מקצועני ראשון בקבוצה צרפתית ב־2013, לאחר שזכה במקום השלישי באליפות קנדה נגד השעון, ובמקום הרביעי באליפות העולם עד גיל 23. הוא זכה במשחקים הפאן־אולימפיים ובאליפות קנדה נגד השעון. אבל הוא בנה את שמו בעיקר כשחקן קבוצתי ומשלים, אחד שבדרך כלל עובד במהלך המרוצים עבור הכוכב של הקבוצה ומסייע לו לנצח. "עבורי לא היה כל כך קשה להתרגל לתפקיד הזה, וכמקצוען אתה צריך לדעת את מקומך בקבוצה", הוא קובע, "אני שמח שזכיתי בהכרה כרוכב שהוא שחקן קבוצתי ושאחרים סומכים עליו. זה מאוד מספק להיות בתפקיד הזה, שרוכבים אחרים רוצים לשתף איתך פעולה כי הם מאמינים ביכולות שלך. בספורט שלנו אם אתה חלק מקבוצה חזקה ויש לך יכולת גופנית גבוהה, בשלב מסוים תקבל את ההזדמנות שלך לפרוץ קדימה ולבלוט".
ברזומה של הול רשומה השתתפות בשתי אולימפיאדות, ריו 2016 וטוקיו 2020. "בריו אהבתי להיות בכפר האולימפי, ליהנות מהאווירה המיוחדת וממזג האוויר הטוב. בטוקיו הייתי רק במלון ליד המסלול, השתתפתי ברכיבה וכשהתחרות הסתיימה טסתי משם. הרגשתי הרבה פחות אולימפיאדה מאשר בפעם הראשונה. אני מקווה שבמשחקי פריז ארגיש את הדבר האמיתי".
יש לך כבר חלומות חדשים?
"אחרי ההישג בצרפת הייתי חייב להציב מיד מטרות חדשות, שייתנו לי מוטיבציה להמשך. השתיים הראשונות הן להצליח ולהגיע לפודיום במרוצים שיתקיימו בקנדה, במונטריאול ובמרוץ הבית שלי בקוויבק".
אתה כבר בן 32, עד מתי תמשיך לדווש?
"יש לי חוזה עד סוף עונת 2024 ואשמח להמשיך עוד שלוש עונות, אבל אבדוק את זה משנה לשנה כמה סבלנות יש לי להמשיך לעבוד קשה. אם לא תהיה לי, אפרוש".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע. זה תמיד יכול להשתפר אבל בשורה התחתונה אני אדם בר מזל, שעושה את מה שהוא אוהב. הרכיבה הפכה אותי לאדם שאני היום, אפשרה לי לטייל בעולם, להכיר תרבויות חדשות לימדה אותי ועזרה לי לשנות את הפרספקטיבה שלי על הרבה דברים. העיסוק שלי מאפשר לחיות ברווחה ובצורה נוחה למדי וזו פריווילגיה לעשות את מה שאני עושה. אני חי באחד המקומות המדהימים בעולם, שמח על המקום שבו אני נמצא ונהנה מהחיים".
