הדירה: דירת ארבעה חדרים, שתי קומות, מרפסת עם מנגל שדולק רוב השנה, ובריכה שפתוחה כל העונה, בשכונת קטמון בירושלים.
ההיכרות: אחירם ושמואל חברי ילדות, ובזמן שחיפשו שותף שלישי לדירה, דביר פגש בהודו את אחותו של אחירם, שביצעה את השידוך שעד היום כולנו משלמים עליו את המחיר.
הבקרים: השעון המעורר שלנו בשנתיים האחרונות הוא מניין קורונה שמתכחש לעובדה שהקורונה נגמרה, ומסרב לחזור לבית הכנסת.
הווי: אנחנו מארחים מלא, ארוחות גדולות, והבית מלא בתמונות של הרבי, ועל כן הדירה זכתה בשם "בית חב"ד ברוריה 11". שלושה חודשים אחרי שנכנסנו לדירה אחד השכנים שאל אותנו: "אני רואה שכל הזמן נכנסים ויוצאים פה אנשים, מה יש פה? פתחו עמותה?"
ניקיון: טבלת תורנות על המקרר, ששמואל נוטה להתעלם או לשכוח ממנה (תלוי את מי שואלים).
בישול: שמואל על שקשוקה וטוסטים בלבד, דביר מכין טורטיות ובורקס בשר כל שבת ואחירם מגלה את כישורי הבישול שלו רק כשיש מישהי להרשים.
שבתות: אם זה תלוי בשמואל תהיה פה כל שבת סעודה של מינימום בית חב"ד בתאילנד. דביר מסתפק בסעודה מצומצמת עם הפאנל הקבוע מחספין.
מסורת: בכל פעם ששמואל רוצה לפתוח מנגל וצריך תירוץ, אנחנו בודקים איזה צדיק נפטר באותו יום והופכים את הסעודה להילולה.
השותפים שלא בחרנו: ישראל, אח של שמואל, חייל עייף שמפתיע אותנו כל יומיים בבוקסר על הספה. העברנו בקשה למש"קית ת"ש שתדאג לו לדיור קבוע בדחיפות. נעם האח הקטן של דביר, בייניש שמפנק את הדייטים שלו בקפה הפוך על חשבון הבית (בשעה טובה מתחתן עוד שבועיים).
חפץ מיוחד: כורסת וינטג' ששמואל קנה מאלטזאכן ברחוב ב־250 דולר, תקועה לנו בסלון ושאר השותפים מתים להעיף אותה.
מנהג מגונה: בלי לנקוב בשמות, אחד השותפים מתעצל לרדת לקומה למטה להביא נייר טואלט, ומשתמש לעיתים בנייר סופג.
רוצים להשתתף במדור? כתבו לנו: p.motzash@gmail.com
