ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון פרסם ב־1988 ספר בשם "האינטלקטואלים". הוא ראה בהם תופעה שמקורה בסוף המאה ה־18: הוגים חילונים שתפסו את מקומם של הכמרים ומגידי העתידות, אשר התיימרו לאבחן את תחלואי החברה. עם זאת, ג'ונסון פקפק בכישורים המוסריים של רובם, וכן באופן שבו הם מגיעים למסקנותיהם הנחרצות והמנוסחות לעילא. למעשה, כבר ב־1927 פרסם היהודי הצרפתי ז'יליֶן בֶּנדָה מסה בשם "בגידת האינטלקטואלים", שבה טען כי במקום להיות מורי דרך רוחניים־ערכיים, חדלו אלה לדבוק באמת ולהעמיד נגד עיניהם את טובת האנושות והחברה, ולכן תמיד התפשרו עם ההמון או השלטון. אלו רק שתי דוגמאות, וחשוב להבין כי צרפת מעט יוצאת דופן בהקשר זה, עוד מימי אמיל זולא, דרך אלבר קאמי וז'אן פול סארטר ועד ברנר אנרי לוי. לאורך רוב ההיסטוריה המודרנית של צרפת, אינטלקטואלים מילאו בה תפקיד מרכזי ודומיננטי.
כזה הוא גם הסופר מישל וולבק. מעין "מותג אינטלקטואלי" של "ילד רע" אנטי־ממסדי, שבניגוד לקודמיו דומה כי הוא מתעב את הליברליזם, הסוציאליזם והקפיטליזם, וכן את התקינות הפוליטית והמולטי־זהויות – ובעצם את רוב הדברים והאנשים בעולם – אך לא מציע שום חלופה. לדידו, המערב גווע, נטול ערכים וחמלה. או שימות מוות טבעי, או שיזכה להמתת חסד מידי כוחות דתיים, בעיקר איסלאמיים, שיזרזו את קץ סבלו. הנושא הזה נמצא בכל הרומנים שלו. מי שקרא את ספרי מסותיו וחיפש שם מעמקים אבודים, העלה ככל הנראה חרס בידו. "להישאר בחיים, שיטה" ו"לצאת מהמאה העשרים" מכילים אומנם רשימות שנונות, עוקצניות, לעיתים מצחיקות, אבל שטחיות, שאינן מתרוממות לשום גובה נוסף מעבר לרומנים שלו.
וולבק הפך לפרסונה ספרותית הגדולה מסך כל ספריה, ורבים מכתירים אותו כאחד הסופרים החשובים של המאה ה־21. השאלה היא האם אפשר לראות בו גם אחד הסופרים האיכותיים במאה ה־21.
דמות מעוררת אדישות
ספרו האחרון, "לחסל", מתרחש בשלהי שנת 2026 העתידית ותחילת 2027, על רקע הבחירות לנשיאות צרפת ומזימת טרור בינלאומית. פול רֵזון, הדמות הראשית, הוא פקיד בכיר במשרד האוצר הצרפתי, בשלהי שנות הארבעים שלו ונשוי שלא באושר. סמוך לתחילת הרומן הוא מתבשר שאביו, פנסיונר של שירות הביון הצרפתי, שקע בתרדמת בעקבות אירוע מוחי. פול יוצא לליון, שבסמוך לה חי אביו, ופוגש שם את אחותו ואחִיו, גיסו וגיסתו, שיחסיו עמם אינם קרובים בלשון המעטה. בדרך כלל, גם למשפחות שפריטיהן נפוצו לכל עבר, נשמר איזה גלעין אם לא סממנים של גנטיקה משותפת, לפחות היסטוריה משותפת. במשפחה הזו דומה שמעולם לא צמח דבר, אף שאיכשהו שלושת הילדים הפכו למבוגרים מתפקדים ויציבים. עתה, נוכח הנסיבות, הם פתאום צריכים להעצים את הקשר, או ליצור את הקשר שמעולם לא היה.
עד כאן נשמע כמו סיפור עם פוטנציאל דרמטי וריאליסטי לעילא לעלילה אינטימית ואנושית, על מחלה, הזדקנות ויחסי משפחה. אלא שוולבק כנראה לא יכול אלא להציב בחזיתו שוב את אותה דמות גברית משמימה, שטחית, שמעוררת אדישות בלבד ומפהקת עצמה לדעת לאורך מאות עמודים. דמות שמוסריותה רקובה, נהנית לפגוע, ותחושת שנאה מרוממת אותה. בספריו הראשונים נוספו לפחות לדמויות מהסוג הזה ממדים אינטלקטואליים נשכניים, או איזושהי אג'נדה הרסנית חתרנית כנגד משהו, אבל לפול לא אכפת מדבר. נדמה כי גם כשוולבק מנסה לומר דבר מה אמיתי – ולא ברור אם הוא אכן מנסה – תמיד תשתחל האירוניה, הציניות, הנרקיסיזם של הדמות. למשל בכל הנוגע ליחסים של פול עם אביו, כפי שהם משתקפים ברטרוספקטיבה. לא מדובר ביחסי אהבה, גם לא ביחסי שנאה, אלא במעין אפתיה הדדית.
הנה רגע שממחיש זאת: "בשנים האחרונות בא כמה פעמים לבקר את אביו, אבל תמיד העדיף לישון באחד מחדרי האורחים. כף רגלו לא דרכה בחדר שהיה חדרו כילד ואחר כך כמתבגר… הרצון הזה לחזור ולצלול לשנות נעוריו הוא ודאי סימן רע, זה מה שקורה כנראה למי שמתחילים להבין שהחמיצו את חייהם". כאן ניכר עוד מאפיין בעייתי של פול, או של וולבק, וזו הפסקנות הנחרצת לגבי אופיו של המין האנושי, וההשלכה מהפרט אל הכלל. כמו למשל, "כיום אין די בילדים כדי להציל זוג, אם כבר הם תורמים להחרבתו" (עמ' 63).
כך משובץ הספר בתובנות לא בדוקות ולא נכונות בשלל נושאים וסוגיות. אבל הסצנה הזו בעיקר ממחישה את חוסר המשמעות שבה. הסופר כבר הביא את הדמות הראשית לבית נעוריו, הוא כבר טוען כי בניגוד לפעמים קודמות, הפעם ישן הלה בחדר נעוריו, אבל מתחמק מכל קפיצה אפילו למים רדודים של עומק, ומסתפק באיזה משפט מסכם מכליל, שאגב לא ממש מתאים לדמות של פול. זו פעם ראשונה ואחרונה שבה אנו נחשפים לעובדה שפול רואה את חייו כמוחמצים, ואין שום דברים אחרים שתומכים בכך לאורך הספר. אומנם יחסיו עם זוגתו קרים ומרוחקים ובהדרגה הופכים חמימים וקרובים יותר, אבל חוץ מכך יש לו עבודה ראויה, ולא ברור מה בדיוק חסר לו. אם הייתה זו דמות אחרת, מורכבת ככל שתהא, עם איזשהו חסר מהותי שהיה מכונן אותה ואת מטרותיה, היינו מבינים את החמיצות וההחמצה. אבל פול מעולם לא חלם, לא שאף ולא התאווה למשהו.
בוטות וחתרנות לכאורה
אם בשלב התחלתי של הרומן, נוכח הנסיבות המשתנות, פול "לא רק נכנס לאזור לא ברור אך תחום של חייו, אלא שהכול בחייו נהיה לא ברור, החל בו עצמו, כאילו הוחלף בכפיל בלתי מובן שמלווה אותו בחשאי כבר שנים, ואולי מאז ומתמיד", הרי גם בהמשכו "הוא לא הרגיש הרבה, בכל אופן לא חש שום סבל, יותר מעין רחמים מופשטים על עצמו". גם הדמויות האחרות אינן מצליחות לעורר ולו שמץ עניין. ססיל, אחותו של פול, היא לכאורה הדמות הטובה, אבל וולבק דואג להגחיך אותה עד כדי קריקטורה ולעתים להקהות אותה עד עיוורון. דווקא אוריין, האח הקטן, ברגעים המעטים שהוא בחזית, מצליח לשלוח יד רופסת מבעד למסך הלהג והמיזנתרופיה, ומצליח ברגעים מסוימים, רחמנא ליצלן, לעורר תחושה הדומה לחיבה.
את כל התיאטרון המכני הזה ממלא וולבק בפטפטת בלתי פוסקת, מעין בולמוס של זרם התודעה של פול, שכמעט הכול בו תפל. כך אנו זוכים לתיאורים בלתי מרנינים של מנות מזון, או פרטי פרטים של חדר הנעורים או של כל אובייקט שולי במרחב. לעיתים התחושה היא שוולבק הוא כמו ילד קטן שנהנה להיות בוטה ולהגיד מילים גסות. לעיתים הבוטות מצחיקה, ברוב המקרים היא סתמית.
אותה אובססיה מוכרת יש לוולבק גם לפוליטיקה – שכאן היא חלק מהסיפור – לדת, לניו־אייג' ולכלכלה. גם פול רואה את המציאות דרך הפריזמות הללו. הוא חולק איתנו את מחשבותיו עליהן, או סתם מעדכן אותנו בפרטים. "הוא לא אהב את העולם הזה… עם אותה אווירה פסאודו משחקית, שלאמיתו של דבר הייתה נורמליות לגמרי פשיסטית, שזיהמה בהדרגה כל פינה ופינה בחיי היומיום".
באחד הרגעים אומר לו ברונו, "זה קצת פוסט דמוקרטיה, אם תרצה, אבל כולם עושים את זה עכשיו, זה הדבר היחיד שעובד, הדמוקרטיה כשיטת משטר מתה, היא איטית מדי, כבדה מדי".
כלומר, מה שיש הוא שיהיה – פופוליזם בנוסח הונגריה, שישתלט גם על מערב אירופה. לא צריך להיות נביא או אינטלקטואל גדול כדי לדעת שהתופעה לא תיעלם בעוד כמה שנים, לכן כל הסוגיה העתידנית־ספקולטיבית הזאת לא ממש רלוונטית. למעשה, אין כמעט סאבטקסט בסיפורו של וולבק. הכול גלוי ומונח על השולחן. מדי פעם וולבק לוקח אותנו לחלומותיו של פול – טכניקה מאולצת ובעייתית – כדי לפרש לנו לכאורה את מה שהטקסט עצמו לא מפרש, אבל בעצם עבור פול, ובעיקר בעבור הקורא, המודע והתת־מודע חד הם.
וולבק אף פעם לא היה סופר שהרומנים שלו בנויים קודם כול באמצעות עלילה (אף שפה ושם, בעיקר ב"כניעה" וב"המפה והטריטוריה", יש רגעים עלילתיים מצוינים), אך הפעם הדבר ניכר ביתר שאת. העלילה איטית מאוד, לרגעים לא קיימת. בנוסף, המגרש הדרמטי, שהוא המשפחה, מתחלף לפעמים במגרש אחר – תעלומה בנוגע למתקפת טרור סייבר, שקשורה גם לכמה תמונות שנמצאו אצל אביו לפני שעבר אירוע מוחי – שנראה כמו שתל מלאכותי. ואולי זה פער השנים. נראה שוולבק מדבר יותר לצעירים, שמוקסמים מהבוטות והחתרנות לכאורה של הילד שלא התבגר, ועדיין לא רואים כי יש שלב מסוים שבו הוא מפסיק להפעים, לקומם ולהצחיק, ומתחיל לשעמם.
