איפה אתה, אתה פה? לא משנה איזה מוזיקה אתם שומעים, אם אתם חיים בישראל אתם כבר אוטומטית ממלמלים את ההמשך – פה פה פה לא פה פה. אין אחד שלא מכיר את נונו, הדמות המוזיקלית־קומית־אומנונותית של נעמי אהרוני־גל, בחורה בת 23 מתל־אביב שעד לפני שנה אף אחד לא הכיר. בפרק הזמן הקצרצר הזה היא הספיקה להוציא כמה להיטים שמזומזמים פה בכל מקום ומנוגנים בכל בת מצווה, לזכות בפרס אקו"ם כ"תגלית השנה", לחמם את Maroon 5 בפארק הירקון ולהכניס ביטויים לדיבור היומיומי של כולנו – כן, נונו איז ליבינג דה דרים.
ובאמת האלבום הראשון שלה "סטטוס" מגיע מוכן, מהודק, קומי אבל גם פצוע. הוא מכיל בתוכו עשרה שירים קליטים ולכאורה רדודים, שבהאזנה מלאה מתגלים כמרכיבים של סיפור, סיפור על בחורה אמיתית, ולא על דמות, שעוברת מערכת יחסים עם עצמה ועם, נו, בנים. היא מאוד רוצה זוגיות, ומתעסקת וחושבת ומחכה לזה לא מעט – אפשר להגיד שהיא קצת בל"חית של חילונים. בשירים היא מפרשת את ההודעות של הקראש התורן ובשרשרת בלתי נמנעת היא מתאמצת בשבילו ואז מתאכזבת מהיחס שלו אליה ושונאת אותו. היא מסננת את מי שלא מעניין (יאיר) ומדמיינת איך יהיה עם מי שלא רוצה אותה (דותן). הסיפור הזה מועבר גם בקטעי מעבר המשובצים בין השירים, בין אם בצורת הקראת שורת הודעות ואטסאפ מוקלדות ("מקליד/ה…"), בצורת הודעה קולית קצרצרה ("0:06") או בצורת חצי שיר-חצי שרבוט מילים ("3>").
בשביל להיות קול של דור, כמו שמרבים להכתיר אותה בביקורות ובציוצים, צריך את כל החבילה, ויכול להיות שהסטטוס יצטרך בעתיד עדכון ועיסוק בעוד נושאים חוץ מאהבות נכזבות. בכל מקרה, כרגע היא מנצלת את המומנטום כראוי, ולא מתפשרת על רמת התוכן.
ראוי לשבח את השילוב בין הדאחקות, הביטויים המומצאים ומשחקי המילים שהשירים מפוצצים בהם, לבין הפגיעות שאפשר למצוא בשירים שהופיעו רק באלבום ולא יצאו בסינגלים, כמו "סתם עוד איזה דוד" ו"קיציקיצ". בכתיבה של נונו אפשר לראות אותה אפילו אולי כממשיכה של דני סנדרסון, בגדול ובקטן. בגדול, היא משתמשת באופן דומה בשילוב הסנדרסוני בין משחקי מילים מטופשים, בדיחות קטנוניות וכתיבה מיומנת ומתוחכמת. ובאופן קטן וספציפי יותר – ביחס לתנ"ך. נונו כותבת על עצמה "מהתנ"ך גיליתי" ואם מסתכלים בשירים אפשר לראות שהיא גילתה כמה וכמה דברים: על ההתלבטות של הבחור הנחשק היא שואלת "בא לך רחל או בא לך על לאה" והיא גם מאשימה אותו בתנ"כית – "אתה כמו קין". והקו המחבר יותר מכול הוא הסיפור של גוליית, או כמו שנונו קוראת לו: "גוליית 2". סנדרסון כתב על הסיפור התנ"כי הלאומי והגחיך אותו לגמרי, דווקא נונו הופכת אותו לסיפור אישי, היא בעצמה גוליית. זה עדיין שיר מאוד עצוב על נושא מאוד כאוב, אבל התחבושת שנונו צריכה היא לא תחבושת של פצע מאבן, היא תחבושת ללב שבור, כי "וואלק זה הזמן לעזוב, למרות שהיה מה־זה טוב".
הסוף של האלבום לוקח את כל הסיפור למקום טיפה אחר, עם "בנים", "שוז" והחלק הכי מפתיע – קאבר ל"סוד", הלהיט האייטיזי שהוא גם שיתוף פעולה משולש עם אדם, המבצע המקורי, ורוני דואני, שעשתה עשרים שנה אחרי הביצוע המקורי את הקאבר הראשון. בשיתוף פעולה עם שני הדורות הקודמים נונו מצהירה בעצמה, בתחכום כהרגלה, שהיא כאן והיא הדיבור החם, ומי שרוצה, מוזמן להיכנס לסיפור הזה. ואם לא תרצה, אז הילדים שלך, הקולגות מהעבודה, או הרדיו מהמונית כבר ישאל אותך – איפה אתה, אתה פה? פה פה פה לא פה פה.
