תמונת מעיין שלפניו עומדת אישה שמחזיקה תחתוני בוקסר של גולני, ומעליה מתנוסס הכיתוב "מחאת הבוקסרים" שוברת את הרשת בשבועות האחרונים. המחאה הזאת, כפי שניתן להבין כבר בין השורות הראשונות, נועדה להביא לשוויון בגדרי הצניעות בין גברים ונשים בציבור הדתי, במיוחד בנוהלי הרחצה בציבור. האישה שמובילה את המחאה וחיוכה המבויש מתנוסס על הפרסום היא מיטל בנשק, וזהו כלל לא המאבק הראשון שלה. "מחאת הרשת הזו התחילה מכך שנחשפתי ליותר ויותר קולות של נשים שהשמיעו תסכול מהנורמה בחברה הדתית, שבה הערך של צניעות מיוחס רק לנשים ולעומת זאת גברים אינם מחויבים לה", מסבירה בנשק. "זה בא לידי ביטוי בשתי פרקטיקות שהן בעייתיות בעיני, הראשונה היא סוגיית הבוקסרים במעיינות. לא הגיוני שגברים דתיים יתפשטו כך במקומות ציבוריים ואילו מהנשים מצופה שיכנסו למים בלבוש מלא, האם אכן זו רוח ההלכה? מבחינתי יש כאן צביעות. הפרקטיקה השנייה, והחמורה יותר, היא השתלטותם של גברים על מעיינות ציבוריים והפיכתם למקווה טהרה באופן כוחני, אלים ופוגעני. הם מגיעים למעיין, מכריזים שהם הגיעו לטבול ובלי שום בושה מתחילים להתפשט לעיניהן המבוהלות של נשים וילדות וכך מבריחים אותן. צריך לזכור שמדובר במשאב ציבורי שמשפחות שלמות מגיעות אליו לבילוי רגוע, אך נאלצות לחזות בסימון הטריטוריה האלים הזה".
הרשת לא נשארה אדישה למחאה. התגובות זרמו כמו מפל היהודיה והוכיחו שהסוגיה מעסיקה לא מעט אנשים. "הרוב המוחץ של התגובות תמכו במחאה ורבים הודו לי על כך. הם אמרו שחיכו שמישהו ישמיע את הקול הזה. להפתעתי זרמו אליי עוד ועוד עדויות מחברים על ילדות שלהם שנחשפו למראות טראומטיים. כך גם התברר לי שהשתלטות על מעיינות לטבילה היא פעילות נפוצה יותר ממה שדמיינתי. היו גם כמה תגובות פחות נלהבות, של חילונים שאמרו שאין לי זכות לומר לגברים דתיים מה ללבוש, או של חרד"לים שכעסו שהפוסט שלי לא מופנה גם לנוכחותם של בגדי ים מינימליים של נשים חילוניות. מבחינתי המחאה הזו היא פנים־דתית, וממוקדת ברוח ההלכה ולא מופנית לגברים חילונים או לנשים חילוניות פשוט כי ההרגלים שלהם שונים, ואין לי שום זכות להתערב בהם".
מה עורר אותך להניף את הדגל בעניין?
"המניע העמוק של מחאת הבוקסרים הוא רצון לייצר לנשים תחושת ביטחון כשהן נמצאות במרחב הציבורי. במציאות שבה אחת מתוך שלוש נשים חווה פגיעה מינית, עירום גברי הוא אלמנט מטרגר וכשההלכה דורשת צניעות מגברים יש פה תנא דמסייע למטרת־העל הזו מבחינתי".
"המניע העמוק של מחאת הבוקסרים הוא רצון לייצר לנשים תחושת ביטחון כשהן נמצאות במרחב הציבורי. במציאות שבה אחת מתוך שלוש נשים חווה פגיעה מינית, עירום גברי הוא אלמנט מטרגר וכשההלכה דורשת צניעות מגברים יש פה תנא דמסייע למטרת־העל הזו"
אחת התגובות שתפסו לי את העין כללה האשמה שהפוסט מעתיק פרקטיקות שגרמו לדיכוי נשים, לדיכוי גברים.
"תראי, זה אכן מורכב ויש גם צדק בדבריהם. בעולם אידיאלי עדיף שלא יהיה עיסוק כה אובססיבי בלבוש של נשים או גברים וערך הצניעות יועבר אינהרנטית מתוך דוגמה אישית מהורים לילדיהם ולא מתוך שיח ציבורי שמבטא התבוננות דרך זכוכית מגדלת על הסנטימטרים של פרט הלבוש. בהחלט התפשרתי כאן כדי להצליח לבטא מסר שמבחינתי הוא אקוטי יותר כרגע".
זו לא המחאה או הפעילות הציבורית הראשונה שבה משתתפת בנשק, והיא בהחלט מתכתבת עם העשייה שלה בתחומים אחרים. בנשק, בת 44, היא סמנכ"לית קרן בריאה, המקדמת זכויות של נשים במערכת הבריאות. בפן האקטיביסטי היא מנהלת שותפה של קואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות, מייסדת קבוצת פמיניסטיות הלכתיות וחברה בוועד המנהל של עמותת 121 – מנוע לשינוי חברתי. בכל אחד מהכובעים האלה היא עוסקת בעשייה חברתית שכוללת מתן הרצאות, פעילות פרלמנטרית וארגון הפגנות. בנשק גרה במעלה־אדומים, נשואה ליהושע ואמא לארבעה.
כבר לפני כמה שנים העשייה שלך תפסה לי את העין, אני חושבת שבפעם הראשונה זה היה סביב חוק הזנות שהיית שותפה להעברתו. השם שלך קפץ בכל נושא ציבורי־נשי־דתי ואז משהו קרה, הבן שלך נפגע. תוכלי לספר על התקופה הזאת?
"עברנו זוועה משפחתית בדיוק לפני שלוש שנים, בחודש אוגוסט. אחרי שנה עמוסה בעשייה, הגיע החופש הגדול וסוף־סוף גם יהושע וגם אני הצלחנו להסתנכרן ולהיות יחד בחופש, כמובן תכננו בילויים משפחתיים בהרכב מלא שהילדים כל כך חיכו להם, אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. חיידק שחדר לדם של הבן הבכור שלנו גרם לקריסת מערכות טוטאלית בגוף שלו. הוא איבד את ההכרה בידיים שלנו, עבר החייאה על ידי מד"א ואז אושפז במשך חודשיים וחצי בטיפול נמרץ בהדסה, ועבר שיקום ארוך בבית חולים אלי"ן עד אוקטובר האחרון".
איך המצב השפיע עליכם כמשפחה?
"בגלל הקורונה, לילדים היה אסור לבקר את אח שלהם וכך נוצר מצב שבמשך כשנתיים לילדים שלנו היה רק אבא או רק אמא בשבתות וחגים ולא יכולנו להיות כולנו יחד. ברמה הזוגית זו גם חוויה מוזרה, לנהל זירה של בית וזירה של בית חולים כשלכל אחד יש את המשמרות שלו".
בעקבות מה שאת ויהושע עברתם עם הבן שלכם פתחתם מערך תמיכה בהורים במצב דומה. מפתיע שאין משהו כזה, לא?
"ברמה המערכתית, גם בטיפול נמרץ וגם בבתי חולים שיקומיים קיימת תת־התייחסות לצרכים ולקשיים של הורי הילד הפגוע, ואת זה אנחנו מתכוונים לשנות. כשהיינו בטיפול נמרץ לא היה לנו עם מי לדבר שעבר חוויה דומה. המעצב הגרפי אלעד ליפשיץ עיצב עבורנו פלייר עם הסיפור והפרטים שלנו, שאנחנו מתכוונים לתלות בחדרי טיפול נמרץ ברחבי הארץ כדי שיהיה להורים למי לפנות ולקבל תמיכה ברגעים הראשוניים והקשים. בנוסף, אני רוצה לשנות את המצב דרך מיזם חדש שהקמתי בשם 'איזון משותף' שאומץ על ידי ארגון 'החלמה חלומית' בהובלתה של ד"ר גרניט אלמוג־ברקת. הורים שעוברים חוויה רפואית מסכנת חיים של ילדיהם הם בסיכון גבוה ל־PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית, א"ז) אך בישראל אין כמעט שיח, אין מיפוי ואין הקצאת משאבים להתמודדות עם זה. אני רוצה להנגיש חומרים בנושא להורים ולמוסדות כדי שיבינו את הקשיים הרגשיים שלהם ואת ההשפעה על הילד. יהושע כבר העביר הרצאות לסטודנטים לרפואה בנושא ובקרוב אף ידבר בכנס ארצי של פסיכולוגים שיקומיים".
היא מוסיפה כי "ביחד עם איתי שור, פיזיותרפיסט ומאמן כושר מאלי"ן, יצרנו ערכת כושר שהורים יוכלו להתאמן ליד מיטת הילד בשיקום. בנוסף, כתבנו מכתב מחבק שמעודד הורים לשמור גם על עצמם בתוך התהליך הארוך הזה. חילקנו את הערכות באלי"ן ובבית לוינשטיין, שם אפילו פתחו קבוצות ספורט להורים. אני לא יודעת אם נמשיך עם הערכות האלו כי העלות שלהן גבוהה מאוד אבל בהחלט הייתי רוצה למצוא את הדרך לתמוך בהורים עם ילדים בשיקום ארוך". כמו כן, בני הזוג בנשק עומלים בימים אלו על כתיבת ספר תיעודי על החוויה שעברה המשפחה.
גם אחרי המצוקה המשפחתית, בנשק לא הניחה בצד את פעילותה האקטיביסטית. המעורבות שלה החלה עם הקמת קבוצת פמיניסטיות הלכתיות בפייסבוק, כשבמקביל הצטרפה לוועדת ההיגוי של פורום הנשים של הבית היהודי. "מצד אחד התחברתי למוקדי הכוח והבנתי איך דברים פועלים במוקדי קבלת ההחלטות, ומצד שני הקבוצה ברשת (שכיום מונה 11 אלף חברות וחברים, א"ז) חיברה אותי לדופק הפועם של נשים בציונות הדתית. הקבוצה משאירה אותי תמיד בעניינים מבחינת האתגרים של נשות המגזר וגם נותנת לי תמיכה וגב בפעילות האקטיביסטית שאני מובילה", היא מספרת.
"היום אנחנו שומעות על יותר נפגעות דתיות שמעיזות להשמיע קול ועוד בפנים גלויות, למרות שהן יודעות מראש שיתויגו כמשוגעות או יעברו אמבוש חברתי על ידי קבוצות מסוימות, זו התקדמות גדולה מאוד"
בטח דנו בקבוצה ברעידת האדמה האחרונה בעניין רבנים והטרדות. האם נגזר שלא יהיה אמון ברבנים ואישי ציבור? האם "משפטי השדה" הם דרך נכונה לבחון בה אירועים כל כך רגישים?
"ברור שהמעשים האלו פוגעים באמון הציבור ברבנים ובאישי ציבור, אך זו לא תופעה ייחודית להם אלא בעיה חברתית שחייבת לעבור מהעולם. אפשר לראות שפגיעות מיניות מתרחשות בכל מרחב חברתי: בצבא, במשטרה, במערכת הבריאות ובבתי הספר. אני חושבת שהעובדה שהיום אנחנו שומעות על יותר נפגעות דתיות שמעיזות להשמיע קול ועוד בפנים גלויות, למרות שהן יודעות מראש שיתויגו כמשוגעות או יעברו אמבוש חברתי על ידי קבוצות מסוימות, זו התקדמות גדולה מאוד. יש מחיר למשפט ציבורי שנערך באינטרנט, אך המחיר שמשלמות נפגעות רבות שחוששות לדבר הוא גדול הרבה יותר, וכל עוד אין פתרון שאינו השתקה שיכול לקדם צדק, אז הנפגעות יקבלו את התמיכה שלי".
למרות שביליתי כמה שעות כסטוקרית אחרי הפעילות שלך אני לא בטוחה בכמה שדולות את חברה או כמה כאלה הקמת.
"חוץ ממה שדיברנו, עד עכשיו אני מובילה יחד עם יו"ר ועדת הבריאות ח"כ עידית סילמן את קואליציית ארגוני בריאות האישה. הקואליציה היא א־פוליטית ומונה 72 ארגונים עם ממשקים לבריאות נשים מזוויות שונות. אני מנהלת שותפה של קואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות כבר חמש שנים, עם נעה מבורך ובהובלת היו"ר שלנו חברת הכנסת לשעבר שולי מועלם־רפאלי. הפעילות שלנו הייתה מאוד אינטנסיבית בקידום העברת החוק למניעת צריכת זנות ושיקום נשים בזנות עם הקואליציה הכללית למאבק בזנות. לשמחתנו אכן החוק עבר ונכנס לספר החוקים של ישראל, אבל ברור שיש עוד עבודה רבה בהסברה וביישום החוק ובכלל בהכרה במציאות המתעתעת של זירות הזנות. לפני כמה חודשים סיירנו בזירות הזנות בירושלים. זה מדהים כי עדיין יש אנשים שטוענים ש'אין זנות בירושלים', וכשיש הכחשה יש אפס פעילות מיגור. חוץ מזה, אני חברת ועד מנהל של עמותת 121 – מנוע לשינוי חברתי בהובלתה של עו"ד טלי ניר. העמותה פועלת לקידום חקיקה חברתית, כמו השקעה ממשלתית לתינוקות ופעוטות בגילי לידה עד 3".
מלבד מגוון העמותות האקטיביסטיות שבהן היא קשורה, בנשק היא כאמור סמנכ"לית קרן בריאה שמתמקדת בהשפעה על זירת בריאות האישה בישראל ופועלת לשינוי מדיניות בריאות כך שתותאם לצרכים של נשים. "אני זוכרת שניסיתי לברר מדוע יש נשים שסוחבות עובר מת בבטן כל כך הרבה זמן אחרי הפלה טבעית, והתברר שבחדר ניתוח מקצים יום אחד בלבד לגרידות. אנחנו גם פועלות לשמירה על זכויות של נשים במהלך טיפול רפואי, כמו במקרים שבהם למשל פוגעים מינית במישהי, לועגים למשקל שלה, למראה שלה או לבחירות שלה. אנחנו נלחמות במקרים כאלה בליווי מטופלות ומנסות למצות את הדין דרך משרד הבריאות והנהלות הקופות או בתי החולים.
"באופן כללי השאיפה היא שיתייחסו לאישה כסובייקט עם רגשות וטראומות שנוכחות בחדר הטיפולים, ולא כמישהי שרק צריכה לעבור טיפול רפואי קר. אישה שעוברת כריתת שד, מתייחסים אליה כמו אל אישה שעברה ניתוח להסרת התוספתן, וזה לא הגיוני. זו חוויה טראומטית, היא איבדה איבר שהוא חלק מהנשיות שלה, והיא צריכה לגבש את עצמה מחדש ולהתמודד עם צלקת ועם איך שבני משפחתה יסתכלו עליה אבל במערכת הרפואית אין מענה לכך".
לדברי בנשק עדויות שהגיעו לקרן חשפו תמונה עגומה בכל הקשור לטיפולים גינקולוגיים. "גילינו שאין שום סטנדרטים או פרוטוקולים שמסדירים את הנהלים במהלך הבדיקה והחלטנו לשנות זאת. הפצנו שאלון אינטרנטי ותוך יום יותר מ־1,000 נשים ענו. אחרי שבועיים הגענו ל־6,500 נשים ועצרנו את הסקר כדי לצלול לעומק הנתונים. ככל הידוע לנו זה הסקר הכי גדול בעולם בסוגיה הזו".
מהסקר עלה שרק 15 אחוז מהנשים העידו כי תמיד הוצע להן כיסוי להתכסות בו במהלך הבדיקה, ומחצית מהנשים העידו שאין להן מקום ייעודי לתלות את בגדיהן ושהחזיקו במבוכה את התחתונים ביד בזמן הבדיקה. "בהמלצות בעקבות הסקר קראנו לרופאים לספק כיסוי גדול יותר מדף A4, שיהיה מבד רחב ושייתן תחושה מכבדת. לעיצוב החדר יש גם השלכה על שמירת הפרטיות. בנוסף קראנו להצבת כיסא הבדיקה במקום נסתר, לנוכח החשש מכניסת אדם לחדר במהלך הבדיקה".
תוצאות הסקר יצרו הדים במערכת, ואיגוד הגינקולוגים אימץ את המסקנות. כתוצאה מהסקר נכתב בפעם הראשונה בישראל קוד אתי לבדיקות גינקולוגיות שהגדיר מחדש את הנוהג גם בנוגע לבדיקות אינטימיות בקרב גברים. כדי שההצלחה תקבל ביטוי בשטח, הסטנדרטים החדשים נכתבו, עוצבו ונתלו באופן בולט בבתי החולים ובקופות החולים כך שנשים יוכלו לראות מה הזכויות שלהן ורופאים ידעו כיצד לנהוג.
את פועלת בעולמות קשוחים ומלאי אינטרסים.
"זו אכן חוויה מוזרה ואף מפחידה לפעמים. כשהיינו בעיצומו של קידום החוק למניעת צריכת זנות, אחת האקטיביסטיות שיתפה צילום מסך של דיאלוג מאחת הקבוצות של הזנאים שקיללו שם את 'הפעילות הדוסיות' שנכנסו לזירה. מודה שזה קצת הפחיד אותי, וחלומות על סרסורים שמגיעים אליי הביתה התחילו להציף אותי. כמובן שהתגברתי וזה לא השפיע עליי אבל זה בהחלט היה נוכח. במקרה אחר כירורג השאיר עשרות הודעות זימה מטרידות למטופלת שלו והיא שלחה לי אותן. כל כך כעסתי על ההתנהלות שלו עד שהתקשרתי אליו בעצמי, וצרחתי עליו שלא יעז להטריד את המטופלת הזו יותר. בעקבות זאת הוא העביר את מאמציו אליי והטריד אותי עם הודעות מוזרות. הכול הוקלט ותועד ונשלח למשרד הבריאות ולמזלנו הכירורג הזה כבר לא פעיל ככירורג היום".
העיסוק בכל כך הרבה מקרים קשים לא פוגם באמון בעולם? לא מחשיך את האופטימיות?
"בכלל לא, זה רק מחייב אותי לפעול ביותר עוצמה ונחישות. לשמחתי אני גם לרוב לא פועלת לבד, יש מסביבי אקטיביסטים ואקטיביסטיות מרשימים ומלאי השראה, וכך שיתופי הפעולה בינינו ממלאים אותי באנרגיות חיוביות. מעבר לכך אני נחשפת לכל כך הרבה טוב אנושי, נתינה וחמלה בעולם הזה כך שרמת האופטימיות שלי היא גבוהה מאוד, לא זכור לי שהיה פרויקט חברתי שפרסמתי ולא התגייסו אליו אנשים וזה בהחלט נותן תקווה. בחברה הישראלית יש רמת סולידריות גבוהה וכשמאירים בה פינות חשוכות, פעמים רבות היא מתגייסת לפעול ולתקן".
