הפרסומות הראשונות ל"סמוך על סול", אי־אז בימים העליזים של 2015, נראו כמעט כמו מערכון. "זוכרים את הדמות הצדדית המבדרת הזו בסדרה הזו שאהבתם פעם? ובכן, היא חוזרת בסדרה משלה! אנא, תנו לנו את הכסף ואת הצפיות שלכם". אחרי הכול, איך אפשר להמשיך לכתוב על העולם של "שובר שורות" ללא הגיבור שלו, וולטר וייט? בריאן קרנסטון זכה בארבעה פרסי אמי והיה מועמד לעוד שניים על גילום התפקיד שנחשב לאחד הטובים בהיסטוריה של המסך הקטן. אז למה שצופים יתעניינו בסדרה שבה הוא, המשפחה הדיספונקציונלית שלו ואימפריית הסמים שלו אפילו לא מופיעים בה?
כבר בעונה הראשונה שלה, סמוך על סול הראתה שמדובר בשאלה מצחיקה. הסדרה, שמגוללת את קורותיו של עורך דינו של וייט בשובר שורות, ג'ימי מקגיל (או בשמו המקצועי, "סול גודמן", בגילומו המופתי של הקומיקאי בוב אודינקירק), התחילה עם רגל נטועה על דוושת הגז ורק הלכה והאיצה עם כל פרק שחולף. אבל בין עונה לעונה לעונה, המציאות החלה להתבהר: לא רק שעולמו של ג'ימי מקגיל הצעיר מרתק, סוחף ועשיר לפחות כמו זה של וולטר וייט, אלא שהוא בעצמו דמות לא פחות טובה.
אבל זה לא נגמר כאן. העונה השישית והאחרונה של סמוך על סול, שהסתיימה לפני שבוע, החלה עם משקל ענק על כתפיה: שובר שורות זכתה לשבחים לא רק בשל האיכויות המצוינות שלה לאורך העונות, אלא גם בשל העובדה שעשתה את מה שכל כך הרבה סדרות אחרות לא הצליחו לעשות – להציג לצופים סוף מושלם. "דדווד" בוטלה לפני זמנה, הסוף של "סופרנוס" נותר שנוי במחלוקת עד היום, ואין מה לדבר על מוצרים בינוניים יותר כמו "דקסטר". העובדה שהעונה השישית פוצלה לשניים רק חיזקה את השאלה הזו כשהחלק השני החל לעלות לאוויר. האם היוצר וינס גיליגן יצליח שוב היכן שיוצרים אחרים מעדו? התשובה התבררה עוד לפני שהכתוביות הופיעו על המסך: כן, בהחלט.
העונה האחרונה של סמוך על סול נפתחה עם עלילה סבוכה, צרור של דמויות עשירות וכמה שאלות כבדות שדורשות מענה. על אף שלרוב הסדרה הזו מוגדרת כמקדימה לשובר שורות, היא משמשת יותר כסיום, או השלמה, לסיפור שם: לצד המפגש שלנו עם ג'ימי מקגיל לפני שהפך לעורך הדין הנכלולי וחסר המוסר (לכאורה) שמסייע לוולטר וייט לבנות את אימפריית הסמים שלו, אנחנו נחשפים גם לרגעי "פלאש־פורוורד" – קפיצות קצרות בזמן קדימה, לאחרי שהסדרה ההיא נגמרה, לעולם שחור־לבן ומדכא. הקטעים נבנים אט־אט, עד שבשלהי העונה השישית הם נשזרים לעלילה אחת שבסוף גם הופכת למרכזית.
מבנה כזה היה עלול ליצור מצב שבו מי שצפה קודם בשובר שורות איבד חלק מאפקט המתח של כל פרק – שהרי, בקרב יריות תיאורטי בין דמות שלא נמצאת בשובר שורות לדמות שמככבת בה, ברור מי יחיה ומי ימות. אבל דווקא בנקודה זו אפשר אולי לראות מה הפך את סמוך על סול לכה מיוחדת. היא לא סדרת מתח, על אף שכמעט בכל פרק מצאנו סצנה שגרמה לנו לשבת על קצה הכיסא ולאחוז בידיות באימה; היא לא קומדיה, למרות שמפעם לפעם היו רגעים שגרמו לנו לצחוק בקול; אולי ההגדרה הכי מדויקת שלה היא דרמה, אם כי גם זה לא מדויק – "דרמה" היא כזו מילה מצמצמת. עם האיזון הזה, העובדה שצופים כבר יודעים שבעלי רשת העוף המטוגן / ברון הסמים גוסטבו פרינג הולך לחיות הרבה אחרי שהוא נכלא למאבק קיומי מול גנגסטר מקסים אך פסיכוטי כלל לא מפריעה לחוויית הצפייה. אם כבר, היא איכשהו מצליחה להעצים אותה. במקום לתהות האם פרינג ימות, אנחנו לומדים איך הוא הפך למי שהוא יהיה בעתיד. אגב, מהסיבה הזו, וגם (ואולי בעיקר) בגלל הפרקים האחרונים, מומלץ לצפות בסמוך על סול רק אחרי צפייה בשובר שורות.
כל מילה נוספת תהיה כמעט מיותרת. עלייתו ונפילתו של ג'ימי מקגיל כעורך דין, סיפור האהבה העוצמתי שלו עם קים וקסלר (ריאה סיהורן, שאולי סוף־סוף תזכה בפרס האמי) ויחסיו הטרגיים עם אחיו, הסוף המופתי, אפילו הופעות האורח של החבר'ה משובר שורות – יש אינספור סיבות לצפות בסמוך על סול. אם עוד לא התחלתם, זה הזמן לבינג'.
סמוך על סול – עונה 6, נטפליקס
