מישל פוּגָאן, מגדולי השאנסיונרים הצרפתים בני זמננו, כבר מחכה בקוצר רוח לטלפון מארגון ה־BDS. "או־אה, מה שיקרה להם אם הם רק ינסו להתקשר אליי ולנסות למנוע ממני להגיע לישראל. הם הולכים לחטוף ממני כל כך חזק".
ומה אתה חושב על אמנים שכן נכנעים ללחצים שלהם ומבטלים הופעות שתכננו לקיים בישראל?
"אני חושב שהם פחדנים", הוא צוחק, "בעיניי זו פשוט החלטה לא הגיונית שנובעת מכך שהם לא מכירים את המדינה. הגיע הזמן שגם הם יבינו שהעולם לא צבוע בוורוד. לכם יש את הצרות שלכם כאן, לנו יש את הצרות שלנו. העולם לא מושלם. הגיע הזמן להפסיק לעצום את העיניים, ואני לא מקבל את התירוצים שלהם".
בניגוד לאמנים רבים אחרים, בוודאי בסדר הגודל שלו, פוגאן אינו חושש מנקיטת עמדה פוליטית. הוא חובב ישראל נלהב – ולא מהסס לצאת נגד כל מי שאינו כזה. אנחנו נפגשים על גג מלון "עלמה" בתל־אביב. מישל ורעייתו סטפני לבושים באלגנטיות, שזופים מאוד אחרי ארבעה ימים של טיולים בארץ – ממטולה עד גוש דן. זו הפעם השלישית שהוא מבקר בישראל – והוא מבטיח שזו לא האחרונה. ב־25 ביולי יופיע במשכן לאמנויות הבמה בתל־אביב. אם ההופעה הזו תענה על הציפיות – יהיו הופעות נוספות, כך הוא מכריז.
"ישראל מבחינתי היא ההרפתקה המודרנית החדשה", הוא אומר בהתלהבות, "זו מדינה שהתחילה מכלום ואני לא מפסיק להתפעל מכמה אפשר להשיג בזמן קצר כל כך. הכוח והרצון של הישראלים מדהימים אותי. בשבוע האחרון לא הפסקתי לחשוב על אבות המדינה. הייתי באירוע במרכז רבין, ואני מלא הערצה לאומץ האדיר של המנהיגים שלכם".
מה הרשים אותך במיוחד בביקור הזה?
"אחד הדברים שהכי הרשימו אותי הוא העובדה שאתם עם מאוד סנטימנטלי. נכון, אתם עושים עסקים, לומדים, נלחמים בצבא, אבל בפנים אתם עם סנטימנטלי. זה משהו שידעתי עוד לפני שהגעתי לכאן הפעם, אז הייתי מוכן יותר לזה. בביקור הזה היה חשוב לי להכיר מקרוב את צה"ל, לדעת מה זה צה"ל. וגיליתי שאלו למעשה הילדים של המדינה, לא סתם צבא רגיל. להכיר מקרוב את החיילים היה כמו לקרוא בספר מרתק".
ההתפעלות של פוגאן מהחיילים הישראלים אינה מסתכמת במילים בלבד. במהלך הביקור החליט הזמר להעניק לחיילים משוחררים מלגות ללימודים במכללת תל־חי. "פתאום אני רואה מכללה שממוקמת שישה קילומטרים מהגבול המסוכן", הוא מסביר, "ומבחינתי לימודים שם זו בחירה בחיים, בחירה בנעורים, בחירה בעתיד. וזו ישראל בעיניי. גם בזמן מלחמה מדברים על עתיד, מדברים על שלום. כבר בביקורים הקודמים שלי ראיתי את האנרגיה המיוחדת הזו, ואני מסתכל על זה באמת בהתפעלות כי בצרפת זה לא ככה, לצעירים שלנו אין את האנרגיה הזו".
יש בעיות נוספות בצרפת, כמו האנטישמיות שהולכת וגואה, הטרור שמרים ראש.
"ממה שאני רואה, מחוויות החיים שלי, צרפת אינה אנטישמית. אם יש אנטישמיות בצרפת – היא לא בגלל הצרפתים עצמם. היא מגיעה מגלי ההגירה, בעיקר מתוניסיה ומאלג'יריה. כדי שתהיה להם מטרה נוחה, הם מנסים להעתיק לצרפת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אבל המקור של כל זה הוא אי הבנה של המצב וגם של טיפשות. אין להם מידע ואין להם 'ראש' שמאפשר להם לחשוב אחרת.
"יש לי גם ביקורת קשה כלפי החברה הצרפתית, שבעיניי לא הולכת למקומות טובים. היינו עכשיו קרובים מאוד למלחמה בינינו לבין עצמנו – בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. יש דברים שנעלמו מהעם הצרפתי. אנחנו כבר לא חושבים על עצמנו כעל לאום אחד, מדינה אחת. הקשר הלאומי לא קיים. אלה דברים שחסרים מאוד עכשיו באירופה הוותיקה. אתם חוגגים עכשיו 70 למדינה וכולכם מאוחדים סביב הדגל והמדינה, אצלנו זה כבר לא ככה. אנחנו 'ארצות ישנות'. ובמקרה שלנו הממשלה גם רכה מדי".
"עברית היא שפה נפלאה לשירה"
מישל פוּגָאן, שחגג במאי האחרון 76 אביבים, נולד בגרנובל שבצרפת. הקריירה המוזיקלית שלו יצאה לדרך בשנת 1964, לצד פריחת מוזיקת הפופ והשאנסונים, כאשר כתב שירים עבור הזמר מישל סארדו. בהמשך דרכו כתב לענקי זמר נוספים, כמו דלידה ומארי לאפורה.
בשנת 1968 התבקש פוגאן לכתוב את ההמנון הרשמי לאולימפיאדת החורף שנערכה בגרנובל. שנה לאחר מכן כבש את אולם "אולימפיה" היוקרתי בפריז.
הפופולריות של פוגאן כזמר מבצע נסקה באמצע שנות השבעים, כאשר הקים את ההרכב המוזיקלי "הבזאר הגדול", שמנה 26 אמנים – נגנים, זמרים ורקדנים. ההרכב פעל במשך ארבע שנים, שבר שיאי פופולריות והפך למוכר גם לקהל הישראלי. בין שיריו המוכרים "זה סיפור ישן", "לעוף כמו ציפור" ו"שלום עולם שלום".
ההצלחה של "הבזאר הגדול" הפכה את פוגאן לאחד המוזיקאים המצליחים בצרפת ולמנהיג של ז'אנר שלם בפופ הצרפתי. בסוף שנות השמונים הוא ייסד את פסטיבל המוזיקה בנורמנדי. אחרי תקופה קצרה שבה התגורר ועבד בארצות־הברית, חזר לצרפת והקליט את האלבום "מן החלום ועד הרוח", שלווה במסע הופעות נרחב. בסוף שנות התשעים חזר לשתף פעולה עם סארדו וכתב לו אלבום שלם שזכה להצלחה רבה.
שיריו של פוגאן זכו לגרסאות כיסוי מסביב לעולם. בישראל היה זה הזמר דני ליטני שהוציא אלבום משיריו. לגרסה של ליטני האזין פוגאן רק עכשיו. "הוא שר יפה מאוד", מחמיא פוגאן, "עברית היא שפה נפלאה לשירה".
מה הסוד שלך לקריירה כל כך מצליחה שמתפרשת על פני חמישה עשורים?
"אין סוד. צריך לאהוב את מה שאתה עושה ולעבוד כמו שצריך. העבודה שלי היא לעשות מוזיקה, לכתוב שירים. אנחנו לא עושים את זה בשבילנו, אלא עבור המאזינים שלנו, עבור המקום שבו אנחנו חיים בו. חשוב מאוד כאמנים להיות קשוב כל הזמן למה שקורה סביבך.
"אני מסתכל על חוסר האנושיות של החברות שלנו באירופה, ואני חושב שסוג המוזיקה שאני עושה, המופע שאני עושה, יכולים לרפא את חוסר האנושיות של החברה".
ואיך היית מגדיר את סוג המוזיקה שאתה עושה?
"אני עושה מוזיקה פופולרית, עממית. ואני לא חושב שיש רע בהגדרה הזו. עממי זו לא מילה גסה. מוזיקה היא אמנות עממית, והיא בעיניי מלכת האמנות כיוון שהיא מאפשרת לך לדבר עם כולם. למה בעצם לכתוב ולבצע שירים, אם בסוף אין קהל ששומע אותם?"
הקריירה של פוגאן ידעה עליות ומורדות וגם הפסקה ממושכת בעקבות טרגדיה אישית. בשנת 2002 מתה בתו בגיל 21 ממחלת הסרטן, והוא איבד את הרצון להמשיך ליצור מוזיקה. חמש שנים אחר כך, הוא הקליט אלבום בשם "בראבו ותודה", בעזרתם של כמה מגדולי הזמר הצרפתי – והקריירה התניעה מחדש.
אתה עובד על חומרים חדשים?
"בינתיים לא, אני לא רואה בזה ממש צורך".
למרות שפוגאן עצמו לא כותב בימים אלו חומרים חדשים – המוזיקה שלו ממשיכה להדהד ולהתעדכן. לאחרונה הקליטו כמה אמנים צעירים ומצליחים בצרפת, כמו פטריק ופיורי וסלימן – כולם בשנות העשרים והשלושים לחייהם – אלבום קאברים לשיריו של הזמר האגדי, תחת השם הרומנטי "לשיר את החיים – אוהבים את מישל פוגאן".
זה מחמיא, זה אומר שהמוזיקה שלך היא על־זמנית.
"תודה, אבל אני לא ממש מתייחס למוזיקה שלי באופן הזה. מבחינתי, לפני שאנשים אחרים יאהבו את המוזיקה שלי – אני צריך לאהוב אותה. לעשות מוזיקה זה כמו לבשל, כמו להיות נגר, זו מלאכת יד. אני עושה משהו מסוים שאני טוב בו ויודע לעשות אותו. אני עושה את העבודה שלי, מסיים – ואז היצירה שלי נשארת לנצח. בסוף לכל אחד מאיתנו יש הידע שלו, הטאץ' שלו".
מה אתה מתכנן בהופעה הקרובה שלך כאן בישראל?
"ההופעה בישראל היא חלק מסיבוב הופעות קיים, אבל אני בהחלט מתכנן לעשות התאמות למופע שיתקיים בארץ. המופע הוא קונספט חדש שלי, והוא לא כולל רק שירים. אני מדבר ומספר על ההיסטוריה המוזיקלית, ומסביר מה עומד מאחורי כל אחת מהקלאסיקות שאני שר. בישראל אני מתכוון לדבר יותר על הקשר המיוחד שלי ליהדות ולישראל".
אורח נטה ללון
הקשר של פוגאן עם העם היהודי ותיק מאוד, והחל עוד בתחילת הקריירה המוזיקלית שלו. "השיר שלי 'לא יהיה לי זמן' מדבר בדיוק על התקופה הזו, שבה גרתי אצל משפחה יהודית", הוא מספר, "על הזמן הזה לפני הארוחה, כשהייתי יושב לרגעים אחרונים על הפסנתר לפני שקראו לי להתיישב לשולחן. וזה קרה הרבה, האוכל היה מאוד מרכזי במשפחה שבביתה התגוררתי".
איך הגעת לגור אצל משפחה יהודית?
"הייתי בתחילת הקריירה שלי ועבדתי בחברת תקליטים כאשר הגיע לשם אדם בשם ג'ו סנדרס, יהודי מאלג'יר, עם שני ילדיו", נזכר פוגאן, "הוא ביקש ממני לעזור לילדיו להשתלב בעולם המוזיקלי. באותה תקופה נאלצתי לעזוב את הדירה שגרתי בה, כיוון שהשותף שלי עזב ולא הייתי יכול לעמוד בשכר הדירה הגבוה. חיפשתי פתרון, אבל כשג'ו סנדרס שמע על הבעיה הוא מיד הציע לי לבוא אליהם הביתה. הסכמתי ולבסוף נשארתי שם שנה שלמה".
בשלב זה מתערבת רעייתו בשיחה: "ועכשיו הוא עושה אותו דבר, מזמין אלינו הביתה מוזיקאים צעירים שאין להם איפה לגור".
פוגאן צוחק: "זה נכון. בתקופה שגרתי אצל משפחת סנדרס עשיתי איתם את כל החגים וכך גם גיליתי שיש הרבה מאוד חגים יהודיים. למזלי הייתי אז צעיר ולכן לא העליתי הרבה במשקל מכל ארוחות החג הטעימות שאכלתי שם. היום אני קורא לעצמי 'הגוי הכי יהודי בפריז'.
"יש לי המון חברים ומכרים יהודים. השותפה שלי, רולן ביסמוט, היא יהודייה מתוניס. וכשהייתי בתחילת הקריירה שלי וחיפשתי נגנים, מצאתי בקומה מעליי בחור שניגן בפסנתר בשם אלן ויסניאק, יהודי אשכנזי, והתחלנו לשתף פעולה. עד היום הוא כמו אח בשבילי. ככה שיש לי הרבה חברים יהודים – גם אשכנזים וגם כאלו שלא".
לאור הקשר המיוחד הזה שלך לישראל וליהדות, מה הייתי רוצה לאחל לנו לכבוד יום העצמאות ה־70?
"עשיתם עד כה שבעים שנה – ואני מאחל לכם 7,000 נוספות. הזמן הכי קשה הוא ההתחלה, וזה כבר מאחוריכם. עברתם עד עכשיו כל כך הרבה, ולכן אני בטוח שהעתיד יהיה קל יותר. אתם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אפשר עכשיו רק לחלום רק שהשכנות שלכם יראו שאתם אלה שצודקים. ההיסטוריה מראה לנו שזה לא יקרה כל כך מהר, כי המזרח התיכון סביב ישראל לא השתנה ולא התקדם כבר אלף שנה. אני מקווה שהמדינות מסביב יתפתחו, ויבינו מהי דמוקרטיה ולמה היא כל כך חשובה. רק בגלל שאתם דמוקרטיה, אנחנו מבחוץ חייבים לעזור לכם, חייבים להיות בצד שלכם".
הלוואי שכולם היו חושבים כמוך.
"זה רק הגיוני. אתם מדינה חזקה ועשירה ואתם תהיו עוד יותר חזקים ועוד יותר עשירים. יש לכם כל מה שדרוש, גם מבחינת טכנולוגיה, גם מבחינת האנשים החכמים והמוכשרים שזוכים בפרסי נובל, וגם כמובן הנוער שלכם, שהוא יוצא מן הכלל. בעיניי, הנעורים הם הכוח האמיתי של מדינת ישראל". 
