אין זה סוד שבנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, סבל מדיכאונות, ושרעייתו ז‘ולי ושניים מילדיו לקו בנפשם: האישה ניסתה להתאבד, בנו הנס התאבד ובתו טרודה סבלה ממחלת נפש, אושפזה במשך שנים רבות ונספתה בשואה. ברומן הביכורים המעניין שלו בורא משה לונה דמות השואבת השראה מזו של הרצל, אולי עם דגש גדול מדי על הלקות הנפשית. לונה יוצר דמות של דוקטור מזוקן בשם הנדריק זליג באומן, פסיכיאטר מעט מעורער בנפשו, שרוקח מתוך טירופיו מדינה עברית. ואם לא די בכך שחוזה המדינה בגרסת לונה הוא אדם הזוי ושגעוני, הוא גם, שלא נדע מצרות, רוצח.
כותרת המשנה של הרומן, "תמונות עלומות מראשית הציונות", וכן הטקסט על גב הספר (“קמים לנגד עינינו בצורה מוחשית להפליא ימי ראשית הציונות, ומוארים באור מפתיע ומטריד“), עלולים ליצור את הרושם כאילו מדובר ברומן בעל סממנים תיעודיים. גם האיור שעל עטיפת הספר רומז לתווי פניו של הרצל, על זקנו העבות והשחור. אומנם הציטוט הבא, שאינו מסתפק ברמזים, אומר דברים מפורשים: "רומן ביכורים… המייצר נראטיב חלופי לסיפורו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל". מכיוון שהרומן "מעלה מחשבות על תקפותם של נראטיבים ועל כוחם בהבניית מציאות“ (מתוך הדש האחורי), הלכתי למקור, דהיינו לסיפור חייו של הרצל, ובדקתי האם יש הצדקה לכך. האם סיפורו של הרצל בנוי ממיתוסים ואתוסים גדולים בלבד, או שיש בו מספיק חומרים אישיים שאינם מותירים צורך מיוחד להבנות מציאות חדשה, תוך ערעור הקודמת.
יורה לכל עבר
הרצל, שהיה דוקטור למשפטים, נטה כאמור לדיכאונות כמו באומן, הדוקטור לרפואה והפסיכיאטר. הוא היה נשוי, בעוד גיבורו הבדיוני של משה לונה – רווק. הרצל הסתבך בחורף 1884־1885 בשלושה סכסוכים שונים, שבהם הזמין את יריביו, אחד מהם אדם שתפס את כיסאו במועדון, עניין הזוי כשלעצמו, לדו־קרב, אבל למרבה המזל בשלושת המקרים הדו־קרב לא יצא אל הפועל, והציונות ניצלה. בספרו של לונה קרב היריות הזה מתרחש, והוא מזכיר מעין מערב פרוע במזרח התיכון ומסתכם בשש גוויות בסך הכול. ד“ר באומן מסתבך בקרב יריות עם שודדים ויורה בהם למוות, ולאחר מכן מנהל דו־קרב מאולתר עם יהודי בשם סשה והורג גם אותו, והמשטרה העות‘מאנית מנסה ללכוד אותו באשמת רצח.
ב“מסע המשולש“ באומן מבקר בארץ ישראל בשנת 1895, שנתיים לפני הקונגרס הציוני הראשון, ונעצר על ידי המשטרה העות‘מאנית בשל ניסיונו לשחד קצין מכס. גם את הרצל, שביקר בארץ ישראל ב־1898, שנה לאחר הקונגרס הראשון, רצו הטורקים לעצור כשהגיע ליפו, אם כי מסיבה מדינית. הרצל נפגש במושבה נחלת ראובן, נס ציונה של ימינו, עם המייסדת גולדה מילוסלבסקי, וגם באומן נפגש עם צעירה בשם גולדה (אהרונסון), שהוא מתאהב בה בהזיותיו. הרצל הגיע לבאזל ארבעה ימים לפני פתיחת הקונגרס הציוני הראשון והתארח שם במלון “שלושת המלכים“. גם באומן מתארח שם ברומן, אולם מגיע ברגע האחרון, שעה קלה לפני פתיחת הקונגרס, בעקבות הרפתקאות שעוברות עליו בדרך, הרפתקאות שמעוררות את השאלה האם לונה רצה לכתוב רומן היסטורי או שמא רומן הרפתקאות טרגי־קומי (בדש האחורי: “ספר הרפתקאות יוצא דופן“). הרצל טבע את הביטוי “אם תרצו אין זו אגדה“, ואילו אצל באומן נשארת מזה רק הסיפא, "אין זו אגדה", אולי דווקא משום שלונה ניסה לכתוב אגדה אלטרנטיבית שמתחפשת להיסטוריה.
אם נקרא את “המסע המשולש“ בנפרד מכל הרמזים וההשוואות ההיסטוריות, אפשר בהחלט להתרשם ממנו לטובה כרומן סאטירי למדי, שמיטיב להנציח את רוח התקופה. כספר מסע הוא מוצלח ומזכיר לפרקים את ספר המסעות של מארק טוויין לארץ ישראל במאה ה־19 (“מסע תענוגות לארץ הקודש“), שגם בו היו לא מעט תיאורים טרגי־קומיים. הספר אף כתוב בשפה מעט ארכאית הנכונה לתקופה שאותה הוא מתאר, אך לא כזו שעלולה להקשות על הקוראים ליהנות ממנו.
הד"ר הציוני מוכר נקניקיות
"המסע המשולש" מנסה לתעתע בקוראים, ולא רק בערבוב המכוון שהוא יוצר בין בדיה למציאות. הוא מניע את העלילה קדימה ואחורה במכונת הזמן, ומכונת הזמן כאן היא עגלת חציר, ולפרקים גם כרכרה. מיטב כוחו של הרומן הוא בשחזור האמין והרהוט של רוח התקופה והניואנסים שלה. אכן מתקיים כאן מסע משולש. הראשון הוא המסע לבאזל בשנת 1897, הציר הראשי של העלילה, שבו ד“ר באומן מנסה להגיע במועד לקונגרס הציוני, אך הרכבת שבה הוא נוסע מגרמניה נעצרת בדרכה בגלל פיגוע בגשר המסילה, המבוצע על ידי בדלנים צרפתים. באומן מחפש דרכים חלופיות להגיע לבאזל, אך הוא רק הולך ומסתבך ונתקף בחרדה שהוא עלול להחמיץ את מועד פתיחתו של המפעל שאותו הגה. זוהי אודיסיאה ציונית שלפעמים מזכירה סיפור חלם, שהגיבור שלו, ולא רק בגלל אחד מהשמות הפרטיים שלו, הוא סוג של זליג וודי־אלני חרדתי.
העלילה השנייה היא המסע לארץ ישראל, המתרחש כאמור ב־1895. הוא מתפצל למסעות־משנה, שבכל אחד מהם נוצרת הסתבכות חדשה שהיא כמו המשך של הישנה, ואשר מאירה את דמותו של חוזה המדינה הבדוי באור שנוי במחלוקת ואף מפוקפק. המסע השלישי הוא כמדומה הביזארי מכולם, והוא נערך ב־1896 לברמודה, יחד עם בריגדיר גרמני שמאס בחייו, ממש כמו ד“ר באומן עצמו. כמו קולומבוס בשעתו, השניים טועים בניווט ספינתם, ובמקום להגיע לברמודה הם מגיעים לניו־יורק. הקצין מת בספינה ואילו באומן הופך לחסר בית, נפגש עם הומלס יהודי אחר, ושני ההומלסים רוקחים יחד את רעיון המדינה היהודית. בהמשך הופך באומן למוכר נקניקיות, מגשים את החלום האמריקני ומתעשר. בכל המסעות האלה קיימים קווים משיקים ברורים וזיקות גומלין בין פשע, שוד וטירוף, החמצת הרכבת ומסע בעגלה ועוד, היוצרים חוט מחבר, שהופך למעין חוט השדרה של הסיפור.
שיגיונותיו של ד“ר באומן וחילופי הזהויות שלו מעניקים אומנם דלק לעלילה, אך מציגים אותו, לטעמי, כדמות חד־ממדית מדי. הרצל היה איש עמוק, ואילו לונה מעדיף להראות את באומן בגחמותיו ובשטחיותו. הדמות שברא היא של נוירולוג ופסיכיאטר מצליח, אבל מלבד האמירה האירונית שבאפיון זה, הצד הזה אינו מועבר טוב מספיק בעלילה.
דמויות מוקצנות
לצד באומן משורטטות בספר דמויות משנה כמו זו של מישקה, המצטרף אליו למסע לבאזל בעגלת החציר מבלי שבאומן יודע שהוא אחיו של סשה, שאותו רצח בארץ ישראל; העגלון מנחם מנדל ובנו טוביה, המסיעים את השניים בעגלה; שני הבדלנים הצרפתים, הנאבקים על עצמאות חבל אלזס־לורן, ומזדהים לרגע עם מאבקו של באומן לעצמאות; איש המשטרה הטורקי, רב־פקד חמיט קוצ‘וק, שבאומן מנסה להימלט ממנו, ודמויות נוספות שאף אחת מהן אינה חומקת משבט הלעג של לונה, אולי למעט גולדה ובחיר ליבה סשה שעומדים על עקרונותיהם. לונה לועג לכולם, ולא רק לחוזה המדינה שברא. וכשכל הדמויות מוקצנות, לעיתים קשה להתחבר אליהן.
מעבר ללעג, נראה לעיתים שלונה מנסה לתפוס מרובה, ולא תמיד הדבר משחק לטובת הספר. גם טירוף, גם פיגועים, גם שוד, גם מעצרים, גם קרבות יריות, גם רצח, גם סיפור אהבה. מגדולת חזונו של הרצל נשאר ב“מסע המשולש“ מעט מאוד, ודמות הגיבור מוצגת כאקסצנטרית ואפלה. אם לונה מנסה להעביר לנו מסר חוץ־ספרותי חתרני (מן העטיפה: “נועז, חתרני, מקורי וחריף“), בכך שהוא מעביר את המוקד מהמילים הגדולות, הפאתוס והחזון של הקולקטיב ליחידים נלעגים ופאתטיים, מלאי חולשות, שמניעיהם קטנים ואישיים – לא ברור אם החתרנות והלעג מכוונים רק לדמויות, ובראשן אבי הציונות, או שדרכן הוא מבקש ללעוג לציונות עצמה.
זה כמובן מסר לגיטימי, אלא שלטעמי גם כדי לכתוב סאטירה כזו היה מקום להשקיע קצת יותר בפיתוח הדמויות, במיוחד בדמותו של ד“ר באומן, ולהפוך אותה למעט יותר עגולה ומרתקת. אבל אולי הבניית המציאות נראתה ללונה, בטעות, חשובה יותר מבניית הסיפור.
