כמעט 40 שנה לאחר מותו של חוקר ספרות התורה שבעל־פה, הרב פרופ' שאול ליברמן, רואות אור הערותיו והגהותיו על התלמוד הירושלמי. כחוקר מסודר רשם ליברמן הערות על טופסי התלמודים שבהם השתמש. את ההערות הכין לפרסום תלמידו הנאמן פרופ‘ משה עסיס. זוהי תופעה חברתית־לימודית ראויה לציון מיוחד. עסיס הוא פרופסור נכבד לתלמוד, שזכה לפרסם קטעים חדשים מכתב יד של הירושלמי, חקר הרבה ופרסם רבות בזכות עצמו ומשלו, אך הקדיש שנות עבודה מרובות להגהת ההערות של מורו ובעיקר לפרשנותן. הוצאת הגהות על ספרים היא תופעה נדירה בספרות התלמודית לדורותיה. כולנו זוכרים את הגהות הגר“א, ויש עוד מספר דוגמאות, אך כאמור התופעה נדירה. רק בודדים זכו לתלמידים נאמנים שהטריחו עצמם לחלץ משמעות מההערות האישיות שנכתבו לצורך זיכרונו של המחבר.
והנה, התופעה שמוכרת רק בעולם הישיבתי, מוצאת לה דוגמה מובהקת גם בעולם המדעי. אני מכיר כמה דוגמאות לתלמידים נאמנים או חברים טובים שקיבלו לידם טיוטה של ספר או מאמר והביאו אותו לדפוס, או השלימו את ההערות שבו. אך לא מקרה כזה, שבו ההערות האישיות, הקצרות והלקוניות, זוכות לפירוש והרחבה. זו בעיניי דוגמה מופלאה של כבוד לרב, ואשרי המורה שזכה בכך. כל העבודה נעשתה במסגרת מוסד שוקן, ולהבנתי המוסד גם מימן את עלויות הכתיבה וההגהה. בעולמנו המדעי גם זו תופעה מיוחדת.
הפסיד במאבק, זכה בפרס
פרופ' שאול ליברמן נפטר בארץ ישראל בגיל 85, שבע הישגים וכיבודים. הוא זכה להכין טקסט מדעי לארבעה כרכי התוספתא, להעיר הערות פרשניות לכמה מסכתות בירושלמי, לפרסם עשרות מאמרים שבכל אחד מהם עשרות חידושים מדהימים והערות מתוחכמות המשקפות ידע רב. ליברמן, בן דודו של החזון איש, גדל בישיבות מזרח אירופה אבל פנה להשכלה ולמד רפואה. בשנת 1927 עלה לארץ ולמד במחזור הראשון של החוג לתלמוד באוניבריטה העברית. הרב קוק, שעמד על למדנותו המופלאה, העמידו בראש מכון “הרי פישל“, מוסד רבני אך בעל פנים מדעיות, שעסק בטקסטים של פרשנים ראשונים והגהתם.
כבר בשנת 1932 התמנה ליברמן למורה במכינה לתלמוד באוניברסיטה העברית, אבל אז חל המפנה והוא ירד לארצות הברית וכיהן כראש המחלקה לתלמוד בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית (JTS), אף שהוא עצמו נשאר אורתודוקסי לחלוטין. שם חיבר את חיבוריו החשובים על התוספתא ועל הירושלמי. לאחר פרישתו עלה לארץ וכך התאפשר לו לקבל את פרס ישראל, שהוא בהחלט היה ראוי לו. הוא זכה כמעט בכל פרס אפשרי והיה חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ומעל הכול העמיד תלמידים הרבה. כמעט כל החוקרים שעסקו בחומר תלמודי בארה“ב גדלו על ברכיו, והוא זוכה אצלם להערצה בממדים ובניסוחים המזכירים את גדולי הרבנים בדורנו. גם ליברמן עצמו הדגיש והציג עצמו כ“הרב פרופסור“. אבי למשל, שגם הוא היה בעל שני התארים, כמעט לא השתמש בתואר רב מימיו. הוא הדין למלומדים אחרים.
מדוע ירד ליברמן לארצות הברית? משום שהפסיד במאבק על מינוי למשרת מורה במכינה באוניברסיטה העברית. בציבור נשמעו כמובן הערות ציניות שונות על כך שבאוניברסיטה חששו מפניו, מפני גדולתו או בגלל אופיו הדתי ועוד. התמונה נראית אחרת כאשר מבינים שהוא הפסיד בתחרות מול פרופסור גדליהו אלון ז"ל. האוניברסיטה הזעירה והענייה לא יכלה לקלוט את שני המלומדים הצעירים שפעלו בתחומים קרובים. מה היו התוצאות? אלון נפטר צעיר בן 49, אך בזמן הקצר שפעל זכה להקים מדע חדש, של היסטוריה לפי מקורות חז"ל. מעניין להשוות בין שני החוקרים, אך לא כאן המקום לכך. ופיסת מידע בלתי מוכרת בציבור: מאמץ רב נעשה למציאת מימון לספר היובל לגדליהו אלון. המארגנים פנו לליברמן שהיה ידוע כבעל ממון ונדיב לב, וליברמן לא רק התנדב לתרום סכום ניכר אלא הוסיף, בחיוך של אהבה, שאף יצרף לקובץ מאמר משלו ("שש מילים קשות בקוהלת רבה").
"רבנו חד לנו חידה"
הערותיו של ליברמן על הירושלמי קצרות. רבות מהן זכו להרחבות בספרים שפרסם, במיוחד במסכתות שבת, עירובין ופסחים שפירש בספרו "על הירושלמי". או בהערות על מסכת "נזיקין" – שלוש הבבות – שגם אותן זכה לפרש. להערות אחרות לא חזר המחבר, והן מונחות לפני הקורא לראשונה. לכל הערה הצמיד פרופ‘ עסיס פירוש, והפניה המתארת את תולדות הפירוש ומציינת למקומות שבהם נדון העניין בהרחבה בכתבי ליברמן. בהזדמנות זו הוסיף עסיס הערות מתורתו שלו. באופן זה זוכה הקורא למעין פירוש רצוף על הירושלמי, והפניות למקומות שבהם המשפט שבירושלמי נדון ביתר פירוט.
מה יש בתורתו של ליברמן, ומה אין בה? אפתח בכך שרוב המבקרים התפעלו תמיד מהיש הרב, אך לא מעט מבקרים הצביעו גם מה על מה שאין. קודם כל, ליברמן הוא איש של טקסט. אחד המאפיינים של הברק הליברמני הן מקבילות משפות אחרות (בעיקר יוונית) למשפטים, מונחים ומילים קשות. מילים קשות רבות בתלמוד ובמדרשים נתפרשו על ידו בפירושיו ובמאמריו. בהערותיו על טופסי הירושלמי אין פירושים מסוג זה; הרשימות מתמקדות בטקסט. למרות מיעוט עדי הנוסח לירושלמי, הקפיד ליברמן לציין כל חילוף נוסח, כולל כאלה שאין להם חשיבות אלא לבלשנים.
רבות מההערות שכתב ליברמן על הירושלמי הן כאלה. הנה למשל, דוגמה אחת מתוך אלפי ההערות: התלמוד אומר “בית ספר ובית תלמוד טובלין לסֹפר, ולא למָשְׁנֶה אבל לא לאחרים“ (מעשרות פ“ג ה“ג, נ ע“ד). המשמעות היא שמבני הלימוד מהווים את ביתו של הסופר, ולכן אם הכניס פירות לבית הלימוד הם חייבים במעשרות. אבל עבור אנשים אחרים הבית נחשב לזמני, והפירות פטורים מממעשרות. הסופר הוא מורה בית הספר ושוהה בבית הספר כל היום, לכן בית הספר נחשב לביתו הקבוע. סתם בני אדם עוברים במקום, וזו שהות זמנית. מה מעמדו של המָשנֶה (מלמד המשנה)? לכאורה גם הוא נחשב לעובר אורח במבנה. אך זו נוסחה מוטעית וצריך להיות "טובלין לספר ולמשנה". אכן פרט נאה ומשמעותי, אופייני לירושלמי. פרופ' עסיס מפנה מיד למקום שבו העיר על כך ליברמן, אגב פירוש תוספתא הקשורה לנושא.
לכאורה אפשר היה לחשוב כי הספר מיותר, שהרי חלק גדול מהפירושים נדון בהרחבה בפרסומיו הרבים של ליברמן. יתרונו של הספר הנוכחי הוא בכך שיש כאן הערות על הסדר, עם הרחבות (של פרופ' עסיס) שמפרשות את ההערות הקצרות. יתר על כן, רבים מהפרטים לא נדונו בספריו של ליברמן שפורסמו בהמשך. מתוך העושר האדיר אסתפק בדוגמה אחת מקרית. בירושלמי מעשרות (פ"ג ה"ו, נ ע"ד) נאמר: "… מה בא רבי יהודה להוסיף על דברי רבי עקיבה רבו? אמר לו לא כלום“. על כך העיר ליברמן "עיין ע"ז ספ"ק". ספ"ק הוא כמובן סוף פרק קמא, אך ההערה כולה בלתי מובנת. על כך כותב עסיס “רבינו חד לנו חידה“, ומציע את פתרונה. למשפט בירושלמי מעשרות יש מקבילה בירושלמי עבודה זרה; בשתי המסכתות מצוטטים דברי רבי יהודה, שכאמור ציטט את רבו רבי עקיבא.
הערה זו מדגימה יפה את עיסוקו של פרופ' ליברמן המנוח. עיסוק נקודתי, מבלי להאיר על התמונה הכוללת. המסורת שימרה את דברי רבי יהודה, אף שאין בהם חידוש מעבר למה שלימד רבו. אין צורך, בכל מקרה, לחפש אחר חידוש בכל משפט, וניתן גם לקבל שתנא אחד חוזר על דברי קודמו. מובן שאין כל חידוש בכך שתלמיד מצטט את רבו, אבל יש חידוש רב בטענה שהמסורת שימרה את דברי התנא המאוחר, אף שאין בהם חידוש. חוקרי תלמוד עמדו כבר על תופעה זו, אך כאן אומר זאת התלמוד עצמו. ליברמן עצמו לא עסק בשאלות הגדולות של עריכת המשנה או דרכי המסירה, אלא התמקד ופירש סוגיות, משפטים ומילים. בספר שלפנינו אלפי הערות כאלה, שכל אחת מהן עוסקת בתעלומה אחרת בירושלמי.
לא חולל מהפכות
ליברמן לא הציע מעולם להפוך את מבנה הסוגיה, לא עסק בהתפתחות ההלכה, לא חלק על דברי ראשונים, ולא הציע לפרש משנה שלא כגמרא. הוא הרחיב את ארון הספרים היהודי וכלל בלימודו גם את התוספתא והירושלמי. בכל אלה יש דרכי חקר חדשות שאינן עומדות בניגוד לדרך הלימוד המסורתית. ידע היוונית שבו הצטיין שימש להבהרת מילים קשות, ומסקנותיו לא עמדו בניגוד לדרך הלימוד המסורתית.
פירושיו וחידושיו של ליברמן מתחילים להתקבל גם בעולם הישיבות. למעשה, אין בדרכי עבודתו פריצת דרך מתודולוגית ממה שמקובל בלימוד המסורתי, ולבחור ישיבה טיפוסי קל לעיין ולקבל את תורתו. ראשית, רוב עיסוקו הוא בתוספתא ובירושלמי, וחידושיו אינם נוגעים לפסיקת ההלכה שממשיכה כידוע את מסורת הלימוד של התלמוד הבבלי. בדיקת הטקסט אין בה שמץ כפירה, והייתה מקובלת כדרך עבודה רגילה בראשונים. אמנם בין ראשי הישיבות בדורות האחרונים היו שהתנגדו לדרך זו, אך היא מתפשטת יותר ויותר בכל החוגים, זאת נוכח שפע יחסי של עדי נוסח העומדים לרשות הלומדים.
ליברמן המנוח זכה להוקרה רבה בעולם המדעי, והספר הנוכחי מלמד רבות על דרכי לימודו ועל הקפדנות שבה שקד על בירור הטקסט. ללא פירושיו של עסיס אי אפשר היה להבין את ההערות, וראוי עסיס להוקרה על הכבוד שחלק לרבו, ועל התרומה לתרבות ישראל בכך שהנגיש את ההערות ללומדים מן השורה.
זאב ספראי הוא פרופסור בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן ושותף במפעל הפירוש למשנה "משנת ארץ ישראל"
