מילי עשת לא האמינה עד כמה מורכבת הדמות של פייגי, גיבורת הסרט "עקרה" – סרטו החדש של הרב מרדכי ורדי, עד שהיא קיבלה את התסריט לידיה. "בכיתי וצחקתי תוך כדי קריאה ולא האמנתי שאני עומדת לגלם אותה".
עלילת הסרט מתמקדת בפייגי ונפתלי, זוג חסידי ברסלב שגרים עם הוריו של נפתלי בצפת. הם אוהבים וקרובים אך דבר אחד מטיל צל גדול על חייהם – השנים נוקפות ועדיין הם לא זכו לפרי בטן. ראש השנה מגיע, ונפתלי טס לאומן להתפלל להיריון על קברו של רבי נחמן. חמיה מזמין לחג את רבי אליהו, ספק נווד ספק רב, שמציע לפייגי תיקון באמצעות השופר הגדול שהוא נושא עמו. בשלב הזה פייגי עוברת תקיפה מינית והיא נכנסת לסחרור של כאב ואשמה. וכשנפתלי חוזר, יחסיהם מידרדרים.
את התסריט לסרט הביכורים העלילתי שלו כתב ורדי, במאי ורב הקיבוץ ראש־צורים, בהשראת שאלה הלכתית שנחשף אליה לפני הרבה שנים והשפיעה עליו מאוד. הרב עטלינגר שחי במאה ה־19 בגרמניה קיבל שאלה שנפתחת במילים "כל השומע תצִלנה שתי אוזניו", המתארת אדם שמציג את עצמו בפני אישה כאליהו הנביא ומשכנע אותה לקיים איתו יחסים אינטימיים.
"נושא הנגיעה היה סאגה שלמה, כי גם אני וגם יואב רצינו לתת יד מתוך חיבה בסרט ומרדכי אמר לנו לא, ולמעשה זו הייתה חוויה מדהימה והיה אתגר גדול ליצור אינטימיות על המסך בלי לגעת"
אל התפקיד הכואב הזה הגעת יחסית צעירה וכבר את מגלמת אישה עקרה וחרדית.
"אני אומנם צעירה יחסית, אבל יכולה להרגיש מהי החוויה של היעדר ילדים. את העולם הדתי לעומת זאת לא הכרתי בכלל עד שנפגשתי עם מרדכי, הבמאי. שאלתי אותו שאלות בזהירות כדי לא לפגוע, אבל רציתי לדעת כמה שיותר פרטים, כי בבניית דמות יש ירידה לפרטי פרטים, ובמיוחד בנושאים כמו נידה ויחסים אינטימיים בזוגיות. הוא הרגיע אותי כשאמר 'את יכולה לשאול הכול' ובאמת השיחות היו פתוחות לגמרי. במקביל דיברתי עם בת של חוזרים בתשובה, כי הסרט הוא על עולמם של בעלי תשובה וזה מגזר אחד בתוך העולם החרדי לסוגיו. הסתובבתי באזורים חרדיים והתבוננתי בנשים כדי להתחבר אליהן וללמוד משפת הגוף שלהן. פתאום גיליתי למשל, שהן הולכות מאוד זקוף אבל לא מוחצן, אז התחלתי לסגל את העמידה הזקופה ואז לשמוט קצת את הכתפיים פנימה. למדתי איך להתפלל, איך לומר קריאת שמע ובאיזו אינטונציה, שאלתי המון כי פחדתי שיגידו שפייגי מזויפת. היו טייקים שביקשתי לעשות שוב ושוב עד שארגיש שזה מדויק לה, אבל לפעמים מרדכי אמר לי שלא צריך כל כך להתכוון, כי גם דתיים לא משקיעים כוונה עמוקה בכל ברכה שהם מברכים והרבה פעמים הם עושים דברים כלאחר יד. בסופו של דבר זה סיפור אנושי ובעיקר התחברתי למקום שלה כאישה שמרגישה שהיא פגומה ולא מספקת את הבסיס ולכן אין לה מקום".
בחלקו הראשון של הסרט, לפייגי ולנפתלי יש זוגיות קרובה ואוהבת וככל שהעלילה מתקדמת היחסים ביניהם הופכים מורכבים יותר ויותר. "יואב (רוטמן, שמגלם את נפתלי, ע"ק) ואני, יצאנו מנקודת הנחה שהם כל כך אוהבים שזו גם אבן הבסיס של הזוגיות שלה שנשברת בהמשך". אומרת עשת, "החיים בתוך בית ההורים יוצרים מחנק, ומנגד היא רואה את הזוגיות של ההורים שלו, שהיא יציבה ויש להם זה את זו. כשהיא נפגעת, נסדקת האמונה שלה, מערכת היחסים שלהם מתערערת והיא נותרת לבד. לזה אני יכולה להתחבר מאהבות גדולות שלי שנשברו ויודעת להגיד איך זה לאכזב אהבה גדולה".
ואז היא מאפשרת לאחרים לפגוע בה?
"שאלתי את עצמי איך היא הגיעה למקום כל כך קשה, והבנתי שהיא חושבת שאולי אין לה זכות והיא לא ראויה כי היא לא מביאה ילדים, דבר שהוא משמעותי בזוגיות. היא כל כך רוצה להיות אמא ולכן היא מְרצה את הסובבים אותה ומתנהלת בנימוס גם כשבא לה לצעוק".
את חושבת שהיא מאשימה את עצמה?
"זו מחשבה שהיא בלתי נמנעת, אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. היא התחתנה עם נפתלי כשהיה צעיר מאוד וגם היא הייתה בעצם ילדה, אבל לו יש אמא ואבא ולה אין כלום. היא דמות שחושבת שלא לגיטימי מבחינתה לומר משהו, כי אין לה ילד, וכשהאורח מגיע וכולם מהללים אותו והוא נחשב קדוש, היא מאמינה להיררכיה הזאת. 'לא ידעתי שיש דבר כזה רב רשע', היא אומרת בסרט כי היא לא האמינה שדבר כזה יכול לקרות ובאמת הדיון של הרבנים בהמשך נותן אישור לחוויה שלה".
חיפשתי בסרט אחוות נשים אבל חמותה, אמו של נפתלי, לא מספקת לה נחמה.
"לחמותה יש נוכחות חזקה, היא פועלת מתוך כוונות טובות אבל הדרך שלה מעוותת. כשפייגי עוזבת, חמותה באה אליה ומבקשת ממנה לחזור הביתה ובאותה נשימה היא אומרת לה 'אומרים עליכם דברים'. היא מנסה להחזיר אותה בדרך מניפולטיבית שהיא ההפך מאוהבת. אומנם היא לא מתכוונת לפגוע בה אבל פייגי מרגישה שבאמת אין לה על מי לסמוך אז היא בוחרת לקום ולעשות מעשה".
עשת אומרת שאומנם גבר כתב את התסריט וביים את הסרט אבל שתי הגיבורות הן אלו שמובילות את הסיפור. "כשחמותה של פייגי, (אילנית בן־יעקב הנהדרת, ע"ק), מבינה שאורח שהיא לא הזמינה הגיע אליהם לחג ובעלה מבקש שהיא תכין קפה, היא עונה בחדות, 'תכין לו אתה', כי היא חזקה. אבל פייגי שונה ממנה. קשה לה לדבר ואין לה עם מי לדבר, והייתי צריכה לבנות אותה סביב האילמות הזו".
הקוראים ומי שצפו כבר בטריילר, מבינים שהסרט עוסק בפגיעה מינית. איך התמודדת עם הסצנות האלו, בסרט שמבוים על ידי אדם דתי ושאין בו אפילו מגע אחד בין גברים ונשים?
"נכון שמדובר בעולם שלתחושתי מנוהל בידי גברים, אבל אז קראתי את הדמויות והבנתי שספציפית פה, בתסריט הזה, יש המון מקום לאישה והנשים הן אלו שמובילות. היה לי חשש בהתחלה מהבימוי אבל מרדכי, כאדם דתי, פתוח לשיח ויש הבנה, ובסוף יותר מהכול מדובר בעולם אנושי ולא בהכרח הדתי. עצם העובדה שהוא כתב את התסריט נתן לי ביטחון שכגבר הוא יוכל לביים אותי כאישה.
"נושא הנגיעה היה סאגה שלמה, כי גם אני וגם יואב רצינו לתת יד מתוך חיבה בסרט ומרדכי אמר לנו שלא, ולמעשה זו הייתה חוויה מדהימה והיה אתגר גדול ליצור אינטימיות על המסך בלי לגעת. בהתחלה לא היה לי קל אבל הבנתי את הגישה שלו וקיבלתי את המגבלות האלו. השיא באמת היה בסצנת הפגיעה: איך אני אגרום לצופים להאמין שאני עוברת את זה, ואפילו כעסתי קצת שלא התאפשר לנו לגעת, כי אי אפשר לייפות סיטואציה כזו, ופחדתי שתיווצר חוסר אמינות. בסוף סמכתי על הבמאי וכשראיתי את התוצאה הסופית על המסך, נדהמתי מכמה שזה עובר ברגישות".
"הסתובבתי באזורים חרדיים והתבוננתי בנשים כדי להתחבר אליהן וללמוד משפת הגוף שלהן. פתאום גיליתי למשל, שהן הולכות מאוד זקוף אבל לא מוחצן, אז התחלתי לסגל את העמידה הזקופה ואז לשמוט קצת את הכתפיים פנימה"
גם הלבוש, הבגדים הארוכים וכיסוי הראש יצרו אצל עשת הרגשה אחרת, "כששמו לי את ה'בובו' על הראש הרגשתי פתאום שהפנים שלי חשופות ושאני לא יכולה להיעלם בתוך השיער, אבל הבגדים הצנועים שמכסים נתנו לי הרגשה מאוד נוחה, כי הרגשתי דווקא חופשייה בתוכם. בכל הצילומים נכנסתי לעולם פיזי שלא היה מוכר לי. הפרדת המיטות, למשל, חיזקה את הכמיהה כי החוצץ והאין מודגשים יותר. כשצילמנו בצפת, הרגשתי שזו המציאות של פייגי. הסתובבתי בסמטאות לבושה כדתייה ותהיתי האם הנשים הדתיות ברחוב רואות עליי שאני משחקת".
אני מאוד האמנתי לצעקה שלך ביער, שהפתיעה אותי, כי אנחנו רגילים לראות בדרך כלל גברים שהולכים להתבודד ולצעוק ולא נשים.
"דיברתי לא מעט עם בחורה מברסלב על העניין הזה של ההתבודדויות ושאלתי אותה האם זה מנהג שגם נשים עושות, והיא אמרה שפחות, אבל הן גם עושות את זה. אני חושבת שבמקרה של פייגי זו צעקה בלתי נמנעת. היא אומנם מקושרת לברסלביות שלה, לבית וליער, אבל זו צעקה שחייבת לצאת. בניתי אותה כמישהי שלא מדברת, וגם לא היה לה למי לספר וגם אם ההורים שלה היו לידה, היא לא הייתה אומרת. אבל ברגע שהתפרקה לה הזוגיות לא היה לה אל מי לפנות יותר, ומכאן הצעקה".
לאחר שפייגי עוברת את הפגיעה היא מטיחה כלפי קרוביה: "אני לבד, השארתם אותי לבד". עשת טוענת שהאמירה מזקקת את הדמות במלואה: "כשניסיתי להגדיר לעצמי את הדמות של פייגי, מפני שאני הפוכה ממנה, הייתי צריכה לנעול בתוכי דברים ולנהוג באיפוק. היא אפילו לא הייתה צריכה להגיד 'אני לבד', כי ברור לכל אורך הדרך שהיא בודדה. אז האיפוק של הסרט מספר את הסיפור בעיניי הרבה יותר נכון. גם התסריט וגם הבימוי על הסרט היו בסופו של דבר סימביוזה בין שקט לסערה".
עשת נולדה בירושלים וגדלה ביישוב מסילת־ציון להורים שבאים מעולם המשחק. אביה שחקן ומפיק תיאטרון שניהל בין השאר את הסטודיו למשחק "ניסן נתיב" בירושלים. אמה מדבבת ומורה למשחק. עוד לפני "עקרה" היא הספיקה לדבב בסרטים ולשחק בסרטי טלוויזיה וקולנוע, בהם בסרטו של ערן קולירין "מעבר להרים ולגבעות", שם היא מגלמת צעירה ישראלית מרדנית המסתבכת עם בחור פלסטיני. כשוורדי חיפש שחקנית שתגלם את פייגי, דמותה עלתה לנגד עיניו.
לעומתה, לוורדי ותק של עשרים שנה בעולם הקולנוע. הוא היה ראש מגמת תסריטאות וראש בית המדרש בבית הספר לקולנוע "מעלה", ולפני שלוש שנים עזב את מעלה והפך למנהל אמנותי בקרן קולנוע שומרון. הוא הספיק לביים סרטים שנדמה שכמעט כולם עוסקים בטאבו שבחברה הדתית: הצצה אל הדור השני והמרדן של חוזרים בתשובה, הפרעות נפשיות, דילמות להט"ביות, יוזמת פיוס בין מתנחלים לפלסטינים, ועכשיו סרט שעוסק בסיפור קשה של סמכות דתית מקולקלת.
"אני חושב שהיהדות היא הומנית", מסביר ורדי, "ואני יודע שזה מושג שנוי במחלוקת לנוכח העובדה שהתורה מחייבת לסקול את מי שמחלל שבת. אבל העולם היהודי נותן מקום לחמלה, לאנושיות ולהתייחסות אל האחר. הנושאים שאני עוסק בהם אכן קשורים למקומות האלו שדורשים אנושיות, ופייגי היא לחלוטין דמות מוחלשת שצריך לנהוג כלפיה בחמלה.
"השו"ת של הרב עטלינגר שהיה ההשראה לסיפור העסיק אותי גם בשיעורי תורה עוד לפני שחשבתי להפוך אותו לסרט, משום שהפסיקה של הרב אז הציגה תפיסה מתקדמת. הוא פטר את האישה מאשמה, כדי להתיר את הזוג כך שיוכלו להמשיך לחיות את חייהם. היו פוסקים שחלקו עליו אבל הוא צדק כשקבע שכשמופעלת על אישה סמכות דתית שהיא מאמינה בה, אין עליה אחריות. אונס הוא לא בהכרח בכוח פיזי. צריך להבין שכשמופעלת סמכות על אישה, גם כשהיא לא מתנגדת, זה לא מבטא הסכמה. בעיניי השו"ת הזה הוא מצפן לפסיקה שהיא לא טכנית אלא ערכית. לאחרונה התבסס הרב דיכובסקי על הפסק הזה כדי להתיר את הנפגעות של עזרא שיינברג מצפת.
"תפיסת הקדושה בראש של פוגעים היא כל כך מעוותת עד שהם מצדיקים את מעשיהם. דמותו של 'הרב' המתארח בסרט כל כך בטוחה בעצמה שלרגע הוא לא מתנצל, הוא עומד זקוף ויש לו משנה סדורה, הוא לא מתבייש במה שהוא עושה".
לדברי ורדי "משהו בבסיס התודעה שלנו ביחס לנשים וביחס לדחפים המיניים דורש תיקון במובן החברתי הרחב. כולנו יודעים שזה קורה בכל המגזרים וכולנו נושאים באחריות ובאשמה קולקטיבית. נתתי לכך הד בסרט בעריכה מקבילה של שתי סצנות: הגברים כולם, כולל הרב, הדיינים, נפתלי וגם בלהה אמו, מתוודים על חטאיהם בבית הכנסת ביום הכיפורים, בזמן שפייגי בורחת ליער וצועקת לשמיים, אך צעקתה מופנית גם אל הקהילה כולה".
בסרט "עקרה" מבקש ורדי לקרוא לאדם הדתי ולאדם בכלל, להפעיל את השכל הישר ולא ללכת באופן אוטומטי אחרי אחרים. 15 שנים נדרשו לסרט להבשיל ובסופו של דבר הוא צולם בין שני הסגרים בתקופת הקורונה. איש מאנשי הצוות לא חלה והרחובות היו כמעט ריקים, כך שהרקע האקטואלי שיחק לטובת הסרט.
"אחרי ההקרנה ניגשה אליי מישהי", אומרת עשת, "וסיפרה שהיא עבדה הרבה שנים במחסה לנפגעות תקיפה מינית וכשהיא ראתה את הסרט היא חוותה מחדש את כל התקופה ההיא. זו התגובה שהכי ריגשה אותי, אבל יש גם כאלה שמתבלבלים ביני לבין פייגי כי הם שואלים אותי אם חזרתי בשאלה", היא מסיימת בחיוך.
