בשקט־בשקט, מתחת לאף של כולנו מתרחשת מהפכה שקטה. בשנים האחרונות, יותר ויותר אולפנות בוחרות להעמיד בראשן רבנית. עד לא מזמן, באופן מסורתי, את תפקיד הדמות התורנית־רוחנית מילאו רק גברים, אבל היום מנשבות רוחות חדשות – ולא רק באגפים הליברליים של הציונות הדתית, חלקן אף לא מגדירות את עצמן כפמיניסטיות.
לא יהיה זה מוגזם לקבוע שכל גוני הציונות הדתית נכנסו לכתבה הזו דרך ארבע הרבניות והמוסדות שהן פועלות בהם. השיחה המשותפת של רבניות האולפנה מפגישה מצד אחד את הרבנית ליאל סעד (39) אם לשבעה מאולפנת אלומה שדות־נגב – אולפנה בדרום שהאוכלוסייה שלה ברובה ספרדית־דתית־מסורתית – ואת הרבנית איילת סגל (46) אם לשלושה מפלך ירושלים שפועלת בתוך האליטה הירושלמית והפריווילגית, עם הרבנית רחל ריינפלד־וכטפוגל (47) מאולפנת אמית נגה בבית־שמש, שמתארת את האולפנה שלה כהטרוגנית מאוד (משפחות ותיקות מבית־שמש, משפחות אמריקניות ומשפחות מהגרעין התורני, בנוסף לבנות המושבים של מטה יהודה), והרבנית ד"ר שולמית בן־שעיה (41), אם לשבעה מאולפנת אמית להב"ה בקדומים שמייצגת את הציונות הדתית המתנחלית שגם היא כידוע כבר מזמן אינה מקשה אחת.
כיוון שמדובר על שדה חדש שבו הן מפלסות את דרכן, כל אחת מהרבניות מעצבת את התפקיד באופן שמתאים לה ולאולפנה שלה. מגוון הפעילויות רחב: מענה על שאלות הלכתיות בוואטסאפ, העברת שיעור שבועי בכינוסים של האולפנה, השתתפות בצוות הניהול וכן שיחות אישיות וליווי תלמידות. רבניות האולפנה החדשות מנסות להיכנס בכל חרך אפשרי. "זה תפקיד שיש בו המון גמישות והמון יצירתיות. אני נדרשת לחשוב מחוץ לקופסה באופן שוטף", אומרת הרבנית ליאל סעד, וכולן מסכימות. "אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות להיוולד בדיוק ברגע הזה בהיסטוריה", אומרת הרבנית רחל ריינפלד־וכטפוגל, "מצד אחד זכיתי להיות בדור שבו התאפשר לי ללמוד תורה בצורה שנשים בדורות קודמים לא זכו, ומצד שני אני גם זוכה ליהנות מהראשוניות של התפקיד שלי כרבנית ומהאפשרות לצקת לו את התוכן שלי".
הרבנית סגל: "בעבר בכל המדרשות היו פונים לראש המדרשה ולר"מית בשמן הפרטי, בעוד לכל גבר קראו 'הרב', וזה מתחיל להשתנות. זה קשור גם לעמדה של הנשים עצמן; נשים מוכנות לשאת על עצמן את הכותרת הזו ויש לכך חשיבות עצומה בעיניי"
הן סקרניות לשמוע מה כל אחת עושה בבית ספרה ואיך התפקיד נראה ונשמע אחרת בכל מקום. "יש הרבה חופש וזה מבורך", אומרת הרבנית ריינפלד־וכטפוגל. "אני חושבת שנשים ממלאות את התפקיד היום באופן שונה מגברים, זו הכללה גסה כמובן, אבל לנושא המגדרי היו השפעות. אם רבני אולפנה היו בעבר בתפקיד רשמי יותר והתרכזו בהעברת שיעורים שבועיים בכינוסים, באופן פשוט – כי זה לא היה מתאים – אנחנו נכנסות לכל מקום". "העולם השתנה", מוסיפה הרבנית סעד, "הבנות מחפשות קרבה וקשר".
"לפני עשר שנים, כשהיו אומרים רבנית אולפנה או רבנית בית ספר, באופן אוטומטי זה היה מקבל גוון פמיניסטי, ליברלי, דבר שלא שייך לעולמות השמרניים. מאן דכר שמיה", אומרת הרבנית שלומית בן־שעיה, הנטועה בעולם הדתי־שמרני. היא מתבלת בטבעיות את השיחה בארמית, ופונה לתרגם לי: "זה לא יעלה על הדעת – כי אי אפשר לחשוב על זה". הרבנית בן־שעיה נכנסת לשנתה השביעית בתפקיד. "התגלגלתי לסיטואציה", היא אומרת. "אני זוכרת בדיוק את הזווית בכביש שהייתי בה כשהרב יוני לביא, קודמי בתפקיד, התקשר אליי לבקש שאחליף אותו. אמרתי לו 'תרגיע, בוא תמחק את ההצעה לפני שתתגלגל לפסים מעשיים'. הייתי חודש אחרי לידה. ראשת האולפנה התקשרה לשאול אם אפשר לקפוץ אליי. אני לתומי חשבתי שזה ביקור אחרי לידה, אבל היא באה במטרה לשכנע אותי לקחת את התפקיד ולא זזה מהבית עד שקיבלה תשובה חיובית".
בין שתרצה ובין שלא, הרבנית בן־שעיה היא פורצת דרך. "מהגדולות שבתחום", מעידה עליה הרבנית ד"ר איילת סגל. "יש תהליכים מאוד עדינים שמתנהלים מול החמ"ד", אומרת הרבנית בן־שעיה, "ייאמר לשבחו של אברהם ליפשיץ, שלפני שש שנים הבין את המגמה וכינס פגישה בנושא. בשנה האחרונה כראש החמ"ד הוא אפילו הציב את הנושא כיעד – להגדיל את כמות הנשים שנושאות בתפקידי רבנות באולפנות. מאז זה קצת נתקע, אבל השטח אמר את שלו. לפני חמש שנים היו שתיים־שלוש נשים שנושאות אם התואר רבנית בית ספר, היום אפשר להגיד שיש בין 20 ל־25 נשים כאלו. משנה לשנה המספר עולה בכפולות".
הרבנית בן־שעיה נתפסת בעיני חברותיה לקבוצה כמנהיגה, וגם נשים אחרות שנכנסות לתפקיד חדש כרבניות בית ספר רואות בה כתובת להתייעצויות וחפיפה. "כשנכנסתי לתפקיד הייתי בודדה במיוחד מבחינה מקצועית. רציתי ללמוד מאחרות וככה נפתחה קבוצת הוואטסאפ שלנו".
איך התקבלתן במערכת בתחילת הדרך?
"האמת היא שאף אחד לא היה נגד, פשוט לא ידעו איך לאכול את זה. אני זוכרת שדיברתי עם מישהו מהחמ"ד ושאלתי אותו איך יכול להיות שאני מקבלת תקן ושעות של רב אבל אין לי שום קשר עם המפקח על רבני בתי ספר או עם רבנים אחרים שממלאים תפקיד מקביל לשלי. בעקבות השיחה הזו הגיע אליי לבית הספר הרב חיים ענזי – האחראי על רבני בית ספר בחמ"ד. אדם בלי טלפון נייד, כן? הוא רצה לראות בעיניים שלו את התופעה, ואחרי הביקור הזה התחילו להתקדם כל מיני תהליכים. הוא פתח את הפורום של נשים שהן רבניות בחמ"ד ויצר השתלמויות של רבניות בית ספר. היה איזשהו רגע שבחמ"ד הבינו שיש מגמה כזו, ושהם חייבים ללכת איתה או נכון יותר לומר, שכדאי להם להיות חלק מזה".
הרבנית איילת סגל, שמגיעה מהאזורים הליברליים של הציונות הדתית מגיבה לדברים ואומרת ש"רבנית אולפנה זה לא משהו לעומתי, אלא משהו מאוד טבעי שלבנות תהיה דמות רבנית־נשית להתייעץ איתה. זה לא משהו מאיים". אבל לא כך היו פני הדברים עד לא מזמן. היא מסכימה. "מדהים לראות את השינוי".
"מה הגיוני יותר מזה שלנערה באולפנה יהיה מודל רוחני שהיא אישה, שגם מאפשרת מקום לקרבה, וגם מציבה מודל לחיקוי. שבת אולפנה תוכל לחשוב 'אני רוצה להיות כמוה'?" אומרת הרבנית ליאל סעד, שהתחילה את דרכה באולפנה כראש מדרשת הערב של המוסד (תוכנית רשות), ובשנה שעברה קיבלה את תפקיד רבנית האולפנה. "ההבדל הגדול בתפקידים מתבטא בכך שקודם לכן עבדתי בעיקר עם קבוצת אליטה, והיום אני אמורה לתת מענה לכלל הבנות שמגיעות מרקעים וסגנונות חיים שונים", היא מסבירה ומעידה שההורים והבנות קיבלו את התפקיד החדש שלה בטבעיות ובשמחה. "הן מרגישות בנוח לדבר איתי על החבר, לפעמים הן משתפות אותי בדברים שאני שואלת את עצמי איך הן מדברות איתי בכזו פתיחות, משמח אותי שהן מרגישות בנוח לפנות אליי, ומבינה שבאמת זה דור שונה מהדור שלי. דור שמחפש קשר ולא סמכות".
הרבנית בן־שעיה: "אני באמת רוצה שהבנות והתלמידות שלי יוכלו ללמוד אצל דמויות גבריות, ולו כדי שידעו שגברים הם אנשים טובים, חיוביים, מיטיבים, שיש מה ללמוד מהם. צריך לפתח בהן כלים להתמודד עם עולם מעורב וצנוע"
למה בעצם זה לא היה עד עכשיו?
"צריך לומר ביושר – לפני 15 שנה באמת היו מעט נשים שיכלו למלא את התפקיד הזה", אומרת הרבנית בן־שעיה, והרבנית סעד מסכימה איתה. "זו תולדה של מהפכת המדרשות, גידלו נשים שיכולות וצריכות למלא תפקידים כאלו".
ואף שהיום פחות גבות יורמו כלפי רבניות בית הספר, עדיין הן עלולות להיתקל בחשדנות. הרבנית ריינפלד־וכטפוגל, שנכנסת לשנתה השלישית בתפקיד, מספרת שהיא נתקלה בתגובות כאלו. "הרבנית היא פמיניסטית" כשם גנאי כלשהו, תהיות מה היא בכלל יודעת וספקנות לגבי היקף ידיעותיה. "אבל ברגע שמכירים החשדנות מתפוגגת. הרב אילעאי עופרן אמר לי פעם שבעצם רבניות אולפנה זה התפקיד היחיד שהמדינה משלמת משכורת לתפקיד רבני שפתוח גם לנשים. אישה לא יכולה להיות רב שכונה או עיר, לא רב בית חולים או כלא. אבל היא יכולה להיות רבנית אולפנה".
ארבעתן נושאות בגאון את התואר "רבנית", וגם בזה יש מן החידוש. "המילה רבנית שינתה את פניה", אומרת הרבנית סגל. "בעבר היה ברור שזה אשת הרב. בעשר השנים האחרונות יש גם נשים שנושאות את התואר בזכות עצמן, בזכות התורה לשמה שהן למדו והתפקידים שהן ממלאות".
הרבנית סגל מציינת שהתהליך היה הדרגתי. "בעבר, בכל המדרשות היו פונים לראש המדרשה ולר"מית בשמן הפרטי, בעוד לכל גבר קראו 'הרב', וזה מתחיל להשתנות. זה קשור גם לעמדה של הנשים עצמן; נשים מוכנות לשאת על עצמן את הכותרת הזו ויש לכך חשיבות עצומה בעיניי".
הרבנית סגל, המשמשת רבנית בית ספר פלך ירושלים, היא בוגרת פלך בעצמה, כמו גם ואחיותיה ובתה. "היה ניסיון להשתמש במילה 'חכמה' אבל זה לא תפס. יש אולפנות שבהן נשים נקראות 'מובילה רוחנית', אבל בעיניי גם זה לא מוצלח. זה שם שלא אומר הרבה לבנות. מה זה בעצם מובילה רוחנית? לא אהבו את המילה רבנית כי זה נשמע מיושן ומקטין אבל כשאני נכנסתי לתפקיד אמרתי שרבנית זו כותרת מצוינת בעיניי, אני גם אוהבת את זה שזה נשמע שמרני ובעיקר שזה מובן לתלמידות. זה שם שמשרת את התפקיד ומשרת את המקום של התורה בבית הספר. ברגע שהבנות קוראות לי 'הרבנית', באופן אוטומטי יש כתובת לשאלות הלכתיות. זה מאוד מובן וברור בשפה החינוכית של בית הספר שאישה שלמדה הלכה וגמרא ותורה תהיה הדמות התורנית המובילה, לא הייתי צריכה להיאבק על זה ועל המקום שלי אבל השימוש בשם 'רבנית' גם בפלך הוא חדש".
הרבנית ריינפלד־וכטפוגל, שלמדה ב"נשמת", מספרת שבהתחלה למדה לכיף, "ואז הבנתי את גודל האחריות שיש לי. הבנתי שאני חייבת להנגיש את הידע ההלכתי שלי לעולם". בשנת הלימודים הקרובה היא תיכנס לשנתה השישית בתפקיד רבנית בית ספר. "כשהתחלתי את התפקיד במוסד הקודם התקיים דיון פנימי איך נקרא לנושאת התפקיד – והוחלט לקרוא לילד בשמו – 'הרבנית', ולא מובילה רוחנית ודומיו. כיום אני מוצאת את עצמי, בדומה לאיילת, במסע שכנועים מול הקולגות שלי. אני אומרת 'זה לא קשור אלייך, את לא הנושא, זה כבוד התורה'. כשעזבתי את המוסד הקודם תלמידות בכיתה ח' שאלו אותי אם יהיה במקומי 'רבן'. זה הקסים אותי. גדל דור שיודע מי זו רבנית וגוזר משם את המילה רבן ולא ההפך".
לאחרונה שודרה סדרת כתבות בכאן 11, "עדויות מהאולפנה" שבה מספר בוגרות אולפנה העידו על פגיעות שחוו מידי רבנים שלימדו באולפנות שהן למדו בהן. אבל ארבע הרבניות כאן מבקשות להבהיר שתפקידן אינו רק תגובה למקרים כאלה. "מה שאנחנו עושות לא מגיע כקונטרה לפגיעות מיניות, זה לא שיש פצע ובאנו להיות פלסטר, אלא באמת יש פה התקדמות של העולם", מעירה הרבנית סעד, ובצדק.
מה שנראה לנו הגיוני לפני 15 שנים, היום נראה לנו כמעט הזוי. מהערות על צניעות מרבנים, שיעורי אישות שרבנים לימדו ויחסים קרובים בין רב לבנות אולפנה. "כשרב העיר לי על צניעות, זה נראה לי לגיטימי", אומרת הרבנית סעד, "היום אם רב או ראש אולפנה כלשהו יעיר לבת, זה בחיים לא יעבור".
ובכל זאת, גם אם זה לא המקור לתפקיד שלכן, כבר שנים ארוכות שרבות מאיתנו הרגישו טעם לפגם באופן שבו התנהלו הדברים באולפנות גם מבחינת האופן הבריא וההגיוני של חינוכן של נערות.
הרבנית סגל: "אני פועלת בתוך קהילה עם תודעה פמיניסטית וליברלית, וברור מבחינת קהילת בית הספר וההנהלה שלא יעלה על הדעת שגבר ינהל את המקום, וגם דמות של רב גבר היא דבר לא סביר והגיוני בעיני שיהיה לו מקום באולפנה או בבית ספר של בנות. אני חושבת שנכון שהדמות החינוכית שתהווה מודל להשראה ולהתייעצויות ושיחות אישיות – שבהן עולים לא פעם נושאים אינטימיים על זוגיות ומיניות ולהט"ביות – תהיה אישה. זה שיח מאוד אישי, אינטימי ופתוח, כמעט מחריד לחשוב שבת תנהל שיחה כזו עם גבר.
"זה דבר שאני גם מדברת עליו עם בוגרות, בין שהן במכינה או בשירות, גם אם יש לכן ר"מ במדרשה שימו לב אילו שיחות אתן מנהלות איתו ואילו לא. אני מעודדת אותן לפתח בחינה ביקורתית. לפעמים יש ראש מכינה כריזמטי ומהמם כזה וצריך להיזהר מדמויות כאלו ששואבת לשיחות אינטימיות. שימו לב לגבולות, ושיחות אישיות עם גבר תעשו שתי תלמידות יחד, לא חייב להיות אחד על אחד, בטח לא בערב, ולא במקום חשוך שאין בו אנשים".
העמדה הזו לא עלולה לפגוע באמונת חכמים?
"אני רוצה שתהיה להן אמונת חכמים, אבל יחד איתה סימן שאלה. שיהיה אמון בבני אדם אבל לא אמון עיוור. יש לך כאב בטן? בלבול? יש לפנות לעזרה ולהתייעצות. והדבר הזה נכון גם לגבי נשים. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו כל הזמן מתי אנחנו מנצלות את הכוח שלנו, איך אנחנו משתמשות בכריזמה שלנו בצורה בריאה ואיך אנחנו מציבות גבולות בריאים. גם נשים צריכות להיות מודעות לזה".
"הסיפור שהכי טלטל אותנו היה הסיפור של המורה משעלבים" (פרשת ציפי דינר שפורסמה בידיעות אחרונות. ב"ק), אומרת הרבנית בן־שעיה. "זו הייתה ממש מכה בבטן הרכה. פגיעות מיניות הן פגיעות מיניות ולא משנה אם עשו אותן גבר או אישה. גם את הצוות שלי זה טלטל מאוד, יותר מכל סיפור על גבר. פתאום כל מחנכת שאלה את עצמה האם בדיעבד היא חצתה גבולות. אצל אחת ישנו תלמידות בבית, אחרת עשתה שבת אולפנה. חשבנו שאנחנו חסינות, ואחרי הסיפור הזה הבנו שדווקא כנשים, הגבולות עלולים להיות חמקמקים ושצריך לשים זרקור על המקומות האלו. אנחנו צריכות להתייחס לעצמנו כיצורים אנושיים עם חולשות ולזכור שלפעמים הרבה רצון טוב גם יכול לפגוע".
"הכתבות האלו עשו לנו שירות, דברים שאנחנו מדברות עליהם אבל לא היו בפרונט", אומרת ריינפלד־וכטפוגל. כולן מסכימות שעוד לפני הפגיעות, השיח הפנימי אמור להתמקד בשאלות שקשורות להתנהלות בריאה ונכונה. שאלות שקשורות לגבולות כמו האם צריך לענות בוואטסאפ לתלמידה בארבע לפנות בוקר, ושאלות שקשורות למגע ולמרחב בטוח. "אנחנו לא רוצות להגיד 'לא נוגעים בתלמידות'. יש משהו חשוב במגע, אבל מגע יכול להתפרש אחרת עם תלמידות שונות", היא מוסיפה, "כנ"ל לגבי גלישה למקומות אינטימיים בשיח, לבדוק איפה פולשים למרחב פרטי שיכול להתפרש לא נכון, גם אם אין שם כוונה רעה".
"מצד שני", מוסיפה הרבנית בן־שעיה זווית נוספת לנושא, "אני באמת רוצה שהבנות והתלמידות שלי יוכלו ללמוד אצל דמויות גבריות, ולו כדי שידעו שגברים הם אנשים טובים, חיוביים, מיטיבים, שיש מה ללמוד מהם. צריך לפתח בהן כלים להתמודד עם עולם מעורב וצנוע ולכן דווקא דמויות חינוכיות גבריות מיטיבות באולפנות יכולות לעשות טוב". היא מוסיפה שלא כל חייה היא חשבה ככה. "פעם חשבתי שאולי עדיף למדר גברים שהם יעסקו בחינוך של בנים ואנחנו נעסוק בחינוך של הבנות. אבל עם הזמן הבנתי שהעולם הוא מעורב. יש בנים בסניף, בצוותי הדרכה ובמד"א, אחר כך בלימודים הגבוהים ובעבודה.
"עבדתי במכללת אורות, ושם השקעתי המון אנרגיה עם הסטודנטיות לקראת היציאה לשדה החינוכי. סטודנטיות דוסיות, קומונריות בתנועת אריאל שהלכו ללמוד חינוך ועכשיו הולכות להיות מורות בתיכון דתי. ואז הן מתיישבות בחדר מורות וכשמתיישב לידן מורה גבר, הן מאבדות את זה. אנחנו חוטאים לעצמנו שלא מחנכים להתנהלות נכונה ומיטיבה וטהורה בעולם שהוא מעורב. ולכן המגמה של מידור הגברים מדאיגה מאוד, אנחנו עוד נשלם עליה מחיר כבד".
בתפקידן הן הפכו להיות כתובת לבנות, למורות ולמשפחותיהן לשאלות הלכתיות. הרבנית ריינפלד־וכטפוגל מספרת שפנתה אליה תלמידה שרצתה לעשות נזם "ואבא שלה אמר שאם היא תביא מכתב מהרבנית שזה לא אסור, הוא ירשה לה. אמרתי שאני לא שולפת תשובות וביקשתי שתכתוב לי את השאלה. חיפשתי מקורות וניסחתי לה תשובה הלכתית מפורטת ומכובדת, והוא קיבל אותה".
"המון פעמים הנטייה של נשים זה לברוח משאלות הלכתיות", אומרת הרבנית בן־שעיה, "אבל מבחינתי שאלה הלכתית היא קטליזטור לשיח עמוק. התקשרה אליי מישהי בליל תשעה באב לפני שנתיים, שזה לא ממש זמן שמתקשרים. אני עונה בפוזת תשעה באב ושומעת ברקע שהיא בעיצומו של אירוע חברתי. 'היי הרבנית, מה נשמע? תגידי, אפשר לעשן היום?' בלעתי את הרוק וניסיתי לחשוב מה לומר לה. אבל האמת שזה מרגש ומדהים שהיא שאלה. זה היה חשוב לה והייתי כתובת זמינה בשבילה". וכשאין לרבנית בן־שעיה תשובה, היא מתייעצת עם הרב אריאל. "אני בקשר רציף איתו. בלי החותמת שלו לא הייתי לוקחת את התפקיד".
התחום הדתי "לא הכי נוצץ לתלמידות", הן אומרות לי. "צריך המון יצירתיות. הכול צריך להיות מושך. אנחנו בתחרות מול הפיתויים האחרים". נשק יום הדין אצל כולן בלי יוצא מן הכלל הוא האוכל. "כשאני מבשלת, הילדים שואלים אותי בבית אם יש לי אירוע מיוחד עם הבנות", צוחקת ריינפלד־וכטפוגל. הרבנית סעד מספרת שכיתתה רגליים בשדרות כדי להשיג שוברים של צ'ופרים בהנחות לבנות שלומדות. "זה קל אצלנו, את אומרת למוכרים שהם משתתפים בלימוד תורה והם משתפים פעולה באהבה".
מה הסיכוי אל מול כל הפיתויים של העולם?
"יש צמא מאוד גדול", אומרת הרבנית בן־שעיה. "כשהבנות חוזרות לביקורים ופתאום מבינות מה הן קיבלו – את יודעת לומר שאת זורעת זרעים והמדרשות קוטפות את הפירות".
המילה פמיניזם מעוררת דיון סוער בשולחן. "אני לא מחפשת טייטלים שיגרמו לאנשים להתרחק. אני מחפשת את האמת", אומרת הרבנית סעד, "יש לי אידיאלים ושליחות בלי להגיד אם אני פמיניסטית או לא. במקומות שמרניים זה מרחיק ממני אנשים, ואז גם השליחות שלי מתרחקת". כך או כך, את איוש תפקידי מפתח רוחניים במוסדות החינוך של הציונות הדתית היא מכנה כפעמי גאולה. "ודאי שחלק מתהליך הגאולה זה הצמיחה הנשית שאנחנו חלק ממנה", היא אומרת.
גם בן־שעיה לא מגדירה את עצמה פמיניסטית. "זה לא המנוע הפנימי שלי", היא אומרת, אבל כל זה לא מנע ממנה להיות "מואשמת" בפמיניזם וליברליות. "מה שלדוגמה בפלך ברור מאוד – אצלנו אין מצב. למשל בשמחת תורה הבנות אפילו לא מגיעות לבית כנסת, הן שואלות ובצדק 'מה את רוצה שנעשה?', הגברים רוקדים והנשים מדברות על הסלט שהכינו לקידוש. תוך כדי הקורונה הבנתי שאני חייבת לעשות משהו. פתחנו את האולפנה ואחרי התלבטות ארוכה והתייעצות עם הרב אריאל, החלטנו שמוציאים את ספר התורה כמו הספרדים, שמים אותו במרכז, וסביבו רוקדים. זה היה מאוד משמעותי".
"לקח לי זמן להגדיר את עצמי כפמיניסטית וזה היה ילדותי", מתוודה הרבנית סגל. "היום להגיד שאני 'לא פמיניסטית' נראה לי כמו כפיות טובה. יותר בוגר להגיד תודה לאחיותיי שנתנו לי זכויות ואפשרויות והזדמנויות, להודות להן שנאבקו מאבקים קשים שרק בזכותן אני יכולה ללמוד באקדמיה, ללמוד תורה, לעבוד מחוץ לבית. ורק בזכות הפמיניזם שלהן אנחנו יכולות לדבר על גאולה ותיקון עולם, להביא את קול התורה דרכנו, ולממש את עבודת השם שלנו".
