אני מרשה לעצמי לנחש שברשימת סדרות הטלוויזיה האהובות על סנונית ליס, מחברת "תשע דרכים להיפרד", הסדרה "מראה שחורה" נמצאת במקום גבוה. למי שלא מכיר, מדובר בסדרה בריטית־אמריקנית שבכל פרק מוצגת מציאות טכנולוגית עתידנית דיסטופית בתחום מסוים, אך כזו שלא רחוקה מחיינו כיום. וזה בדיוק המתכון שממנו רקוחים תשעת סיפורי הקובץ שלפנינו.
כפי ששמו של הספר רומז, בליבו של כל אחד מהסיפורים הקצרים נמצאת פרידה ממשהו או ממישהו. אם פסקת הפתיחה של הסיפור הראשון מעוררת חשש לזווית ראייה צעירה־תל־אביבית־מגניבה־מתישה – בכמה השורות הראשונות יש כבר אזכור לשמות של שני רחובות בתל־אביב, לאתרי תמ"א ולשליח על אופניים – הרי שבהמשך מתרחבת הפריזמה והקורא מקבל דמויות אנושיות מורכבות ומעניינות, שלאו דווקא מאופיינות בעיר ספציפית או בצורות חשיבה מקובעות.
רמתם של הסיפורים אינה אחידה. את הטובים ביותר, כמו הסיפורים "lifebnb" ו"חיים רק פעם אחת", אפשר לדמיין כבסיס לפרקים בעונה הבאה של מראה שחורה. lifebnb מתאר אפשרות להחליף לכמה ימים חיים עם מישהו אחר, ובחיים רק פעם אחת בוטים מחליפים אנשים בתפעול הרשתות החברתיות שלהם. בשני הסיפורים הללו יש רעיון מבריק שמפותח יפה, וליס מוליכה בהם ביד בוטחת את הקורא לעבר התובנות החברתיות שהיא רוצה להנחיל. סיפור נוסף שיהיה קצת קשה יותר לעבד לטלוויזיה אבל גם בו יש הברקה רעיונית הוא "גאון של אמא", שעוסק בהשבחה גנטית ותוצאותיה הבלתי צפויות.
לעומת זאת, כמה מהסיפורים האחרים נשענים על אותם רעיונות טכנולוגיים פחות או יותר. למזלם של הקוראים, ליס יודעת לעצב דמויות כך שגם אם הסיפור נראה ונשמע דומה מבחינת המסר, הדרך אליו תמיד שונה, מיוחדת ומעניינת. כך למשל, הסיפור "חברות", מתאר הצבעה לחברות בקיבוץ שמתבצעת לא בדרך המקובלת, כלומר באספת החברים בחדר האוכל, אלא נמשכת כמה ימים באפליקציה, כך שהמועמדת, בני משפחתה, חבריה וכל חברי הקיבוץ יכולים לעקוב בזמן אמת, 24/7, אחרי כמות הלייקים והדיסלייקים שהיא מקבלת, שבסופו של דבר יכריעו את גורל ההצבעה. מבחינה טכנולוגית אין כאן באמת חידוש גדול – כולנו מצביעים באמצעות הסלולר שלנו – אבל מעל לשכבה הזו בסיפור מצליחה ליס להעביר את חוויית הבדידות שעשויים לחוש חברי קיבוץ בשנת 2022, את תחושת הניכור החברתי ואת היכולת של קבוצת אנשים סגורה להכניס דמות מסוימת למגירה מבלי שתהיה לכך הצדקה ובלי שום יכולת של זה שננעל בתוכה לעשות משהו בנידון.
זהו ללא ספק ספר פוסט־קורונה. המגפה נמצאת בו לא מעט, ומעניין להבחין כיצד התמורות החברתיות שעברנו כולנו בצל הסגרים והמעבר לעבודה מול הזום באים לידי ביטוי בהתפתחות הספרות המקומית.
דווקא הסיפור האחרון שחותם את הקובץ, "מייג'ור דיפרשן", הוא היחיד שאין בו רעיון טכנולוגי עתידני כלשהו, וכתוצאה מכך הוא החלש בספר. זה כמובן לא מוחק את שמונת הסיפורים שלפניו, שבהם לעתיד ולטכנולוגיה יש מקום נרחב ובולט.
תחום המדע הבדיוני עדיין נמצא בחיתוליו בסיפורת העברית, ומהבחינה הזו, כל כותר שיוצא לאור ונושק לתחום הוא חשוב ומשמח, ודאי כשמדובר בקובץ סיפורים שכאמור חלקם הלא קטן ראויים, מעניינים ומעוררי מחשבה.
