זהו ספרו האחרון של פרימו לוי שפורסם בחייו, בשנת 1984, לפני מותו המסתורי. מדובר בכינוס של מסות, כחמישים במספר, שפורסמו ברובן בעיתון האיטלקי "לה סטמפה". חלקן בעלות אופי אוטוביוגרפי ואישי, וחלקן בנושאים שונים ומגוונים: ספרות, חיות, כוכבי השמיים, מילים ושפות ואפילו חרקים ופרפרים.
כילד שבחר להתחבר עם הפרועים שבין חבריו לכיתה; כנכד לסָב שידע לתעתע במתחריו ונהג בהם בדיפלומטיות ובנימוס מלוטש וצבוע לתפארת; ככימאי, שחווה הרפתקאות גם במקצוע רציונלי, ממושמע וממוסד זה; וכסופר, שחוש ההומור אינו נוטש אותו גם כשהוא כותב על תרגומי ספרות או משיב במכתב ארוך ל"קורא צעיר" וטרדן שמגדיר את עצמו כ"סופר מתחיל" ומבקש לדעת "איך מתחילים לכתוב", וליתר דיוק "רוצה לספר סיפורים". זהו מכתב רצוף עקיצות, והיחס הזה בולט במיוחד בעצה האחרונה שהסופר נותן לשואל. עצה שכולה אירוניה וציניות – הן כשלעצמה, והן במיקום שלה בסוף המכתב, כמעין הערת שוליים או סרח עודף כמעט לא חשוב: "שכחתי לכתוב, צריך שיהיה לך על מה לכתוב. מיטב הברכות. שלך…".
ספרות איננה יין משומר
גב הספר, כצפוי, מלא בסופרלטיבים על "קולו החם והאנושי של סופר חד עין ורחב אופקים… הסתכלויות מרתקות… הטקסטים המסחררים של לוי הם תובנות של מי שניחן במבט מיקרוסקופי…". לנוכח הדברים הנלהבים האלה לא ברור מדוע הוצאות הספרים בישראל המתינו כמעט ארבעים שנה מאז מותו של פרימו לוי, ועוד יותר שנים מאז פרסום הרשימות ב"לה סטמפה" והוצאתן כספר באיטליה, ועד שהספר תורגם לעברית וראה אור אצלנו. אולי יש לכך תשובה טכנית־פורמלית. אבל בניגוד לטקסט הנלהב הזה, שכולל גם ציטוטים מן ההקדמה שכתב לוי עצמו, אני מצאתי את עצמי משתעממת מחלק מהפרקים, ותוהה על שיקול הדעת של העורך שבחר לפרסם את הספר המקורי כנתינתו, ולא בדק את מידת ההתאמה של כל פרקי הספר לקורא הישראלי; וגרוע מכך – לא בחן את השרידות של פרקים מסוימים זמן רב כל כך לאחר שנכתבו.
שלושה פרקים לפחות מדגימים את הבעיה: "לקרוא את החיים", "אוויר דחוס" ו"סנאי". הם דנים בענייני מילים ושפה ומכוונים בבירור אל מי ששולט בשפה האיטלקית – עם הרחבה מסוימת של הדיון לכיוון הדיאלקט של חבל פיימונטה (שעירו של המחבר, טורינו, היא בירתו), השונה מאוד מן השפה האיטלקית, שמבוססת על הניב הפלורנטיני. לישראלים, ואפילו למי מהם שיודע קצת איטלקית, הפרקים האלה סתומים ומיותרים לחלוטין. אגב, ההטיה לכיוון הניב הפיימונטני התגנבה לספר, למשל בפרק "החנות של סבא", שבו המתרגם לא טרח לתרגם את המילה "מונְסוּ" שמופיעה פעמים רבות בטקסט, ולפעמים גם בפרקי זיכרונות אחרים שעוסקים במשפחתו של הסופר. הקורא, ששם לב שהמילה הלא מתורגמת הזו מטרימה תמיד שם משפחה (מונסוּ אוּגוטי, מונסו גיאַנדונֶה), מבין מעצמו בשלב מסוים ש"מונסו" היא הגרסה המקומית ל"מֵסיֶיה" או "מונסניור".
ספרות, ככלל, איננה יין המשומר, והיא עלולה להתיישן ולאבד את טעמה. על אחת כמה וכמה ספרות המסות, שלא תמיד שומרת על הרלוונטיות שלה עבור הקוראים העתידיים, ושהאקטואליות שלה עלולה לפוג לאחר זמן, בוודאי עשרות שנים לאחר הכתיבה. כך למשל הפרק "חדשות מן השמיים", שנכתב בימים שבהם החל השינוי בתפיסה שלנו את היקום כיציב ובלתי משתנה ו"למדנו… לשלוח מכשירים המסוגלים ללקט את הקרינות". זה אכן היה שינוי עמוק, אבל הוא התרחש מזמן וכיום איש כבר אינו מסתכל אל השמיים כעל "שמיים של כוכבים קבועים… שהם תמיד כפי שהיו: קסמם לא השתנה". בימינו אפילו ילד יגחך מול המשפט "החורים השחורים המדוברים יותר מדי, אשר לפי שעה הם יותר פרי ספקולציות מאשר תצפיות". השינוי העמוק שחל בתמונת היקום שלנו לעומת הימים ההם הופך את המסה, שעניינה היחס בינינו לבין נפלאות השמיים, למיושנת ומעוררת גיחוך.
לעומת זאת, ולמרות השתייכותו למקבץ של מסות לשוניות, דווקא הפרק "לתרגם ולהיות מתורגם" מכיל תובנות ואמירות רבות שרלוונטיות לנו, ושהקורא הישראלי יכול לשאוב מהן הנאה רבה. וזאת אף שהדוגמאות הספציפיות בפרק זרות למי שאינו דובר איטלקית או שפות אחרות. שהרי גם אנחנו, ששפת האם שלנו עתיקה וצרכניה מעטים, ניזונים הרבה מספרות מתורגמת, וגם אנחנו מתמודדים עם הצורך לחדש את שפתנו ולהתאימה לצרכים לשוניים שמאפיינים את החיים העכשוויים והחידושים הטכנולוגיים הבלתי פוסקים. מתרגמים, כותב פרימו לוי, "שמים להם למטרה להפחית את נזקיה של קללת (מגדל) בבל. אלא… שקשה לתרגם, ולכן התוצאות של עבודת התרגום לא פעם ירודות… המחיצות בין השפות גבוהות יותר משמקובל לחשוב. המילונים… יכולים להועיל לצרכים בסיסיים… (אבל) האקוויואלנטיות… כמעט אף פעם אינה אמיתית… נדירה מאוד התאמה, אף בין שפות בעלות מבנה דומה ויחסי קירבה היסטוריים. בסיכום הפרק כותב לוי, ומבטא בכך את רגשותיהם של רבים מן הכותבים־המתורגמים, כי מי שיצירתו מתורגמת, "נדיר שיישאר אדיש מול המתרגם… הוא ישלח לו ברצון… צ'ק לפקודתו, זר עלי דפנה, או הזמנה לדו־קרב…".
לגלוג על ה"שולחן ערוך"
סוגיה קשה יותר משאלת הרלוונטיות והאקטואליות של חלק מן המסות, מתמצית בשמו של הספר ובווידויו של הסופר על אודות "חולשה ותיקה שלי, לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור… לסובב בין אצבעותיי קובייה בודדת במקום להתבונן במוזאיקה השלמה…". "לעסוק במקצועות של אחרים", כדרכו של אוטודידקט שלא למד מספרי הלימוד ולא הסתייע "בניסיונם הצבור והעצום של המומחים לדבר". אפשר להתייחס להצהרה הזאת בהומור, כעדות ליכולתו של הסופר להתייחס אל עצמו לפעמים בביקורת מחויכת. אבל במקרים מסוימים התוצאה עלולה להיות מביכה ואפילו מעליבה.
בולט בכך הפרק "החוק והצחוק", על אודות הספר "שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו. אפשר היה לצפות מאיש משכיל והומניסט, ומה גם יהודי – ואפילו כזה שהוא מתבולל וחסר כל ידע בתחום – שיתייחס ביותר כבוד לאמונתם של אחרים ואולי אף ינסה להבין במה דברים אמורים. ובוודאי שיבטא פחות לגלוג והגחכה, שבמקרה הזה מעידים על בערות ושטחיות, שגרועות מסתם אוטודידקטיות. דומה לכך, אך מכיוון אחר, הוא הפרק "אדוני הגורל", העוסק בסגנון הפוליטי והמשטרי של דיקטטורות ובדמותם של דיקטטורים. לוי הכיר את הדיקטטורים הנוראים של זמנו (סטלין והיטלר). אבל לגבי מאו דזה־דונג הוא כותב ש"עליו אנחנו יודעים רק מעט", וממשיך וכותב ש"המנהיגים החדשים… צנועים למרבה המזל".
זוהי אמירה מדהימה במידת הדילטנטיות והבערות שבה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. אף אדם רציני שמציץ לפעמים בעיתונות – כולל בוודאי גם עיתונות איטלקית – לא היה מרשה לעצמו סוג כזה של הכללה בימים שבהם פול פוט, שליט קמבודיה ומנהיג הקמר רוז', ביצע רצח־עם בממדים מזוויעים בבני עמו, טבח שעלה בחייהם של לפחות מיליון ו־700 אלף בני אדם. מעשי הזוועה של פול פוט היו ידועים היטב במערב, בניגוד אולי לחלק מן האסונות שהמיט מאו על סין. אפילו לגבי מאו היה די מידע על "מהפכת התרבות" שיזם ועל אופייה הדיקטטורי והחסלני. כבר בזמן ההתרחשויות היה ידוע על לפחות עשרות אלפי מתים, ועל מאות אלפים שהושפלו, נרדפו ונכלאו במחנות מעצר. העיתונות במערב באותם ימים הייתה מלאה בדיווחים על אופי שלטונו של מאו, שלא נפל בהרבה מאופיו הרצחני של הטרור שהשליט סטלין בארצו.
ציער אותי שספרו האחרון של פרימו לוי, במקום לחזק את ההערכה וההערצה כלפיו בעקבות ספריו החשובים והמרשימים על אושוויץ והשואה בכלל, גורם לאכזבה מן האיש והסופר כפי שהיה בחייו הרגילים, ומן השטחיות והבערות יוצאת הדופן שמתגלה בספר זה. 
