הרב שלמה גורן (1918–1994) שימש הרב הצבאי הראשי מאז הקמת צה"ל ועד שנת 1971. בשנים הללו הוא עיצב את דמותה של הרבנות הצבאית ואת מקומה של ההלכה בפרהסיה הצבאית והאזרחית כאחת. מאז פרישתו חלפו למעלה מחמישים שנה. הרבה שינויים התחוללו מאז בצה"ל, ברבנות הצבאית, ברבנות הראשית ובמוסדות שונים במדינת ישראל, ועדיין ניכרת היטב התשתית שהציב הרב גורן, כעמדה תקפה עד היום או למצער כנקודת ייחוס חיונית.
בהקדמתו מביע זילברשטיין את מטרותיו בלשון ברורה: "בספר זה אנסה להציע כמה תרומות אפשריות לחקר משנתו ההלכתית של הרב גורן, בחלוף כעשרים וחמש שנה לפטירתו. מתוך הצגתן וניתוחן של ההלכות שבהן באה לידי ביטוי מדינת ישראל כשיקול הלכתי, אדגים כיצד מדינת ישראל אמורה לשנות את פיתוחו של המשפט הציבורי בשיח ההלכתי. אבחן באילו מודלים הלכתיים השתמש הרב גורן כדי לבסס את פסיקותיו, ואם התשתית ההלכתית שביקש לספק למדינת ישראל אכן השיגה לדידו את מטרתה" (עמ' 26–27).
במקרים מעטים התרחש פיצוץ
זילברשטיין נטל על עצמו משימה מורכבת מאוד כשבחר להציג את עמדות הרב גורן בשני מעגלי הקשר וזיקה: התשתית ההלכתית, החל במקרא או במקורות התנאיים, האמוראיים, הגאוניים ואחר כך בספרות הראשונים והאחרונים, גם אם היא חלקית, רופפת או קלושה; ועמדותיו של הרב גורן בהקשר של בני זמנו, היינו גדולי הפוסקים במאה העשרים, מהרב שלמה זלמן אוירבך ועד הרב אברהם שפירא.
נדבך נוסף שעליו נשען הספר הוא הספרות המשפטית האזרחית, היינו חוקים ותקנות של כנסת ישראל, פסיקות של בתי המשפט בישראל, ובמקרים רבים של בית המשפט העליון, וספרות מחקר ענפה של חוקרי משפט באקדמיה. אין אלה רק מקורות מידע נוספים או עמדות תצפית נוספות, אלא גם מגוון ממשקים שפעמים רבות אירעו בהם התנגשויות ערכיות והתחוללו בעטיָם מאבקי כוח עזים. הספר מזמן אפוא לקורא תצפית פנורמית על מוקדי החיכוך והעימות בין נציגי החוק והמשפט החילוניים בישראל ובין פוסקים וחכמי ההלכה, ובה בעת גם על תהליכי ההתמודדות של הצדדים השונים עם עמיתיהם־יריביהם ועם עמדותיהם. רק במקרים מעטים, באופן יחסי, התרחש פיצוץ. ברוב הסוגיות הבינו הניצים שהדיון אינו תיאורטי אלא מעשי ויישומי, ועל כן הפגינו אחריות ציבורית ומיעטו להימלט לעמדות קוטביות.
זילברשטיין ארג אפוא את דברי הרב גורן שתי וערב, בהקשר דיאכרוני וסינכרוני. בדרך זו הוא זימן לקורא רקע מועיל ולעיתים חיוני להבין ולהעריך את מלוא המשמעות של המהלכים שנקט הרב גורן ושל פסיקותיו.
מכל האמור עד כה מבין כל קורא כי מדובר בספר "כבד". לטעמי זה ספר "כבד מאוד", לעיתים אף "כבד מדי". אסביר את דבריי. זילברשטיין תמך את יתדותיו בשפע הפניות לספרות ראשונית ומשנית, ומבחינה זו הספר הוא דוגמה נאה וראויה לעבודה שיטתית ויסודית של חוקר ומלומד בשל. מכאן ואילך כל המבקש לעיין במשהו הקשור לנושאים הנידונים בספר – ולא רק בזיקה ישירה לרב גורן – ייטיב אם יתחיל את מסעו בעיון מדוקדק בספר ובהערות השוליים הרבות שמעטרות אותו. אין זה מסד נתונים גולמי, אלא מידע ותובנות הבאים במבנה ממוין, משוכלל ועשיר, ובקצרה: כלי מחזיק ברכה.
לכל הטוב הזה יש מחיר יקר. הספר אינו ספר קריאה אלא ספר עיון. הדיונים בהערות השוליים ארוכים מאוד, ולדעתי מטשטשים לעיתים את האבחנה בין טפל לעיקר. אכן, יש ערך רב ותועלת מרובה בפריסה מסודרת של כל רכיבי התשתית ההלכתית שעל אדניה בנה הרב גורן את בנייניו, אולם התועלת הזאת היא חלק ממערכת שיקולים מורכבת יותר שעל כל כותב לשקול, ובראשה מי קהל היעד ומה המטרה. הספר בדמותו הנוכחית נועד בעיקר ל"מיטיבי לכת", היינו משפטנים ומומחים במשפט העברי. אלה בוודאי יכירו טובה מרובה לזילברשטיין על מפעלו. אך קוראים שהמשפט העברי איננו תחום עיסוקם המובהק ואפילו חוקרים שזמנם דחוק, חוששני שיירתעו מן הספר במתכונתו הנוכחית.
עסקת חליפין עם בן־גוריון
פרק הסיכום מחזיק שמונה עמודים, ובו מספק זילברשטיין מבט־על מצוין על מפעלו של הרב גורן ועל מניעיו. אביא מקצת הדברים בלשונו: "ככל שהתקדמתי במחקר משנתו של הרב גורן הלכה והתחדדה אצלי השאלה: מהי עסקת החליפין שניסה הרב גורן להציע לבן־גוריון לאורך שנות פעילותם המשותפת, לאור אתוסים משותפים רבים שחלקו שניהם?" (עמ' 487). התשובה שמציע זילברשטיין נוקבת: "נראה כי המאפיין המרכזי של עסקה זו היה ניסיונו של הרב גורן להציע פסיקה הלכתית המעורבת באופן נרחב בכל תחומי החיים המודרניים ורואה במדינה ערך דתי שיש לשמר ולהעצים, הרחק מעבר לכל קהילה יהודית אחרת בעולם. מדובר בפסיקה היוצרת אחדות גורל ושיתוף בין יהודים חילונים ודתיים במדינת ישראל, על בסיס מערכת ערכים משותפת המבוססת על התנ"ך, ספרות חז"ל ואף ספרי המקבים ויוספוס.
"מה ביקש הרב גורן בתמורה? מהדברים שלפנינו עולה כי הרב גורן ביקש שעולם התוכן היהודי יהווה נדבך חשוב בזהותה של המדינה, וכן שהקשר ההדוק עם המדינה ומוסדותיה רק יסייע בהעצמת מעמדה של הדת היהודית במדינת ישראל מזה ושל מדינת ישראל מזה. הרב גורן ביקש לראות ברבנות הצבאית ובהמשך ברבנות הראשית סוג של שותפה פעילה לעיצוב דמותה של מדינת ישראל.
"חלק נכבד בעסקה זו היה הניסיון להראות כי לא קיימים בתחום זה 'עודפי ביקוש', כלומר תחומים מסוימים שהרבנות לא תוכל לתת בהם מענה. שילוב זה של סמכות ואחריות מלאה בא לידי ביטוי מובהק בפעילותו של הרב גורן, למשל בהלכות צבא ומלחמה ובתחום הגיור. ראייתה של ההלכה כרלוונטית גם במציאות המודרנית הייתה פיצוי משלים לוויתורים שנאלצה להציע בתמורה לכך" (עמ' 488).
הספר מאיר באור יקרות את מפעלו של הרב גורן דווקא משום שזילברשטיין הקפיד לכותבו כמחקר ולא כספרות שבחים. הרב גורן הוא דוגמת מופת לכוחו של היחיד להשפיע על עיצוב המציאות במעגלים מתרחבים, השפעה ישירה ועקיפה, גלויה וסמויה. הרב גורן פעל כתלמיד חכם מבריק, אולם דומני שיש לבחון את פועלו בעיקר מן הפרספקטיבה של תודעת המנהיג שפיעמה בו ושהניעה אותו. לשון אחר: זו הייתה למדנות בשירות המנהיגות, ולא להפך. כדי לעשות את כל מה שעשה ובאופנים שעשה אין די בלמדנות נדירה בהיקפה ובעומקה. חיונית אישיות שאינה יראה מעימותים, שאינה חוששת מהיעדר פופולריות, ואשר שוקלת את שיקוליה לא למען השגת רווח אישי אלא כדי לממש חזון כולל. כל אלה אפיינו היטב את הרב גורן.
בפסקת החתימה כתב זילברשטיין: "כיצד אפשר למדוד את השפעתו של פוסק על השיח ההלכתי בחלוף הזמן? דרך אחת היא הפנייתם של פוסקים גדולים אחרים לדבריו. האם הרב גורן זכה להיכנס להיכל הפסיקה הקלאסי? עד כה התשובה לכך שלילית. סיבות אפשריות לכך הן החדשנות שנקט בפסיקותיו, וכן העובדה שלא זכה להעמיד תלמידים מובהקים. עם זאת הפכה דמותו לסמל של שילוב בין ישראליות ותפיסה מדינתית נרחבת ובין העולם הדתי. פעילותו רבת השנים בתחום זה לימדה כי שילוב בין מדינה מודרנית ובין ההלכה היהודית איננו בלתי אפשרי, וכי חידושן של הלכות מדינה עתיקות גם במדינה יהודית ודמוקרטית הנו בר־השגה" (עמ' 490–491).
בספר כה כבד ראוי היה שעריכת הלשון תהיה מוקפדת יותר, ולקורא יוצע טקסט ידידותי יותר, לפחות מבחינת לשונו. הספר סובל מגודש של סלסולי לשון, המכבידים על הקריאה ואינם מייפים את הטקסט. מוטב וראוי היה לצמצמם. בין מעלותיו הגדולות של הספר אמנה בהיבט הטכני שלוש נוספות וחשובות: יש בו ביבליוגרפיה עשירה מאוד, מפתח שמות ומפתח עניינים.
