"חולם על הבאת הש"ס הגדול של אבי לביתנו התל־אביבי"

שדים

פיודור דוסטויבסקי / מרוסית: גרשון חזנוב / כרמל, 2003

קשה לבחור בין הרומנים המופתיים שכתב דוסטויבסקי בתוך פחות מ־15 שנה: "החטא ועונשו", "אידיוט", "שדים", "האחים קרמזוב" (וגם "עוּל ימים", שנחשב פחות מהשאר). אבל אם צריך לבחור נראה לי שאבחר ב"שדים", שיש בו כמה רגעים בלתי נשכחים וביקורת תרבות מעמיקה ביותר. למשל המשפט הסאטירי ששם הסופר הדתי בפיה של אחת הדמויות, בביקורת על השלכות תפיסתו של דארווין: תולדות האנושות נחלקות לשניים, מהקוף עד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף – ומרגע ההבנה הזה כל הדרך חזרה לקוף.

סוף דבר

יעקב שבתאי / הספרייה החדשה, 1984

אחד הספרים שמגדירים בעבורי מהי ספרות. אני אוהב את "סוף דבר" של שבתאי יותר מ"זכרון דברים" (שגם אותו אני אוהב מאוד). הוא אנושי יותר. קראתי את משפט הפתיחה המצמרר (על פחד המוות שנופל על הגיבור בן הארבעים ושתיים) בהתפעלות בגיל עשרים, וכיום, כשעברתי את גיל הגיבור, אני קורא אותו בצמרמורת, אמנם מעט שונה.

מלחמה ושלום

לב טולסטוי / מרוסית: לאה גולדברג / ספריית פועלים, 1985

גם אצל טולסטוי קשה לבחור. לפני שנים אחדות קראתי שוב את "אנה קרנינה" והתרשמתי מאוד מהמונולוג הפנימי הנורא של הגיבורה ערב התאבדותה. טולסטוי תולה את האובדנוּת של אנה באובדן האמונה בכך שבני האדם מסוגלים לאהוב. מצד שני קראתי לא מזמן שוב את הקטע המפורסם ב"מלחמה ושלום", שבו הנסיך אנדריי מבין שכמו אלון זקן שבכל זאת פורח באביב, גם הוא, למרות הפיכחון והפסימיות, משתוקק שוב לחיות.